הצגת המקור של הדף "סדיקה הידראולית"

'''סדיקה הידראולית''' (באנגלית: '''Hydraulic fracturing''') היא היצירה של שברים וסדקים בשכבות סלע, על ידי הזרמה של נוזל בלחץ גבוה. חלק מהסדיקה ההידראולית נוצרת באופו טבעי לאורך עורקים או דייקים שקיימים בטבע. דבר זה יכול ליצור תנאים שבהם [[גז טבעי]] או [[נפט]] יכולים לנדוד למאגרים אחרים. 
[[קובץ:HydroFrac.png|ממוזער|400px|תרשים של סדיקה הידראולית. ניתן לראות את הקידוח האנכי שיורד מתחת למפלס מי התהום אל שכבות הסלע של פצלי השמן, וכן את הקידוח האופקי שלאורכו מבוצע הסידוק ההידראולי (באדום). ליד מגדל הקידוח ניתן להבחין במיכלי של מים נקיים להכנת הקיטור, ובמאגרים לקבלת [[זיהום מים|המים המזוהמים]] שנוצרו בתהליך.]]

'''שבירה מושרה הידראולית''' המוכרת גם כ'''פראקינג (Fracking)''' היא טכניקה המשמשת כדי לשחרר [[נפט]], [[גז טבעי]] (כולל [[גז פצלים]], [[פצלי נפט]], Tight gas, ו-Coal seam gas) או חומרים אחרים לחילוץ משכבות סלע. בטכניקה זו קודחים לעומק הקרקע, לפעמים לעומק של 3 ק"מ או יותר, ואז מבצעים קידוח אופקי. לאחר מכן מכניסים לקידוח האופקי חומרי נפץ שגורמים לסדקים בסלע. בהמשך מזרימים כמות גבוהה של קיטור בלחץ גבוה עם כימיקלים, אלו סודקים את הסלעים עוד וגורמים לשחרור של גז טבעי ונפט. לצורך התהליך משתמשים בכמויות גדולות של [[מים]] ובחומרים רעילים שונים, ואחוז גבוה מהמים חוזר בסוף התהליך לפני הקרקע, כ[[זיהום מים|מים מזוהמים]] שיש צורך לאחסן אותם בצורה בטוחה. 

השימוש הראשון בסדיקה הידראולית היה ב-1947, אבל טכניקות מודרניות של סדיקה הידראולית, שנקראות '''Horizontal slickwater fracturing''', ואשר הפכו את ההפקה של [[פצלי גז]] ו[[פצלי נפט]] לכדאי מבחינה כלכלית, פותחו רק ב-1998, במאגר פצלי הגז Barnett Shale בטקסס. ([[פצלי שמן]] מופקים בטכניקה אחרת, ראו ערך בנושא).

תומכים של טכנולוגיית הסדיקה ההידראולית מצביעים על היתרונות הכלכליים שנובעים מהיכולת לנצל כמויות ענק של הידרו-קרבונים שהיו בלתי נגישים בעבר, ושהטכניקה החדשה מאפשרת לנצל. מתנגדים של הסדיקה ההידראולית מצביעים על הסיכון ב[[השפעות סביבתיות]] שונות כולל [[זיהום מי תהום]], סיכון ב[[זיהום אוויר]], נדידה של גזים וכימיקלים המשמשים בסדיקה ההידראולית אל פני השטח, [[זיהום קרקע]] כתוצאה מדליפות. מסיבות אלה סידוק הידראולי נמצא תחת בדיקות ברחבי העולם, וחלק מהמדינות אוסרות או משהות את השימוש בטכנולוגיה זו. בחלק מהמדינות יש פוטנציאל תאורטי רב של פצלים אבל סיבות טכניות (כמו מחסור במים, מבנה סלע בעייתי ועוד) המקשים על פיתוח שדות הפצלים. 

סוג אחר של ביקורת הוא ששיש הגזמה בכמות ובאיכות של מאגרי פצלי הגז ופצלי הנפט. [[החזר אנרגטי|ההחזר האנרגטי]] של באר פצלים נמוך בהרבה יחסית לבאר יבשתית דומה, עקב השקעה גדולה בהרבה בהקמה ובתפעול הבאר. התפוקה של באר כזו יורד במהירות, מה שמחייב קידוח בארות חדשות או הרחבת הבאר הקיימת. כל זה מתרגם להשקעות גבוהות יותר של [[הון תעשייתי]] ומייקר את הקידוח. מסיבות אלה שדות של פצלי גז ואולי גם פצלי נפט מגיעים ל[[שיא תפוקה]] מהר בהרבה יחסית לשדות נפט וגז דומים בגודלם, כך שחלק גדול מהמאגר עלול להתגלות כבלתי כדאי כלכלית ו/או בלתי כדאי אנרגטית (צריך להשקיע בהפקתו יותר אנרגיה ממה שתתקבל). המסקנה כתוצאה מכך היא שההבטחה הגלומה לכאורה בסדיקה הידראולית תתברר כאופטימיות מוגזמת.

בעולם יש מאגרים רבים של פצלי גז ופצלי נפט שיכולים להתאים לסדיקה הידראולית, כאשר אלו מרוכזים בעיקר במקומות שכבר יש בהם נפט או גז טבעי כגון ארצות הברית, רוסיה ודרום אמריקה. עם זאת, קשיים טכניים שונים, כמו מחסור במים נקיים, שכבות סלע בעייתיות ועוד מעכבים את פיתוח חלק ניכר משדות הפצלים.