שינויים

'''המאבק נגד כביש הקישור M11 בלונדון''' (באנגלית: '''M11 link road protest''') היה מאבק במזרח לונדון באמצע שנות ה-90 כדי [[ביטול כבישים מהירים|למנוע הקמת כביש מהיר]], שידוע בשם "M11 Link Road".  

'''המאבק נגד כביש הקישור M11 בלונדון''' (באנגלית: '''M11 link road protest''') היה מאבק במזרח לונדון באמצע שנות ה-90 כדי [[ביטול כבישים מהירים|למנוע הקמת כביש מהיר]], שידוע בשם "M11 Link Road".  

כביש זה היה חלק מתכנית משמעותית של הממשלה לקדם רשת כבישים מהירים בעיר, והוא נועד לאפשר למכוניות לנוע מכביש A12 אל כביש M11 ללא צורך לנוע ברחובות עירוניים. הכביש המהיר הוצע עוד בשנות ה-60 של המאה ה-20 כחלק מ-London Ringways ונועד להיות חיבור למכוניות בין מרכז לונדון לבין Docklands. עם זאת, מחאות נגד כבישים מהירים הגיעו לציבור והדבר גרר דחיה של הפרויקט. חבר פרלמנט מקומי Harry Cohen שייצג את Leyton היה מתנגד קולני נגד תכנית זו.  

כביש זה היה חלק מתכנית משמעותית של הממשלה לקדם רשת כבישים מהירים בעיר, והוא נועד לאפשר למכוניות לנוע מכביש A12 אל כביש M11 ללא צורך לנוע ברחובות עירוניים. הכביש המהיר הוצע עוד בשנות ה-60 של המאה ה-20 כחלק מ-London Ringways ונועד להיות חיבור למכוניות בין מרכז לונדון לבין Docklands. עם זאת, מחאות נגד כבישים מהירים הגיעו לציבור והדבר גרר דחייה של הפרויקט. חבר פרלמנט מקומי Harry Cohen שייצג את Leyton היה מתנגד קולני נגד תכנית זו.  

ההתנגדות לתכנית הכביש הגיעה לתודעה רחבה וקיבלה חשיפה רחבה בשנת 1993 כחלק מ[[תנועה שורשית|קמפיין שורשי]] שבו מפגינים שהגיעו מחלקים אחרים של העיר והמדינה הגיעו לתת [[סולידריות|תמיכה]] למפגינים המקומיים שפעלו נגד הכביש. המוקד המקורי של המאבק היה [[עצים בעיר|כריתת עץ]] ב- George Green, ממזרח ל-Wanstead.{{הערה|ראו [https://en.wikipedia.org/wiki/File:George_Green_chestnut_tree.jpg תמונה של מפגינים ליד עץ האגוז ב-George Green,Wanstead]. הכיתוב בשלט הוא "הם יודעים את המחיר של כל דבר, אבל הערך של שום דבר". העץ הפך להיות אחד מסמלי המאבק נגד כביש הקישור ל-M11.}} מאבק זה משך את תשומת הלב של התקשורת המקומית ולאחר מכן של התקשורת הארצית. הפעילות הציבורית הגיעה לשיא בשנת 1994, כאשר מספר פעילים בולטים הקימו "מיני-מדינה" על אזור שנועד להריסה, במיוחד ב- Claremont Road ב-Leyton. השלב האחרון של המחאה, היה מבנה בודד ב-Fillebrook Road שעקב בעיות אבטחה "נכבש" על ידי פעילים והפך ל[[סקוואט]].  

ההתנגדות לתכנית הכביש הגיעה לתודעה רחבה וקיבלה חשיפה רחבה בשנת 1993 כחלק מ[[תנועה שורשית|קמפיין שורשי]] שבו מפגינים שהגיעו מחלקים אחרים של העיר והמדינה הגיעו לתת [[סולידריות|תמיכה]] למפגינים המקומיים שפעלו נגד הכביש. המוקד המקורי של המאבק היה [[עצים בעיר|כריתת עץ]] ב- George Green, ממזרח ל-Wanstead.{{הערה|ראו [https://en.wikipedia.org/wiki/File:George_Green_chestnut_tree.jpg תמונה של מפגינים ליד עץ האגוז ב-George Green,Wanstead]. הכיתוב בשלט הוא "הם יודעים את המחיר של כל דבר, אבל הערך של שום דבר". העץ הפך להיות אחד מסמלי המאבק נגד כביש הקישור ל-M11.}} מאבק זה משך את תשומת הלב של התקשורת המקומית ולאחר מכן של התקשורת הארצית. הפעילות הציבורית הגיעה לשיא בשנת 1994, כאשר מספר פעילים בולטים הקימו "מיני-מדינה" על אזור שנועד להריסה, במיוחד ב- Claremont Road ב-Leyton. השלב האחרון של המחאה, היה מבנה בודד ב-Fillebrook Road שעקב בעיות אבטחה "נכבש" על ידי פעילים והפך ל[[סקוואט]].  

