ארגון הסחר העולמי
ארגון הסחר העולמי (באנגלית: World Trade Organization ובקיצור: WTO) הוא ארגון בינלאומי שמטרתו ניהול יישום וקידום הסכמי סחר בין מדינות ושל סחר בינלאומי. הארגון נוסד ב-1 בינואר 1995, והחליף את מנגנון הסכמי הסחר שקדם לו, ההסכם הכללי בדבר תעריפים וסחר, הסכמי גאטט (General Agreement on Tariffs and Trade או GATT).
היסטוריה
ההחלטה על הקמת הארגון התרחשה בשנת 1986 בסבב השיחות של GATT באורוגוואי. עד הקמת הארגון בפועל (ב-1995) היווה GATT מנגנון לפיקוח על סחר בינלאומי. עיקר תפקידו היה להוריד ולבטל מכסים, בהסכמת המדינות החברות. כאמור, ב-1986, החליטו המדינות החברות ב-GATT להפוך אותו לארגון הסחר העולמי.
עם מהפכת התקשורת ונצחונו המוחץ של הקפיטליזם במלחמה הקרה, חלה גם התפתחות מהירה בסחר הבינלאומי. עם הגידול בהיקף הסחר הבינלאומי גדל בהתאם גם כוחו של ארגון הסחר הבינלאומי. עדות לכך הייתה כאשר מנכ"ל הארגון, רנאטו רוג'יירו (Renato Ruggiero), הכריז:
|
אנו בונים את הבסיס לממשלה עולמית.[1] | 
|
מאוחר יותר, ב-29 בנובמבר 1999, הכחיש מנכ"ל הארגון מייק מור (Mike Moore) כי הארגון הוא ממשלה עולמית או מתכוון להיות ממשלה עולמית.[2]
כיום (2020) מנכ"ל הארגון הוא רוברטו אזבדו מברזיל.
סמכויות ומבנה
סמכויותיו כוללות, מלבד אלו של GATT, פיקוח על הסכמי סחר בינלאומיים ובוררות בסכסוכי סחר בינלאומיים. כמו כן, הסכמי סחר בינלאומיים נחתמים תחת חסותו. סמכויות אלו נועדו להקל על הסחר הבינלאומי ובכך לתרום לרווחתן של כל המדינות החברות בארגון.
גוף קבלת ההחלטות העיקרי של ה-WTO הוא ועידת השרים. גוף זה נועד לפחות פעם בשנתיים. מתחתיו נמצאת המועצה הכללית שמקיימת כמה פגישות במהלך השנה בז'נבה ומורכבת בנציגים של המדינות החברות. הגוף המנהלי העיקרי של ה-WTO הוא מזכירות ארגון הסחר הבינלאומי, המונה כחמש מאות עובדים. כיום חברות בארגון 135 מדינות, בהן ישראל.
ביקורת
ארגונים ואנשים רבים חוששים מפני הגידול בכוחו של ה-WTO. הם חוששים כי הגידול בכוחו של הארגון בא על חשבון כוחן של הממשלות, שכן תקנות וחוקים בכל מדינה מהווים לעתים מכשול לסחר הבינלאומי: מכסים, סובסידיות, חוקי הגנה על הצרכן וחוקים המגנים על איכות הסביבה, כולם עשויים לפגוע ברווחיות ובחופש הפעולה של חברות בינלאומיות, המבקשות להיכנס לשוק מקומי.
לפי הפילוסופיה של כלכלת השוק החופשי אין לייצר עזרים או מכשולים מלאכותיים שעלולים להקל או להקשות על חברות ממדינה זו או אחרת. לכן, סובסידיות ומכסים הם פסולים. אמצעים אלו, שממשלות מפעילות, על פי רוב בכדי לעודד חברות מקומיות, באים על חשבון חברות בינלאומיות המבקשות לפרוץ לשוק המקומי. תומכים של כלכלת שוק חופשי רואים בהם מכשול להתפתחות טבעית של הכלכלה ומחסה לחוסר יעילות. וטוענים כי אין לסבסד מוצרים מקומיים אם ניתן לייבא מוצרים זולים יותר. מהצד השני נטען כי לעתים קרובות יש למדינות אינטרס להגן על יצרנים מקומיים מפני תחרות. למשל, כל מדינה מעוניינת שתהיה לה חקלאות מקומית בכדי שלא תצטרך להסתמך באופן בלעדי על יבוא מוצרי מזון, ממשלה עשויה לעודד תעשיה מסורתית בגלל ערכה התרבותי, ועוד.
