טורבינת רוח ימית
טורבינת רוח ימית היא טורבינת רוח המותקנת בעומק הים או בסמוך לחוף. כיום (2007) חלק ניכר מההתקנה של טורבינות רוח חדשות היא התקנה של טורבינות רוח ענקיות בקוטר להבים של 70 מטר, המותקנות בסביבה ימית בתוך חוות רוח.
טורבינות רוח המרוחקות מהחוף נחשבות לפחות פולשניות יחסית לטורבינות על האדמה, היות וגודלן העצום, השפעה אלקטרומגנטית והרעש לא מהווים מטרד בגלל המרחק מהחוף. היות ולמים יש התנגדות משטח נמוכה יותר מאשר אדמה, מהירות הרוח הממוצעת בים הפתוח הינה בדרך כלל גבוהה יותר. דבר זה מאפשר לטורבינות רוח ימיות להשתמש בתרנים נמוכים יותר, ובולטים פחות. באזורים סוערים בעלי מדף יבשתי רדוד ומתמשך (כמו בדנמרק וחלק מהולנד) התקנת טורבינות ים הינה מעשית, ומספקת שרות טוב - טורבינות הרוח של דנמרק מספקות 25%-30% מצריכת החשמל הכוללת של המדינה, כאשר הרבה מהן הן טורבינות רוח בים. דנמרק מתכננת להגדיל את התרומה מאנרגיית הרוח לסך של כחצי מהספקת אנרגיית החשמל שלה.
עם זאת, הסביבה הימית הינה יקרה יותר. מגדלים ימיים הינם גבוהים יותר מאשר המגדלים היבשתיים כאשר מחשבים גם את גובה המגדל מתחת לפני המים, וקשה יותר ויקר יותר לבנות יסודות בים. העברת הכוח החשמלי מתבצעת בדרך כלל על ידי כבל תת מימי, שהינו יקר יותר יחסית לכבל שמותקן על עמודים הניצבים ביבשה, ועשוי להצטרך העברה בוולטג' גבוה כדי לעבור מרחק גדול - דבר שדורש עוד ציוד וכרוך בבזבוז אנרגיה. הסביבה הימית הינה גם קורסיבית (גורמת לחלודה), ושוחקת, ותחזוקה ותיקונים הינם יקרים בהרבה. טורבינות רוח המוצבות בים מוגנות על ידי אמצעים נגד חלודה כמו ציפוי נגד חלודה או הגנה קתודית.
טורבינות רוח ימיות בישראל
בשנת 2002 ביצעו ד"ר אלי בן-דב ואחרים מחקר בשם "בחינת היתכנות הקמת חוות רוח בים", מטעם משרד האנרגיה ומוסד שמואל נאמן, מסקנות הדו"ח היו חוסר כדאיות כלכלי לחוות רוח כאלה, בהינתן מחירי האנרגיה ששרו אז, בעיקר בגלל עלויות גבוהות של בניית יסודות בים ובשל רוחות חלשות יחסית באיזורי החוף. המחקר מציין כי יש לשוב ולבדוק מידי כמה זמן את נושא הכדאיות הכלכלית בגלל שינויים בטכנולוגיה ובמחירי הדלק המחצבי [1]