הצגת המקור של הדף "ההסכם הרב צדדי על השקעות"

'''ההסכם הרב צדדי על השקעות''' (באנגלית: '''The Multilateral Agreement on Investment''' ובקיצור: '''MAI''') היה סבב דיונים בין נציגים ממדינות החברות בארגון ה-OECD, בין השנים 1995 ל-1998. מטרתו המוצהרת היתה לפתח כללים רב-צדדיים שיבטיחו כי השקעה בינלאומית תפוקח על ידי מערכת חוקים סיסטמתית ואחידה יותר. כאשר ההסכם דלף לציבור הוא נתקבל בביקורת רבה, היות והחוקים בהסכם נראו כאילו הם יכולים לחבל בכוחן הריבוני של מדינות, הן אלו שחברות בהסכם והן אלו שמחוצה לו. המחאה סביב התנהלות ממשלות וארגונים בינלאומיים בנושא ה-MAI הביאו לחשיפתו ולטרפודו. בשנים שלאחר מכן היו ניסיונות לארגן הסכמים דומים במסגרת [[ארגון הסחר העולמי]] דבר שהיה בין הגורמים המרכזיים ל

במאי [[1995]], החל ארגון ה-OECD, בדיונים באשר להסכם השקעות רב צדדי (MAI). לטענת תומכי ההסכם, מטרתו היתה לפתח כללים רב-צדדיים שיבטיחו כי השקעה בינלאומית תפוקח על ידי מערכת חוקים סיסטמטית ואחידה יותר. הדיונים אודות ההסכם נוהלו באופן חשאי, במשך שנתיים, על אף מאמצים מתמשכים מצד ארגונים כמו Public Citizen לוודא את דבר קיום הדיונים, ואת תוכנם. 

פקיד בכיד במשרד האוצר האוסטרלי, שצוטט בדו"ח פרלמנטרי טען כי "כל עבודה עתידית בנושא המוכר כ-MAI צריך להתייחס לדרישות של שרי מדינות ה-OECD להגן על הזכות הסוברנית של מדינות לפקח ולהבטיח כי אזרחים לא יפגעו מהניסיונות לתת חופש להשקעות זרות." עם זאת, ממשלות שונות מרחבי העולם התייחסו רק באיחור רב לנושאים אלה, ורק לאחר שארגונים שונים של החברה האזרחית השמיעו ביקורת עקבית על ההסכם בין 1997 ועד לנטישת הדיונים על ההסכם בנובמבר 1998, כאשר האומה המארחת, צרפת, פרשה ממנו. 

בשנת 1997 הדליף מקור מתוך ה-OECD טיוטה של ההסכם לארגון אזרחים קנדי. הדבר גרם לסערה פוליטית, כאשר התברר שהממשל האמריקאי בראשות [[ביל קלינטון]] ניסה להעלים את הדיונים מחברי ה[[הקונגרס של ארצות הברית|קונגרס האמריקאי]]. תופעה דומה התגלתה גם במדינות אחרות כמו צרפת וקנדה.

לטענת הארגונים, הסכם ההשקעות הרב צדדי, ה-MAI, נועד לאפשר ל[[תאגיד רב-לאומי|תאגידים רב לאומיים]] גדולים לקבוע נהלים בתחומי ההשקעה ולהכתיב אותם - ראשית לגורמים בתוך המדינות העשירות החברות ב-OECD ולאחר מכן גם למדינות עניות יותר ולשחקנים קטנים יותר. נטען כי באקלים ההשקעה שיווצר לאחר ההסכם מדינות אחרות לא יוכלו להרשות לעצמן שלא לחתום עליו, היות ופירוש הדבר יהיה פגיעה אנושה בכלכלתן. 

מלבד הבעייתיות בניהול הסכם עולמי מרכזי באופן סודי, נשמעו טענות בדבר ניסוח דרקוני שלו. לדוגמה, [[סביבתנות|חוקים להגנה על הסביבה]] יכלו להיחשב במסגרת ההסכם "[[הלאמה]] חלקית" של פירמה, דבר שעשוי לגרור תביעת פיצויים של תאגידים מול המדינות, במקרה של ניסיון להעביר חוקים אלה. תקדימים אלה התקיימו כבר בהסכמי סחר מוקדמים יותר כמו NAFTA. נוכח טענות אלו ואחרות, התעוררה מחאה נרחבת בערים של מדינות מערביות - בעיקר באירופה ובקנדה. ממשלות ענו באיחור רב על טענות כנגד ההסכם. 

נוכח מצב זה, מדינות רבות פרשו מההסכם, ובשנת 1998, הכריז ה-OECD על ביטול הדיונים על ה-MAI. אלא שהסכם דומה בשם שונה, MIA, החל להתגבש במסגרת הדיונים ב[[ארגון הסחר העולמי]] בסיאטל [[1999]]. 600 הארגונים שחתמו על עצומה נגד ה-MAI, הצטרפו למאות ארגונים אחרים שהכינו הפגנות ו[[פעולה ישירה|פעולות ישירות]] בניסיון לשבש את הדיונים של ה-WTO.