ומה בדבר החוקים המגנים על הצרכן ועל איכות הסביבה? יש מקרים שחוקים אלה פוגעים ברווחיותן של חברות מסחריות. הם מצרים את צעדיהן ומכריחים אותן לשמור על סטנדרטים מסוימים. חוקים כאלו נחקקו על מנת שחברות מסחריות לא יוכלו לעשות ככל העולה על רוחן במאמציהן להגדיל את רווחיהן. הם מגנים על הצרכנים מפני שיווקם של מוצרים פגומים ועל העובדים מפני נהלים עסקיים לא הוגנים. הם גם מגנים על איכות הסביבה. חברות מסחריות יעדיפו שלא להתחשב בגורמים כמו איכות הסביבה וזכויות הצרכן. האינטרס היחיד שלהן הוא הגדלת רווחיהן ומנהליהן חייבים דין וחשבון אך ורק לבעלי המניות. בדיוק מסיבה זו קיימים חוקים כאלו המאלצים אותן להתחשב גם בגורמים החשובים לכלל האוכלוסייה.
הסכם MAI
ערך מורחב – ההסכם הרב צדדי על השקעות
כדוגמה להתנהלות בעייתית של הארגון לראות אפשר להביא את הסכם MAI (הסכם רב צדדי על השקעות - Multilateral Agreement on Investment). הסכם זה נוסח, ועמד לפני חתימה, באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20. הדיונים עליו התנהלו בסודיות בין פקידי סחר ממדינות שונות, כולן מהעשירות ביותר בעולם במסגרת ה-OECD.
ההסכם אמור היה להסדיר את עניין הסחר וההשקעות הבינלאומיות. בהתחשב ברקע של מנסחיו אין זה מפתיע במיוחד שההסכם מביא לידי ביטוי את הגרסה הקיצונית ביותר של אידאולוגיית הסחר החופשי. ההסכם ניסה להגדיל את כוחן של חברות בינלאומיות בצורה חסרת תקדים, בעודו מצמצם את סמכויותיהן הריבוניות של המדינות. סעיף אחד בהסכם דורש הפסקה מיידית של חקיקת חוקים העשויים לפגוע ברווחיותן של חברות ואף מרחיק לכת עד כדי דרישה לביטול חוקים כאלו שכבר קיימים. משמעות הדבר היא ביטולם של כל חוקי הגנת הצרכן ואיכות הסביבה: חברות יורשו לזהם את האוויר והמים, לכרות עצים באין מפריע ותקני איכות יאבדו את תקפם. סעיף אחר מאפשר לחברות לתבוע ממשלות, במידה ולדעתן הן עוברות על אחד מסעיפי ההסכם.
למרות סודיות הדיונים הצליח ארגון בשם Citizen Watch להשיג את טיוטת הסכם MAI ולפרסמה באינטרנט. הפרסום הביא לתגובה חריפה. ברחבי העולם הפגינו אזרחים נגד ההסכם ומחוקקים במדינות שניסחו אותו דרשו הסברים מפקידי הסחר שלהם. ההסכם ירד מעל הפרק.
אולם, בזאת לא תם העניין. בעלי האינטרס העיקרי ביישום הסכם כזה הם משקיעים גדולים ובעלי חברות, והם טרם אמרו נואש. מכיוון שאין הם מסוגלים להעביר את חזונם לניהול המשק הבינלאומי בהסכם אחד הם מתכוונים ליישם את עיקרי ההסכם בעזרת ה-WTO.
