תיאוריית הטוב הבסיסי והשפע הטבעי: ביקורת בודהיסטית על הכלכלה המוניטארית והצורך בשינוי הנרטיב והפרדיגמה הכלכלית המערבית

זהו מאמר דעה מאת עידן ד. מאמר דעה אינו אובייקטיבי.

תיאוריית הטוב הבסיסי והשפע הטבעי: ביקורת בודהיסטית על הכלכלה המוניטרית והצורך בשינוי הנרטיב והפרדיגמה הכלכלית המערבית

הרוצה להבין את האשליות העומדות בסיס התורות הכלכליות המערביות השונות (הכלכלות המוניטריות), בין אם מימין או משמאל, לרבות הנחות המחסור, הרצונות הבלתי מוגבלים, החמדנות ועוד, ולשנות אותם, אינו יכול להמשיך ולהתעלם עוד מן המורשת הדתית, הפילוסופית, התרבותית והאחרת, שעומדות בבסיס כל הגישות האלו, שכן הכלכלה אינה מנותקת מהן אלה מותנית על ידן. ואם כך לא רק הגישות כאידאולוגיות ותפיסות מותנות, אלא גם תפיסותינו, מחשבותינו, רצונותינו, רגשותינו, וכך הלאה גם הם מותנים, הם אינם עומדים בפני עצמם, הם אינם עצמי, והם אינם חופשיים או דטרמיניסיטיים!

מאת: יואב לוין

"הערה: זהו מאמר דעה. מאמר דיעה אינו אובייקטיבי, ומשקף את דיעותיו ותפיסותיו של הכותב"

הבעיה המרכזית ביותר בכל השיטות הכלכליות המערביות, שכל התיאוריות שלה, כגון הנחת המחסור, טבעו החמדני של האדם, והנחת רצונותיו הבלתי מוגבלים, טמונה בהבנה שגויה ומסולפת של טבע האדם, ובראייתו כרע ופגום מטבעו. ראייה זו טמונה באשליית העצמי, כפי שהסברתי בעבר, וכאן ברצוני להסביר ולהוסיף מספר דברים מזווית ראייה נוספת. ראייה מסולפת זו של טבע האדם, כפי שנבהיר זאת מייד בסיפור הבא, היא פועל יוצא של המורשת הדתית היהודית נוצרית, כאשר הוויכוח במערב אינו איכותני, כי אם כמותי במהותו. במילים אחרות, השאלה שסביבה נסב הנרטיב המערבי, היא עד כמה טבעו של האדם רע, האם הוא רע ופגום לחלוטין, כפי שהדבר בא לידי ביטוי באופן קיצוני במסורת הנוצרית בדמות הרעיון של החטא הקדמון או האם הוא רק פגום חלקית או למחצה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במסורת היהודית, ובמסורות מערביות חילוניות שונות. ברצוני להסביר כאן לא רק כיצד מתבטא הדבר בפועל, ואת ההקשר שלו לתורות הכלכליות המערביות השונות, גם אלו משמאל וגם אלו מימין, כי אם גם להציע חלופה שונה לראיית טבעו של האדם כרע או פגום מיסודו בצורה של אמונה בטוב הבסיסי של האדם, ובכך לאפשר יציאה לפרדיגמה ולנרטיב כלכלי חדש. בספרה Radical Acceptance, מתארת הפסיכולוגית טרה ברק פגישה שערכו פסיכולוגים קליניים ומערביים עם הדאלי למה, וכך היא כותבת: לפני מספר שנים נפגשה קבוצה קטנה של מורים בודהיסטיים ופסיכולוגים מארצות הברית ואירופה למפגש עם הדאלי למה לדיון שעסק בנושא רגשות ובריאות. בשלב מסוים ביקש ממנו אחד ממורי הוויפאסנה המערביים לדבר על רגשות הרסניים ושנאה עצמית. הדאלי למה הביט בו בהשתאות, מה זה שנאה עצמית הוא שאל בהשתאות ובאי יכולת להבין זאת. לאחר שהמורים ניסו להסביר לו במשך זמן רב את הבעיה, שאל הדאלי למה האם המצב המנטלי הזה הוא סוג של הפרעה במערכת העצבים. כאשר הוסבר לו ששנאה עצמית היא תופעה נפוצה במערב, ושכל אחד מהמטפלים נתקל בהם היה הדאלי למה המום ונדהם עוד יותר. לקח זמן נוסף עד שהמתרגמים ניסו להסביר לו את המושג הזה יותר לעומק. בסופו של דבר שאל הדאלי למה, כיצד תיתכן בכלל שנאה עצמית אם לכל אחד יש את בטבע הבודהה. מושג השנאה העצמית הוא כה זר לבודהיזם עד שהדאלי למה כלל לא הייה מסוגל לתופסו!