הכביש נבנה לבסוף, ונפתח בשנת 1999, אבל העלויות הגבוהות שכללו את ניהול הפרוייקט ומעורבות המשטרה, העלה את הפרופיל של מאבקים כאלה בבריטניה, והדבר תרם לביטול כמה תכנית לכבישים מהירים בבריטניה. חלק מהמעורבים במחאה המשיכו להיאבק גם במקומות אחרים במדינה. הדעות לגבי הכביש מעורבות, עד שנת 2014 הוא הפך להיות הכביש התשיעי מבין הכבישים העמוס ביותר בבריטניה. לפי תומכים ב[[תכנון מוטה מכוניות]] דבר זה מעיד לכאורה על נחיצות הכביש. תומכים ב[[תחבורה בת קיימא]] מצביעים על כך שכבישים מהירים דומים נפקקים לעיתים קרובות מספר שנים לאחר פתיחתם, כחלק מהבעיה של [[ביקוש מושרה]], וכי הפתרון ל[[פקקי תנועה]] באופן כללי הוא לא עוד כבישים מהירים אלא קידום תכנון של [[תחבורה בת קיימא]].  

הכביש נבנה לבסוף, ונפתח בשנת 1999, אבל העלויות הגבוהות שכללו את ניהול הפרוייקט ומעורבות המשטרה, העלה את הפרופיל של מאבקים כאלה בבריטניה, והדבר תרם לביטול כמה תכנית לכבישים מהירים בבריטניה. חלק מהמעורבים במחאה המשיכו להיאבק גם במקומות אחרים במדינה. הדעות לגבי הכביש מעורבות, עד שנת 2014 הוא הפך להיות הכביש התשיעי מבין הכבישים העמוס ביותר בבריטניה. לפי תומכים ב[[תכנון מוטה מכוניות]] דבר זה מעיד לכאורה על נחיצות הכביש. תומכים ב[[תחבורה בת קיימא]] מצביעים על כך שכבישים מהירים דומים נפקקים לעיתים קרובות מספר שנים לאחר פתיחתם, כחלק מהבעיה של [[ביקוש מושרה]], וכי הפתרון ל[[פקקי תנועה]] באופן כללי הוא לא עוד כבישים מהירים אלא קידום תכנון של [[תחבורה בת קיימא]].  

המאבק בכביש הקישור ל-M11 קשור לשורה של מאבקים דומים שהיו בבריטניה. בשנת 1989 הכריזה ממשלת תאצ'ר על "תכנית בניית הכבישים הנרחבת ביותר מאז תקופת הרומאים". תאצ'ר פרשה בשנת 1990 אבל המדיניות נשארה, ובשנת 1991 הממשלה דחתה בקשה של האיחוד האירופי לבחון מחדש את הפרוייקטים. בשנות ה-90 החלו מאבקים שונים על רקע תכנית של ממשלת בריטניה לכסות את המדינה בכבישים מהירים. המאבקים כללו את המאבק ב-Twyford Down בשנת 1992, וכן מאבקים ב- Newbury, Stringers Common מאבק [[Reclaim the Streets]], מאבק M77/Free State בגלאזגו ומאבקים נוספים. בשנת 1997 לקראת [[ועידת קיוטו]] פעילים פתחו ב"מאבק 100 הימים" שנועד למחות נגד [[תעשיית הנפט]] ומה שהיא מייצגת. המאבקים הללו גררו דיון ציבורי שכלל גם את הממשלה. לדוגמה במאי 1994 מחקר במימון הממשלה הראה שקיימת בעיה של [[ביקוש מושרה]] - תוספת כבישים יוצרת עוד נסועה של מכוניות. ביולי 1994 הממשלה קיימה את "דיון המכוניות הגדול" 'Great Car Debate'. בדצמבר 1994 כתב עיתון האינדיפנדנט כי "שנת 1994 היתה השנה שבה לובי הכבישים הפסיד את האוזן של הממשלה". בנובמבר 1995 קוצצו מעל 300 תכניות לכבישים חדשים בקיצוץ של 18 מיליארד ליש"ט, הגדול מסוגו מזה 20 שנה. בשנת 1996 זכתה הפעילה נגד כבישים Emma Must בפרס 'Goldman Environmental Prize'. באותה שנה נטען כי בריטניה קיצצה 4 מיליארד ליש"ט שיועדו להיות מושקעים בכבישים מהירים. כ-77 כבישים מהירים בוטלו וכבישים רבים אחרים עברו בחינה מחדש. {{הערה|[https://www.thegreenfuse.org/protest/index.htm UK Road Protest up to 1997], the green fuse}}

