לחזות עולם בר קיימא
|
|
המאמר לחזות עולם בר קיימא נכתב ב-1994, לכנס הדו שנתי השלישי של האגודה הבינלאומית לכלכלה אקולוגית.
תקציר
חזון הוא אחד הצעדים החיוניים ביותר בתהליך של גיבוש מדיניות. אם איננו יודעים לאן ברצוננו להגיע, העובדה שעשינו מרחק רב משנה מעט. אבל לא רק שחזון הינו דבר שנעדר לגמרי מהדיון על המדיניות; הוא חסר לחלוטין בכל התרבות שלנו. אנחנו מדברים ללא הפסק על הפחדים, התסכולים והספקות שלנו, אבל אנו מדברים לעיתים רחוקות ובמבוכה על חלומותינו. סביבתניים היו בלתי אפקטיביים במיוחד ביצירת חזון משותף של העולם שלקראתו אנו עובדים - עולם בן קיימא שבו אנשים חיים בתוך הטבע בדרך שעונה על הצרכים האנושיים בעודה נמנעת מלסכן את המערכות הטבעיות. כמעט אף אחד לא יכול לדמיין עולם זה, במיוחד לא כעולם שבו הם מוכנים לחיות באופן פעיל. התהליך של בניית חזון אחראי של עולם בן קיימא אינו תהליך רציונלי. הוא נובע מערכים, לא מלוגיקה. בניית חזון הוא מיומנות שניתן לפתח, כמו כל מיומנות אנושית אחרת. מאמר זה מנסה להגיד כיצד לעשות זאת.
מבוא
כדי להביא את העולם שלנו להיות בר קיימא, או לכל מטרה אחרת, עלינו לנקוט בצעדים שונים בטיבם, הדורשים סוגים שונים של ידע, כשרון, מיומנות, ועבודה. אנו צריכים, לדוגמה, לגרום לדברים להתרחש - להעביר חוקים, להכין תקציבים, למצוא משאבים, לשכור אנשים, למסד ולנהל מוסדות, להמציא טכנולוגיות, לבנות, לשקם, להגן, למסות, לתת סובסידיות, לבצע רגולציה, להעניש, לתת פרסים, לעשות דברים. יישום הוא השלב הפעיל, הגלוי של השגת מטרה, ולכן זהו השלב עליו מדברים הכי הרבה. כנראה ש-90% מהשיח הציבורי נסוב סביב ויכוחים על יישום. למרבה הצער, רוב הדיונים על מדיניות מתחילים ונגמרים בשלב זה.
אני אומרת "למרבה הצער", בגלל שכל דיבור על יישום מבוסס בהכרח על מודלים, המסבירים כיצד הגענו למצב כלשהו שבו אנו נמצאים כעת, ומה עלינו לעשות כדי להגיע למצב טוב יותר. מודלים יכולים להיות בתוך מחשבים, במאמרים, או בראש שלנו. הם יכולים להיות מתוחכמים, אבל הם בדרך כלל מאוד פשוטים- לדוגמה: "שחרור השוק מרגולציה ישפר את פני הדברים", או "טכנולוגיה חדשה היא כל מה שאנו זקוקים לו כדי לפתור את הבעיה שלנו". אנחנו מדברים ומאתגרים את המודלים שלנו הרבה פחות מידי, במיוחד את המודלים שבתוך ראשינו. רובם הם צרים מידי, לינאריים מידי, חסרים מידי את ההבנה של לולאת משוב, השהייה בתגובה, מעריכיות, שונות, מגוון והיבטים אחרים של סיבוכיות של מערכת אמיתית. מובן, שאם המודלים שלנו פגומים, כל היישומים הממומנים היטב ומלאי הכישרון בעולם לא יביאו אותנו לקיימות או לכל מטרה אחרת.
יש לפחות שני מרכיבים נוספים של תהליך המדיניות שמקדימים את המודלים ואפילו חשובים יותר מהם. אחד מהם הוא מידע. אנו זקוקים לדעת היכן אנו נמצאים והיכן היינו. מידע לא רק מאשר או מנגח את המודלים שלנו, הוא עוזר לנו לגבש ולפתח אותם ולהפוך אותם לפעולה. אם המידע אודות המצב ההיסטורי והעכשווי שלנו הוא מוטה, סובל מעיכוב, לא שלם, רועש, לא מאורגן או חסר, המודלים שלנו יהיו מוטעים, והיישומים שלנו יהיו בסופו של דבר יפספסו. שיפור המידע משמעו, בין שאר הפעילות, ניטור, ארגון המידע, בחירה של מדדים נבונים, חינוך, תקשורת (במיוחד דרך המדיה הציבורית), ו- נושא שהוא חיוני לכלכלה אקולוגית - ההסרה של הטיה מסיגנלים של מחירים.