בעוד חוסר ביטחון חרדות שונות, הפחד מדחייה ועוד, הם דברים משותפים לכל המין האנושי, התרבות המערבית מהווה ביצה, תרבית או חממה לטיפוח רגשות כאלה, הקצנתם והבאתם לקצה הקיצון ביותר של הסקאלה. הסיבה היא שבעיקר התרבות המערבית המודרנית נעדרת את כל אותם הסממנים של השבט, המשפחה, הקולקטיב, והקהילה שאמורים לתמוך ולהזין אותנו בחיינו. מה הפלא שהתוצאה המתבקשת היא שלכולנו חסרה תחושת הביטחון, אנחנו מרגישים כחייזרים, מנותקים, מנוכרים, ריקים וקרים. אנחנו מותנים על ידי חינוך מגיל צעיר ביותר להבין שהשתייכות בסביבה מעין זאת – למשפחה, לחברים, לתלמידים לידנו, ולעובדים שלצידינו, משמעותו להוכיח כל הזמן עד כמה אנחנו טובים. יש כל הזמן מישהו שצובר נקודות. הבודהיזם מציב אתגר עצום ובסיסי להנחה השגויה של טבענו הרע, כפי שמציג זאת המערב. הבודהה לימד שהחיים שלנו הם מתנה יקרת ערך, שכן הם מאפשרים לנו לגלות את טבענו האמיתי, שהוא האהבה והמודעות שלנו, הטוב הבסיסי והחמלה שבנו. וכפי שציין הדאלי למה, לכולנו יש את טבע הבודהה הזה. המסלול האישי הרוחני אם, הוא המסלול של גילוי מחדש של הטוב הבסיסי הזה, של האהבה והחמלה שבנו, שמוסתרת על ידי ערפילי הרעלים של האשליה, החמדנות והרוע. שלושת הרעלים הללו אינם טבענו האמיתי. כניגוד גמור לביטחון בטבענו הטוב, באהבה, במודעות ובחמלה שלנו, המיתוס המנחה של המערב הוא סיפור גירושם של אדם וחווה מגן עדן. יש לנו נטייה לשכוח את כוחו בגלל היותו כה שחוק ומוכר, אבל סיפור גירושם של אדם וחווה מגן עדן מגבש ומשקף באופן העמוק ביותר את המבנה הפסיכולוגי של תרבות המערב. המסר של החטא הקדמון, החטא של אדם וחווה, לא משתמע לשני פנים: בגלל טבענו הבסיסי הפגום, לא מגיע לנו להיות שמחים, נאהבים, ומרוצים. אנחנו מנודים, ואם ברצוננו להיכנס מחדש ולשוב לגן העדן אנחנו צריכים לגאול את העצמי הפגום הזה. ולכן, אנחנו צריכים להתגבר על טבענו הפגום הזה על ידי השליטה בגופינו, השליטה ברגשותינו, השליטה בטבע הסובב אותנו, והשליטה באנשים אחרים. ואנחנו צריכים כמובן ללא לאות – לעבוד, להשיג, לצרוך, לרכוש, לשלוח אי –מיילים, להתחייב ללא מידה, ולמהר -  במסע שלא נגמר להוכיח את עצמנו אחת ולתמיד. הרוצה להבין את האשליות העומדות בסיס התורות הכלכליות המערביות השונות, לרבות המחסור, הרצונות הבלתי מוגבלים, החמדנות ועוד, אינו יכול להמשיך ולהתעלם מן המורשת הדתית, הפילוסופית, התרבותית ועוד, שעומדות בבסיס כל הגישות האלו, שכן הן אינו מנותקות מהן אלה מותנות על ידן. ואם כך לא רק הגישות כאידאולוגיות ותפיסות מותנות, אלא גם תפיסותינו, מחשבותינו, רצונותינו, רגשותינו, וכיוצא בזה גם הם מותנים, ולא עומדים בפני עצמם או חופשיים! בשורות הבאות, נראה באופן יסודי יותר כיצד משתלשלת המורשת הדתית הזאת דרך הפילוסופיה אל גם אל המיינדסט החילוני, המדעי, החברתי, התרבותי, הפוליטי, הכלכלי ועוד!