המאבק בכביש הקישור ל-M11 קשור לשורה של מאבקים דומים שהיו בבריטניה. בשנת 1989 הכריזה ממשלת [[מרגרט תאצ'ר]] על "תכנית בניית הכבישים הנרחבת ביותר מאז תקופת הרומאים". תאצ'ר פרשה בשנת 1990 אבל המדיניות נשארה, ובשנת 1991 הממשלה דחתה בקשה של האיחוד האירופי לבחון מחדש את הפרוייקטים. בשנות ה-90 החלו מאבקים שונים על רקע תכנית של ממשלת בריטניה לכסות את המדינה בכבישים מהירים. המאבקים כללו את המאבק ב-Twyford Down בשנת 1992, וכן מאבקים ב- Newbury, Stringers Common מאבק [[Reclaim the Streets]], מאבק M77/Free State בגלאזגו ומאבקים נוספים. בשנת 1997 לקראת [[ועידת קיוטו]] פעילים פתחו ב"מאבק 100 הימים" שנועד למחות נגד [[תעשיית הנפט]] ומה שהיא מייצגת. המאבקים הללו גררו דיון ציבורי שכלל גם את הממשלה. לדוגמה במאי 1994 מחקר במימון הממשלה הראה שקיימת בעיה של [[ביקוש מושרה]] - תוספת כבישים יוצרת עוד נסועה של מכוניות. ביולי 1994 הממשלה קיימה את "דיון המכוניות הגדול" 'Great Car Debate'. בדצמבר 1994 כתב עיתון האינדיפנדנט כי "שנת 1994 הייתה השנה שבה לובי הכבישים הפסיד את האוזן של הממשלה". בנובמבר 1995 קוצצו מעל 300 תכניות לכבישים חדשים בקיצוץ של 18 מיליארד ליש"ט, הגדול מסוגו מזה 20 שנה. בשנת 1996 זכתה הפעילה נגד כבישים Emma Must בפרס 'Goldman Environmental Prize'. באותה שנה נטען כי בריטניה קיצצה 4 מיליארד ליש"ט שיועדו להיות מושקעים בכבישים מהירים. כ-77 כבישים מהירים בוטלו וכבישים רבים אחרים עברו בחינה מחדש. {{הערה|[https://www.thegreenfuse.org/protest/index.htm UK Road Protest up to 1997], the green fuse}}

לאחר מכן נעשו ניסיונות אחרים להפחית את הבעיה של [[פקקי תנועה]], בין היתר על ידי [[אגרת גודש]]. אגרת גודש בלונדון אזורי הגודש החלו לפעול בחלקים ממרכז לונדון ב-17 בפברואר 2003 והם הורחבו לחלקים ממערב לונדון ב-19 בפברואר 2007. החל מהעשור השני של המאה ה-21 לונדון החלה לבצע צעדים רבים לקידום [[תחבורה בת קיימא]] בניסיון להפחית את כמות המכונית הנוסעות בעיר כולל היבטים של [[הליכתיות]] ו[[תחבורת אופניים]].  

לאחר מכן נעשו ניסיונות אחרים להפחית את הבעיה של [[פקקי תנועה]], בין היתר על ידי [[אגרת גודש]]. אגרת גודש בלונדון אזורי הגודש החלו לפעול בחלקים ממרכז לונדון ב-17 בפברואר 2003 והם הורחבו לחלקים ממערב לונדון ב-19 בפברואר 2007. החל מהעשור השני של המאה ה-21 לונדון החלה לבצע צעדים רבים לקידום [[תחבורה בת קיימא]] בניסיון להפחית את כמות המכונית הנוסעות בעיר כולל היבטים של [[הליכתיות]] ו[[תחבורת אופניים]].  

[[קטגוריה:תכנון עירוני]]

[[קטגוריה:תכנון עירוני]]

[[קטגוריה:עירוניות מתחדשת]]

[[קטגוריה:עירוניות מתחדשת]]