אם 90% מהדיון על מדיניות מתמקד ביישום, כמעט כל מה שנשאר מתמקד במידול ובמידע. זה משאיר 0% עבור השלב האחרון של עיצוב המדיניות, שצריך להיות הראשון - ההקמה של מטרות ברורות, בנות השגה, משותפות מבחינה חברתית. מה אנחנו רוצים? להיכן אנו רוצים שכל המודלים האלה, המידע הזה, היישומים האלה יקחו אותנו? מהו החזון שלנו של העולם שאותו אנו מנסים ליצור עבור עצמנו, עבור ילדינו או נכדינו?
סביבתנים נכשלו אולי יותר מכל קבוצה אחרת של חסידים להקרין חזון. רוב האנשים מקשרים סביבתנות עם מגבלות, איסורים, וקורבנות. למרות שנדיר שהדברים מנוסחים באופן ישיר, התמונה המשותפת הרחבה ביותר של עולם בן קיימא, הוא זה של שליטה הדוקה וככל הנראה ריכוזית, רמת חיים חומרית נמוכה, ושום כיף. איני יודעת אם רושם זה נפוץ כל כך בגלל שפוריטניות היא המודל הממשי, הבלתי מבוטה, או שאולי הוא תת הכרתי במוחם של פעילים סביבתיים, או שאולי הציבור, שמושפע באופן חזק על ידי פרסום, אינו יכול לדמיין את החיים הטובים שאינם מבוססים על צריכה פראית ובזבזנית. תהא הסיבה אשר תהא, כמעט אף אחד לא מתאר חזון של עולם בן קיימא כמקום שנפלא לגור בו.
המטרה הטובה ביותר שמציעים רובנו, אלו העובדים לקראת קיימות, היא ההימנעות מקטסטרופה. אנחנו מבטיחים הישרדות ולא הרבה מעבר לכך. זה כישלון של חזון.
אפילו אם מידע, מודלים, ויישום היו יכולים להיות מושלמים בכל צורה שהיא, כמה רחוק הם היו יכולים להדריך אותנו, אם אנחנו יודעים מה הכיוון ממנו אנו רוצים לשמור מרחק, אבל לא מהו הכיוון שאליו אנחנו רוצים להתקדם? ייתכן שיש מוטיבציה להימלט מגורל אפל, אבל יש אפילו יותר ביצירה של עולם טוב יותר. וזה לא מדוייק באופן מעורר חמלה לתאר את האפשרויות שיש לנו בתחום הקיימות במונחים של שרידה - לפחות זה מה שהחזון שלי לגבי קיימות אומר לי.
אבל לא תמיד היה לי חזון כזה. היה עלי ללמוד, או שמא עלי לומר ללמוד-מחדש, ליצור ולהביע חזון. בחברה התעשייתית שלנו, במיוחד בתרבויות של המדע והכלכלה, מרפים באופן פעיל את ידיהם של בוני החזון. עלינו לגלות מחדש ולהתנסות בכך שוב. אולי אם אספר לכם את הסיפור של הניסיון שלי עם חזון, תבינו את כוונתי.
עולם ללא רעב
לפני עשר שנים ניהלתי סדרה של סדנאות שנועדו להבין כיצד לשים קץ לרעב. המשתתפים היו מטובי התזונאים, אגרונומים, כלכלנים, דמוגרפים, אקולוגים, ועובדי שטח בתחום הפיתוח - אנשים שהקדישו את חייהם בדרך זו או אחרת כדי למנוע רעב.
פיטר סנגה, מ-MIT, קולגה שעזר לתכנן ולבצע את הסדנאות, הציע שנפתח כל אחת מהן בכך שנשאל את המומחים שנאספו, "איך יראה העולם אם לא יהיה רעב?" בוודאי שלכל אחד מהאנשים האלה, היה חזון מניע של המטרה שאליו הוא או היא עבדו עבורה. זה יהיה מעניין לשמוע ולאסוף את החזונות האלה ולראות אם הם ממוינים על פי מקצוע, לאום או על ידי ניסיון אישי.
...
תהא התשובה לשאלות האלה אשר תהא, התוצאות של תרבות של ציניות הן טרגיות. אם איננו יכולים לדבר על תשוקותינו האמיתיות, אנו יכולים רק להוליך את המידע, המודלים והיישומים שלנו לכיוון של מה שאנו חושבים שאנו יכולים להשיג, לא לעבר מה שאנו רוצים באמת. אנחנו מנסים רק בחצי כוונה. אנחנו לא מגיעים מעבר לאורכה של זרוענו. אם, כשאנו עובדים למען מטרות צנועות, אנו מגיעים לתוצאות נמוכות מידי, אנו נסוגים עוד יותר בציפיותינו, ומנסים אפילו פחות. בתרבות של ציניות, אם אנו מגיעים מעבר למטרותינו, אנו מקבלים זאת כתאונה חד פעמית, אבל אם אנו נכשלים, אנו רואים בזה סימן. דבר זה יוצר לולאת משוב מחזקת היורדת כלפי מטה. ככל שאנו מנסים פחות, כך אנו משיגים פחות. ככל שאנו משיגים פחות, אנו מנסים פחות. ללא חזון, אומר התנ"ך, העם גווע.