זאת אף זאת, את מופרכות תאוריית המחסור, תחושת המחסור, אשליית המחסור או הנחת המחסור, שמהווה כאמור את אחת התיאוריות המרכזיות בחשיבה הכלכליות המערבית על צורותיה והתגלמויותיה השונות, ניתן להסביר בצורה פרטנית יותר בארבעה שלבים עיקריים, כפי שנראה מייד. בשלב הראשון אשליה זו נוצרת כהשלכה מנטאלית מתוחכמת, שיוצרת התודעה הכוזבת של המיינד הדואלי (Dual Mind), ושמנוגדת למיינד הנון דואלי, כלומר למיינד וליסוד המואר (The Enlightened Essence) של טבע האדם! כאשר אשליה זו נוצרת במיינד כהשלכה מנטלית, אנו מגיבים אליה על ידי חמדנות (Greed)כאחד משלושת דרכי התגובה לתופעות (Phenomena) השונות שעולות במרחב המודעות ובחוויה (Experience) שלנו, ושאנו חווים דרך אחד מששת החושים (Six-Sense-Base) שלנו, וכאשר השניים האחרים הם דחייה (Aversion) ואשליה (Delusion)! בשלב השלישי תגובת החמדנות כלפי האשליה וההשלכה המנטאלית הראשונית, שמתבטאת בכך שאנחנו מנסים לצבור עוד ועוד עושר, עוד ועוד כסף, עוד ועוד חומר, עוד ועוד דברים, ושנובעת מתחושת חוסר הביטחון הבסיסית והפחד, שהינם פועל יוצא של אשליית "האני", "העצמי", "האגו" או "הנשמה", ושקשורים קשר בל יינתק לאשליה (Ignorance) זו, גורמת להפרת האיזון וההרמוניה של הטבע, ואם כך היא מפירה את "השפע" הטבעי או הקיימות הבסיסית, שמאפשרת לאדם למלא את כל צרכיו! מכיוון שבשלב זה אל האשליה המקורית כהשלכה מנטלית, מצטרף גם מחסור שנגרם על ידי הפרת האיזון בטבע כתוצאה מתגובת אשליית החמדנות, מקשה עלינו הדבר עוד יותר לזהות את הבעיה והמקור הראשוני שלה. הן מכיוון שלא מדובר עכשיו רק על אשליה אחת פנימית, אלא מכיוון שאנחנו מפרשים עכשיו את המחסור שנוצר על ידי הפרת האיזון כתוצאה של ההשלכה הראשונית והחמדנות שוב באופן אשלייתי(חיצוני), ובמונחים דואליים כמו אלו שיצרו את אותה ההשלכה הראשונית. הרעב והמחסור הם לכן תוצאה של זיהום מוסרי פנימי בדמות אשליה וחמדנות, ושבגלל טבעו הנון דואלי של העולם התוצאה שלהם באה לידי ביטוי הן בפן הפנימי והחיצוני, והיא אינה מתקיימת בטבע, אלא אם האדם מזהם אותו על ידי זיהומיו המוסריים שלו. לכן תחושת המחסור היא אשליה תודעתית מושרשת שאפשר להתעורר ממנה, והיא מניעה את הצרכנות הלא מבוקרת שמנסה לחפות על תחושת החוסר ויוצרת מרוץ בלתי ניגמר שהחמדנות היא גם סימפטום ותוצר שלו!

