הקו הירוק

שיתוף

הקו הירוק הוא קו גבול ששׂורטט בשנת 1949, במסגרת הסכמי שביתת הנשק בין מדינת ישראל לבין המדינות השכנות לה. עד ה-4 ביוני 1967 שימש הקו הירוק הגבול בפועל של מדינת ישראל.

בנגב, בערבה ובגליל עבר "הקו הירוק" סמוך מאוד לקווי הגבול של המנדט הבריטי על פלשׂתינה (א"י). לפיכך, באזורים אלה, הוא לא שינה במידה רבה את המערכות החברתיות והאקולוגיות המושפעות מגבולות בינלאומיים.

במרכז הארץ, הקו הירוק חילק את שטח המנדט לשעבר ליחידות גאו-פוליטיות חדשות: מדינת ישראל עצמה, "הגדה המערבית" (שנקראת כיום גם "אזור יהודה ושומרון") ו"רצועת עזה". הגדה המערבית הייתה בשליטת ממלכת ירדן, ואילו רצועת עזה הייתה בשליטת מצרים. לחלוקת מרכז הארץ לשלוש יחידות גאו-פוליטיות נפרדות בלי קשר ביניהן, הייתה השפעה משמעותית על מערכות חברתיות ואקולוגיות באזור, והן הצטרפו להשפעות שנבעו מתוצאות מלחמת העצמאות (1947-1949) ומעצם הקמת מדינת ישראל במקום המנדט הבריטי.

גם באזורים שבהם הקו הירוק עבר סמוך לגבולות הבינלאומיים הישנים הייתה השפעה מסוימת לעובדה שהוא נסגר לחלוטין למעבר אנשים וסחורות, בעוד בתקופת המנדט הבריטי הייתה חציית הגבול פשוטה יחסית. בקטע שבין ישראל לסוריה, עבר הקו הירוק באזור חקלאי פורה ועשיר במקורות מים. בכמה מקומות נקבעו "שטחים מפורזים" שהריבונות עליהם לא הייתה ברורה וסביבם התנהלו עימותים צבאיים תכופים. לעימותים האלה הייתה השפעה על פרויקט "המוביל הארצי" בשנות ה-50, שהוא האמצעי העיקרי להובלת מים בישראל עד היום (2011).

הקו הירוק כיום

בהסכם השלום בין ישראל למצרים שנחתם במרץ 1979 נקבע גבול בינלאומי בין המדינות. גבול זה זהה לגבול הבינלאומי שנקבע ב-1906 בין האימפריה הבריטית לאימפריה העות'מאנית, והוא גם היה הגבול הבינלאומי בין מצרים לפלשׂתינה-ארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי. לאחר הקמת מדינת ישראל היה גבול חדש-ישן זה חופף כמעט לגמרי לקו הירוק בין ישראל למצרים, למעט באזור רצועת עזה.
הסכם השלום בין ישראל למצרים הותיר את רצועת עזה תחת שליטת ישראל, אולם ישראל לא סיפחה אותה לשטחה והמשיכה להנהיג בה משטר צבאי ברוח אמנת ז'נבה (האמנה הבינלאומית הקובעת את כללי הניהול של שטחים שנתפסו במלחמה). במקביל, ממשלת ישראל המשיכה להקים התנחלויות (יישובים ישראליים) ברצועת עזה. בקיץ 2005 פינתה ישראל את כל ההתנחלויות ובסיסי הצבא מרצועת עזה במסגרת "תוכנית ההתנתקות", ביטלה את המשטר הצבאי, והחלה להתייחס ל"קו הירוק" סביב רצועת עזה כאל גבול לכל דבר. עם זאת, ישראל ממשיכה לשלוט במרחב האווירי של רצועת עזה ובנתיבי הים המובילים לרצועת עזה.
הסכם השלום בין ישראל לירדן שנחתם ב-1994 סימן סופית גבול בינלאומי מוסכם בין המדינות בערבה ובעמק בית שאן. עיקר המחלוקת בין ישראל לירדן הייתה לגבי תוואי הגבול בערבה. בסופו של דבר, ישראל קיבלה את הגרסה הירדנית למיקום הגבול, והעבירה לריבונותה כ-300 קמ"ר לאורך הגבול, ומנגד ירדן הסכימה להחכיר אדמות חקלאיות לאורך הגבול ובעמק בית שאן לחקלאים ישראלים.
הגבול בין ישראל ללבנון מכונה כיום "הקו הכחול". זהו קו גבול ששׂורטט בשנת 2000 על-ידי מומחים מהאו"ם לבקשת ישראל, והוא מתבסס על קו הגבול בין פלשׂתינה-ארץ-ישראל לבין לבנון שנקבע בין בריטניה לצרפת בשנות ה-20 של המאה ה-20.
"הקו הירוק" בין ישראל לסוריה היה שנוי במחלוקת והוביל לעימותים צבאיים רבים. לאחר שישראל כבשה את רמת הגולן ביוני 1967 (במהלך מלחמת ששת הימים), היא התעלמה מהקו הירוק, והחלה להתייחס לקו הגבול הבינלאומי מתקופת המנדט הבריטי כאל הגבול בין השטח שנתון לריבונות ישראל לבין השטח שעליו הוטל משטר צבאי. "חוק הגולן" שעבר בכנסת ב-1981 הפך את רמת הגולן למעשה לחלק ממדינת ישראל. הגבול הבינלאומי הישן הפך מבחינת ישראל לגבול מנהלי בתוך מחוז הצפון. במשא ומתן שהתקיים בין ישראל לסוריה במהלך שנות ה-90 תבעה סוריה שישראל תיסוג ל"קווי ה-4 ביוני 1967" בעוד ישראל עמדה על כך שגבול הנסיגה, אם תהיה, הוא קו הגבול הבינלאומי מתקופת המנדט.
מלבד רצועת עזה, המקום שבו ל"קו הירוק" יש עדיין משמעות רבה ביותר הוא אזור הגדה המערבית (או יהודה ושומרון). הקו הירוק מקיף את האזור הזה ומסמן את הגבול בין השטח שבו חל החוק הישראלי הרגיל לבין השטח שבו חל המשטר הצבאי של צה"ל או חוקי הרשות הפלסטינית (לפי החלוקה הפנימית הזמנית של שטח האזור כפי שנקבעה ב"הסכמי אוסלו"). יוצא הדופן היחיד הוא השטח המכונה "מזרח ירושלים" שהוא שטח בחלקה המזרחי של ירושלים ומסביבו שישראל סיפחה לשטחה ביוני 1967.