טענות נגד מנגנון הפסיקה של הארגון
כבר כיום החלטות ה-WTO אינן נראות אובייקטיביות במיוחד. בשלושה מקרים נדרש ה-WTO לבחור בין פסיקה לטובת איכות הסביבה וזכויות האזרח לבין פסיקה לטובת הסחר החופשי. המקרה הראשון, והמפורסם ביותר, הוא סכסוך על ייבוא בקר, שהוזרקו לו הורמונים, מארצות הברית למדינות האיחוד האירופי. במדינות האיחוד האירופי טוענים שאכילת בשר כזה עלולה להגדיל את הסיכוי ללקות בסרטן ולכן אוסרים על ייבוא בשר כזה. לעומת זאת טוענת ארצות הברית שאין לטענות האיחוד האירופי הוכחות חותכות ולכן האיסור מהווה מכשול בלתי הוגן לסחר. ה-WTO פסק לטובת ארצות הברית.
המקרה השני הוא תביעה של ונצואלה נגד ארצות הברית. העילה הייתה איסור של ארצות הברית על ייבוא דלק של חברה מוונצואלה, דלק שהכיל רעלנים האסורים על פי חוק בארצות הברית. ה-WTO פסק לטובת ונצואלה ועתה נאלצת ארצות הברית לקנות את הדלק, שהשימוש בו מזהם את האוויר בכימיקלים מסרטנים.
המקרה השלישי הוא תביעה של ארבע מדינות מאסיה נגד ארצות הברית. ארצות הברית אסרה על ייבוא חסילונים שנתפסו ברשתותיהם של דייגים מארצות אלו מפני שאלה משתמשים ברשתות שלוכדות גם צבי ים הנמצאים בסכנת הכחדה, וכך הורגים אותם ללא צורך. ה-WTO פסק לטובת ארבע המדינות ועתה נאלצת ארצות הברית לשנות את חוקיה בהתאם לפסיקת ארגון הסחר העולמי.
שלושה מקרים שבהם הוכיח ארגון הסחר העולמי את עקרונות הפסיקה שלו. עובדה זו אינה צריכה להפתיע שכן המנגנון ליישוב סכסוכים של ה-WTO מורכב משלושה פקידי סחר. ישיבותיהם מתנהלות בסודיות, אין ערעור על החלטותיהם ואין גישה לפרוטוקולים של ישיבותיהם. ה-WTO הינו ארגון לא דמוקרטי, שעל החלטותיו אין לאזרחים שום אפשרות להשפיע. מי שכן יש לו אפשרות להשפיע הן החברות הגדולות.
את סבב השיחות בסיאטל מממנות החברות הגדולות, שתמורת "תרומות" מקבלות זכויות שונות. אחת מהן היא גישה לנציגים ממדינות החברות ה-WTO. יש להניח שהן משתמשות בגישה זו לא רק על מנת לקיים שיחות חולין עם הנושאים ונותנים אלא גם בכדי להשפיע על מהלך הדיונים.
ממשל עולמי לא דמוקרטי
טענת המתנגדים נגד הארגון היא שיש צורך במנגנון כלשהו שיפקח על הסחר העולמי. מטרתו של ארגון הסחר העולמי היא לפעול לרווחת תושבי כל המדינות החברות בו על ידי הגדלת היקף הסחר הבינלאומי. אולם נראה שה-WTO, במתכונתו הנוכחית, אמנם פועל להגדלת הקף הסחר הבינלאומי אך מרע את מצב זכויות האדם ואיכות הסביבה ברחבי העולם. לא זאת הייתה המטרה כאשר ייסדו אותו. כן הם טוענים כי ה-WTO הוא בלתי דמוקרטי ועל החלטותיו, המשפיעות על כולנו, אין לנו השפעה. יתרה מזאת, נראה שלאנשי ה-WTO יש יותר מדי שיג ושיח עם אנשי החברות הגדולות שהאינטרס של האזרח הקטן אינו בהכרח בראש מעיניהן.
אם רנטו רוגריו צודק, והבסיס לממשלה עולמית הוא ה-WTO, טוענים מתנגדי הארגון הרי שעל כולנו מוטלת החובה להשפיע על ממשלותינו שידאגו לכך שה-WTO יהפוך להיות דמוקרטי יותר וידאג יותר לאינטרסים של כלל באוכלוסייה ולא רק של מיעוט המנצל את הונו בכדי לבנות לעצמו עולם נוח יותר על חשבוננו. אם לא נעשה כן אנו עלולים להתעורר בוקר אחד ולמצוא שהדמוקרטיה הוחלפה בפלוטוקרטיה.