על מנת להבין את האשליה הבסיסית ביותר, שגורמת לכל שאר האשליות, הזיהומים, והבעיות הללו, אצטט כאן את דבריו של ד"ר ולפולה ראהולה, מלומד בודהיסטי מכובד, שהינו גם ד"ר ומדען, ובמקביל גם נזיר בודהיסטי. בספרו "מה שלימד הבודהה", כותב ד"ר ולפולה ראהולה, את הדברים הבאים: "ייחודו של הבודהיזם בתולדות המחשבה האנושית הוא בהכשת קיומה של נשמה כזאת, עצמי או אטמן שכזה. על פי תורתו של הבודהה רעיון העצמי הוא אשליה מסולפת שאין לה כל אחיזה במציאות, המייצרת מחשבות מזיקות של "אני", "עצמי", "שלי", תאווה, אנוכיות, תשוקה, היאחזות, שנאה, זדון, יהירות, גאווה, אגואיזם, ועוד זיהומים, טומאות ובעיות. זהו מקור כל הצרות בעולם – מקונפליקטים אישיים ועד למלחמות בין מדינות. בקיצור, את כל הרוע שבעולם ניתן לייחס לרעיון שקרי זה". "שני דברים", ממשיך וכותב ד"ר ולפולה ראהולה, "מושרשים במבנה הפסיכולוגי של האדם: הגנה עצמית והישרדות. לשם ההגנה העצמית ייצר האדם את האל, שבו הוא תלוי להגנתו, לביטחונו ולבטיחותו, כמו שילד תלוי בהורהו. לשם ההישרדות הגה האדם את רעיון הנשמה בת האלמוות, או האטמן, אשר תחייה לנצח. בשל בורותו, חולשותיו, פחדיו ותאוותיו, האדם זקוק לשני אלה, כדי לנחם את עצמו. לכן הוא נאחז בהם בקנאות ובאופן כה עמוק. תורת הבודהה אינה תומכת בבורות, בחולשות, בפחדים וברצונות אלו, ומטרתה להפוך את האדם לנאור על ידי סילוקם והכחדתם, כשהיא תוקפת אותם מהשורש. על פי הבודהיזם רעיונות האל והנשמה שלנו שקריים וריקים, אף כי מפותחים מאוד כתיאוריות. רעיונות אלו כולם הם השלכות מנטליות מתוחכמות ביותר, המתלבשות בניסוחים מטאפיסיים ופילוסופיים מורכבים. רעיונות אלו מושרשים כה עמוק באדם, והם כה יקרים לליבו, עד שאין הוא מוכן לשמוע, וגם לא להבין, כל תורה שסותרת אותם" עד כאן דבריו של ולפולה ראהולה. מה שברצוני להוסיף, וכפי שהראיתי בדיון הקודם, מיינדסט דתי זה שאותו מתאר ד"ר ולפולה ראהולה, השתלשל מהמורשת הדתית התיאיסטית המערבית דרך הפילוסופיה גם אל המדע והמיינדסט החילוני. לכן יש לתקוף את הבעיה מן השורש על מנת לשנות את כל השיטות המערביות השונות, ובכללן גם אלו של הכלכלה, שגם היא בין השאר, אך לא רק, מתבססת על אותם הרעיונות השקריים והמסולפים של ""האני", "העצמי" או "האגו".

זאת ועוד, אחד משלושת סוגי הסבל של החיים, וגם זה שמהווה את הקושי הגדול ביותר להבנה או לתפיסה, הינו הסבל של הקיום המותנה (sankhara-dukkha), כאשר השניים האחרים הינם הסבל שבארעיות (viparinama-dukkha) והסבל המנטלי הרגיל( (dukkha-dukkha), שקשור לתורת שרשרת ההתהוות המותנית (Dependent Origination) ולתורת חוסר העצמיות (Anatta). התסכול העמוק ביותר שלנו נובע מתחושת העצמי, כלומר מכך שאנו חווים את עצמנו כישויות נפרדות, נבדלות, בודדות, ומנותקות מכל השאר. תחושת הנבדלות הזאת מהווה את המקור לפחד ולחוסר הביטחון שלנו. ככל שהתחושה והקיום הנבדל שבא בעקבותיה גדלים, כך גדל גם חוסר הביטחון והפחד, ככל שהתחושה והקיום הנבדל קטן ומצטמצם, ככל שאנחנו חווים וחיים יותר את הקולקטיב, כך קטנה ומצטמצמת גם תחושת חוסר הביטחון והפחד. אולם הנפרדות והפירוד אינם האמת, למעשה מדובר באשליה, וזו גם האשליה הכי המסוכנת שלנו. מטרתו של המסלול הרוחני האישי מתמקדת בניפוץ האשליה הזו, וברקונסטרוקציה מחודשת שלה! הבעיה היא שאשליית הנפרדות והבידול נחוות בתודעה "כחור", "כריק", "כחוסר" "וכריקנות" או כמשהו שחסר לנו. מכיוון שאיננו מבינים שהבעיה והתחושה הזו היא רוחנית במהותה, אנו משייכים ומקרינים את הבעיה לפן החומרי בדמות הרצון למלא את החוסר הזה במובנים חומריים, אך מכיוון שלא החומר כאן הבעיה, אלא עניינה במימד הרוחני, כך שניסיון זה נדון מראש לכישלון, ולניסיונות כושלים חוזרים ונשנים לפתור את המחסור בפן החומרי. זה המקור האחד לאשליית הרצונות הבלתי מוגבלים, שמלווה את הנחת המחסור של התיאוריות הכלכליות המערביות.

יתירה מזאת, עקב תחושת חוסר הביטחון, הפחד והריקנות, שמקורם כפי שראינו זה הרגע באשליית "האגו" או "העצמי", אנו מגיבים גם באופן שגוי על ידי חמדנות, שכן אנו חושבים מצד אחד שאם נצבור עוד ועוד עושר, עוד ועוד כסף, עוד ועוד חומר, עוד ועוד דברים, כך נוכל להגן על עצמנו ולתת מענה לתחושת הפחד וחוסר הביטחון, ומצד שני למלא את תחושת הריקנות והמחסור הפנימי, תוך התעלמות מוחלטת מסממני הקיום, מהעובדה שבמציאות מעין זו הדבר בלתי אפשרי, ומכך שהתשובה לתחושת הפחד ולחוסר הביטחון, כפי שתיארנו מקודם, אינה נמצאת בעולם החומר, אלא במימד הרוחני. ואם כך בסופו של תהליך המחסור הפנימי מוביל למחסור חיצוני, ועד שלא נבין כאמור שהבעיה היא רוחנית ומוסרית במהותה, ונפתור אותה בכלים מתאימים, הבעיה לא תיפתר ותצוף שוב פעם אחר פעם! במילים אחרות, עד שהכלכלה לא תושתת ותשרת מטרות רוחניות ומוסריות, כשאחד מהם הוא שימוש בכלכלה לצורך ביעור החמדנות ותרגול נדיבות ורוחב לב (Generosity), כמו גם הצרכים הבסיסיים והאמיתיים שלנו כקולקטיב, היא תמשיך ליפול פעם אחר פעם. הבנת נקודה זאת היא קריטית, שכן הליברליזם, והקפיטליזם כנגזרת שלו, בנויים על תפיסות ואשליות אלו של היותנו אטום בודד. הרוצה לשלול את הקפיטליזם כשיטה כלכלית, ובמידה רבה גם את המרקסיזם, המאמין בקיומו של אגו או עצמי שכזה, חייב לשלול לכן את התפיסה הליברלית בכללותה. בעוד החשיבה הרואה אותנו כאטום בודד היא אשליה, האמת היא שכולנו, לרבות הטבע והיקום הסובב אותנו, הם תת אטומים המרכיבים את האטום השלם והאחד של היקום והקיום כולו! האמת אינה הדואליות והנפרדות, כי אם החיבור הפנימי בין כולם (Interconnectedness) והנון דואליות. זוהי משמעותה של תורת חוסר העצמיות, שכן אם אין אגו או עצמי, אזי אנחנו הכול (ואין להבין זאת ככלום). זוהי גם המשמעות הנון דואלית של העולם, הקיום והמציאות. ואם כך כאשר נעלמת תחושת החלל, הריק החוסר, והריקנות הפנימית, שתיארנו בפסקה הקודמת, וממלאת אותה השפע, המלאות והקיימות של החיבור הפנימי בין כולם והנון דואליות, נעלם גם המחסור החיצוני כאשר אנו משנים את דרכינו המוסרית, ולא משתמשים יותר באשליית החמדנות כתגובה לפחד ולתחושת חוסר הביטחון, שנעלמות גם הם כאשר מתנפצת אשליית האגו או העצמי, ומפציעה האמת של החיבור הפנימי!