פגיעה בבריאות הציבור
בשנת 2016 המליצה וועדה של משרד הבריאות בישראל שפעלה עם משרדי ממשלה נוספים על סימון מזון מזיק הכולל עודפי סוכר, מלח ושומן רווי. הרקע לדבר זה הוא ממצאים לפיהם צריכת סוכר בישראל היא בין הגבוהות בעולם וכן גילויים מהשנים האחרונות על נזקים חמורים לבריאות של סוכר כולל מחלות לב, סרטן, סוכרת, השמנה, תגובות דלקתיות, מחלות כבד ועוד.
ביוני 2017 בעת דיונים בממשלה על ההמלצה טען משרד הכלכלה כי התקנות עלולות "לסבך" את ישראל עם ארגון הסחר העולמי: "מדובר בתקנות שקובעות שינויים משמעותיים בסימון מוצרי מזון, שחלקם חורגים מסטנדרטים בינלאומיים מוכרים. בהתאם לחובה המוטלת על ישראל במסגרת הסכם TBT (הגבלות טכניות לסחר בינלאומי) של ה–WOT, הועברה על ידי נקודת הקשר ל–TBT הפועלת במשרדנו הודעה על השינוי. להערכתנו, לא מעט מדינות יראו את השינוי הזה כבעל השלכות מהותיות, ולכן אנחנו צופים שיגיעו אלינו שאלות רבות מרחבי העולם וינוהל דיון ער בוועדת ה–TBT. למעשה, לפני פרסום התקנות כבר הועברו אלינו הסתייגויות ראשוניות מצד ארה״ב",[3]
המחאה נגד הארגון
בשנת 1999 הייתה מחאה מפורסמת נגד הארגון שכונתה "הקרב על סיאטל". והייתה אחד האירועים הבולטים בתנועה שכונתה "אנטי גלובליזציה" ולמעשה כוונה נגד ארגונים כלכליים גדולים ותאגידים רב לאומיים. המפגינים באו למחות בסיאטל על רקע כינוס של ארגון הסחר העולמי בעיר. כ-50 אלף מפגינים התעמתו עם המשטרה בהפגנות ופעולות של פעולה ישירה של חסימת צמתים וכבישים. הדבר הוביל להטלת עוצר חלקי על העיר, לשיבוש של הוועידה עצמה ולמעצר רבים מן המפגינים. מחאות דומות היו בערים רבות נוספות בעולם כולל גם בישראל. ההפגנות גרמו לעניין בינלאומי בתקשורת העולמית שעד אז נהגה לתאר את ארגון הסחר העולמי בצורה חיובית בלבד ובאופן כללי להתעלם מפעילותו והשפעתו של הארגון על הכלכלה ולראות בהסכמים בינלאומיים דבר שהוא חיובי בלבד ולא כרוך במאבקים פוליטיים בין אליטה כלכלית בינלאומית לבין קהילות אחרות כמו פועלים, פעילי סביבה ארגוני זכויות נשים ועוד. בעקבות ההפגנה בסיאטל החלו הפגנות המוניות דומות ואף גדולות בהרבה במוקדים של כינוסים של ארגון הסחר העולמי וכן כינוסים של גופים דומים כמו הבנק העולמי, ה-OECD ועוד.
לסבבי שיחות רבים בשנים 2000-2003 של ארגון הסחר הבינלאומי הגיעו מפגינים מכל העולם בכדי למחות על מדיניות הארגון ועל התעלמותו מזכויות האזרחים בארצותיהם. המחאה נראתה ונשמעה ברחבי העולם וסבבי שיחות אחדים הסתיימו בלא תוצאות.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- אתר ארגון הסחר העולמי
- דו"ח מצב – הסכמי הסחר החופשי של ישראל, התאחדות התעשיינים בישראל, אגף סחר חוץ וקשרים בין-לאומיים, יוני 2016