אלברט איינשטיין היטיב לתאר את האשליה הזו במילים הבאות: "האדם הוא חלק מהשלם, שנקרא על ידינו היקום, חלק המוגבל בזמן ובמרחב. הוא חווה את עצמו, את מחשבותיו ורגשותיו, כמשהו נפרד מהשאר, סוג של אשליה אופטית של תודעתו! אשליה זו היא מעין כלא עבורנו, המגבילה אותנו לרצונות האישיים שלנו, ולחיבה כלפי כמה אנשים הקרובים אלינו. המשימה שלנו חייבת להיות לשחרר את עצמנו מהכלא הזה על ידי הרחבת מעגלי החמלה שלנו כלפי כל היצורים החיים וכל הטבע ביופיו! ( “A human being is part of a whole, called by us the Universe, a part limited in time and space. He experiences himself, his thoughts and feelings, as something separated from the rest a kind of optical delusion of his consciousness. This delusion is a kind of prison for us, restricting us to our personal desires and to affection for a few persons nearest us. Our task must be to free ourselves from this prison by widening our circles of compassion to embrace all living creatures and the whole of nature in its beauty.”). מיותר לציין שתרגול ומדיטציות החמלה מהוות את לב ליבו של התרגול הבודהיסטי, כאשר התרגול האולטימטיבי של החמלה הינו תרגול הבודהיצ'יטה (Boddhicitta), שמטרתו להביא את המתרגל לרמה הגבוהה ביותר של חמלה וטוב לב אלטרואיסטי בבחינת יכולתו לראות את האדם וכל היצורים החיים, כפי שציין זאת אלברט איינשטיין, כאביו או אימו!!!

כך או כך, השיטות הכלכליות המערביות על צורותיהן השונות מקדמות סבל כלכלי לפחות בשלוש צורות עיקריות. ראשית, סבל כלכלי שנובע ממחסור ועוני (עניים); שנית, סבל כלכלי שנובע מתרבות האינסטנט והסיפוק המיידי ההדוניסטי של רצונות ותשוקות, שבה אגע במאמר נפרד, והריצה הבלתי פוסקת אחר עוד ועוד חומר(אנשים שאינם עניים, אך חיים מעבר ליכולתם), שכולן קשורות בבסיסן לאשליית המחסור, כפי שדנו בה במאמר זה, המקדמות כך הדוניזם, תאוות בצע וחמדנות; ושלישית סבל מהריצה הבלתי פוסקת אחר עוד ועוד כסף(עשירים שאף פעם לא מספיק להם). מכיוון שחמדנות מהווה גם את אחד משלושת דרכי התגובה המוטעות של כל אדם ואדם, ובניגוד לטבענו האמיתי, כתוצאה של חוסר הביטחון חווים בעולם, וששלושת מאפייני המציאות שלה הם ארעיות, סבל וחוסר עצמיות, הדרך לסוף הסבל הכלכלי אינה טמונה רק בהחלפת השיטה, אלא בשילוב של החלפת השיטה, ועבודת התמרה עצמית פנימית של שלושת הרעלים: אשליה, חמדנות ורוע, המהווים גם את שלושת התגובות המטעות להתמודדות עם חוסר הביטחון ובכלל. החלפת השיטה ללא התמרת שלושת הרעלים הללו בפן האישי תהייה זמנית בלבד, שכן כל שיטה וחברה תהייה מורכבת גם מהאינדיבידואלים שבה, ומבלי שאלו היתמרו את הרעלים שבליבם, הם יחזרו על כך פעם אחר פעם. במובן זה מחסור ועוני הם פועל יוצא של חמדנות והתוצאה של הסיפוק ההדוניסטי המיידי, שיוצר ציפיות לא ריאליות לגבי יכולתנו הכלכלית ושמקורו באשליה, כאשר הוא מנותק מהמציאות ותוצאותיו הם השתעבדות כלכלית או התדרדרות לעוני, והריצה הבלתי פוסקת אחר כסף שמביאה לאובססיה, שלא ניתן לספק ולסבל. כך או כך כולן יוצרות ריקנות, תסכול וסבל.

בהתבסס על הניתוח שערכנו זה עתה מובן גם מודע השיטות הכלכליות המודרניות המערביות, בין אם זה מימין או משאל, בנויים על רעיון החמדנות. אוסיף רק, שההבדל המשמעותי ביותר מביניהם הוא, שהקפיטליזם משאיר את מימוש רעיון החמדנות לפרט, בעוד המרקסיזם מעביר אותו לרמה הקולקטיבית, הקפיטליזם אומר עשה זאת בעצמך, והמרקסיזם אומר, בואו נעשה את זה ביחד, הקפיטליזם טוען האדם הוא לא יותר מסחורה, והמרקסיזם טוען שהוא לא יותר משן בגלגלי המדינה. שני הרעיונות הללו אינם אלא אשליה, הם אינם מבינים את טבעו האמתית של האדם, הם בנויים מסיבה זו על הנחות הזויות ומופרכות, ולכן שניהם כשלו וכושלים, כל אחד מסיבותיו הוא, במבחן המציאות. אגב, כאשר אני מדבר על חמדנות, אני מדבר על כל מה שהוא לא צורך אמיתי או קיומי, שזה כולל גם פאן מוחלט וגם יחסי, שמשתנה מחברה לחברה. ולסיום אחזור שוב על הדברים עימם פתחתי את הדיון הזה: הרוצה להבין את האשליות העומדות בסיס התורות הכלכליות המערביות השונות, מימין או משמאל, לרבות הנחות המחסור, הרצונות הבלתי מוגבלים, החמדנות ועוד, אינו יכול להמשיך ולהתעלם מן המורשת הדתית, הפילוסופית, התרבותית ועוד, שעומדות בבסיס כל הגישות האלו, שכן הן אינו מנותקות מהן אלה מותנות על ידן. ואם כך לא רק הגישות כאידאולוגיות ותפיסות מותנות, אלא גם תפיסותינו, מחשבותינו, רצונותינו, רגשותינו, וכיוצא בזה גם הם מותנים, הם אינם עומדים בפני, הם אינם עצמי, והם אינם חופשיים או דטרמיניסטיים!

שרשרת ההתהוות המותנית

שרשרת ההתהוות המותנית מהווה למעשה לא רק את הבסיס והשדרה המרכזית של הרוחניות הבודהיסטית, כי אם גם עומדת בבסיס הפסיכולוגיה שלה. לאוזניים מערביות שאינן מכירות את הבודהיזם לעומק תפיסה זו יכולה להיראות כמוזרה, אך הוא מתאר בצורה מדויקת את אופייה של התודעה, וכיצד פועל תהליך ההתניה. שרשרת ההתהוות המותנית מגלמת בתוכה למעשה גם את חוק הסיבה והתוצאה, כאשר הפסיכולוגיה הקוגניטיבית והמדע נוירו - קוגניטיבי המערבי מאששים אותה. בנקודה זו לא אכנס לתיאור שרשרת ההתהוות ברמת הפסיכולוגיה הבודהיסטית, אלא אביא ישירות את האישוש המדעי המערבי לתאוריה זו. מבחינה זאת, החוליות הראשונות בשרשרת נכנסות לפעולה עת נוצר מגע של אחד החושים עם פנומן או אובייקט כזה או אחר. פנומן כזה יכול להיות קשור בכל אחד מהחושים, ייתכן כי יהיה מדובר בצליל, בתחושה, במראה, בטעם ואף ברעיון כלשהו. מכאן תוביל החוליה הראשונה אל זו שבאה בעקבותיה. במובן זה המגע החושי (המגע של אחד מהחושים עם האובייקט או הפנומן) יוביל להרגשה. הרגשה כזו תוביל בשלבים הבאים במידה והיא תהייה נעימה להיצמדות/היאחזות, כלומר לרצון המותנה להמשיך את התחושה הנעימה, ובמידה וההרגשה תהייה לא נעימה, הדבר יוביל לדחייה, כלומר לניסיון לדחוק את האובייקט/פנומן מתחום החוויה שלנו, שגם היא מהווה סוג של היאחזות/היצמדות (Attachment). היצמדות והרצון המותנה הינם אלו שיובילו בשלבים הבאים של השרשרת לפעולה. במילים אחרות ההיצמדות תוביל לרדיפה אחר עוד הנאה, והדחייה לניסיון להפסקת הכאב, חוסר הנעימות וכיוצא בזה. אולם כאן עלינו לזכור, כפי שראינו קודם, שלא מדובר על "אני", "עצמי" או "אגו", העמוד מאחורי הפעולות הללו, אלא על אנרגיות טבעיות שונות, שמהוות סוגי מודעות שונים, שמגיבים מבחינה קוגניטיבית אל מול העולם, ושפועלים על בסיס חוקים של סיבה ותוצאה והתניה.

המדע הקוגניטיבי אשר גם הוא עסוק בחקר התודעה מלמד אותנו על רצף זהה מאוד. מבחינת המדענים הקוגניטיביים תחושה תתנה הכרה, כלומר היא תוביל למחשבה על אותו אובייקט או פנומן, שנקלט באחד מחושינו, ומכאן להרגשה, ואז לתגובה כלשהי ברמה הרגשית. מחשבות ורגשות אלו מתנים בלבים האחרים של השרשרת לכוונות (רצון מותנה), ומשם לעשייה ופעולה. מקבילה אחרת ניתן למצוא ברמת המדע העוסק במערכת העצבים, כלומר ניתוח עבודתו של המוח בעיבוד המידע. מדע זה יוצא מההנחה, שכאשר מערכת החושים שלנו באה במגע עם אובייקט או פנומן מסוים, המידע הזה מועבר מן החושים אל התלמוס שבמוח. את התלמוס ניתן להגדיר לצורך המחשה כתחנת ממסר, שעמלה על תרגומם של הגלים הפיזיקליים, שנקלטים בחושינו, שכן בשלב ראשוני זה אין המדובר עדיין על חשיבה, אלא תפיסה ישירה ביותר של המציאות ברמה של גלים פיזיקאליים ולא מחשבות. גלים פיזיקליים אלו מתורגמים בנקודה זו לשפה של המוח באופן שניתן לתאר גם מתחום המחשבים, כלומר שפת המכונה, שהינה שפה ברמה של פיזיקה, שמתורגמת מאוחר יותר לשפה, שאנו יכולים להבין בקוראנו ממסך המחשב. מן התלמוס ממשיכה זרימת המידע אל החוליה הבאה בשרשרת אל קליפת המוח, כלומר אל המוח החושב. כאן המידע הזה מגיע אל חלק נוסף במוח, שנקרא אמיגדלה. האמיגדלה משמשת ככלי אחסון לזיכרונות רגשיים מכל הסוגים. אם האמיגדלה תזהה למשל ברמה רגשית גירוי כלשהו, שהגבנו אליו באופן דומה בעבר היא תשחרר רגשות ופעולות מותנות, כדי להגן עלינו כביכול. הבעיה כאן שפעולות אלו נעשות בחלקיקי שנייה בלבד. אבולוציונית הם קשורות להתפתחותנו בשלב שהישרדותנו הייתה תלויה ברגעי סכנה בתגובה של שניות, כלומר לברוח או להילחם. אולם כפי שתיאר זאת גם פרויד מבנה האופן שבו פועל המוח הוא מעודד אותנו להגיב בעצמה הכי גבוהה, גם כאשר הסיכוי לסכנה אמיתית הוא קלוש על בסיס העיקרון, שעדיפה תגובה זאת מאשר חרטה. בעולם המודרני המורכב, שבו אין את אותן הסכנות הקיומיות, כפי שהייה בתחילת האבולוציה, תגובות כאלו, לא רק שאינן מועילות אלה הן הרסניות מבחינתנו. את התהליך הזה כינה פרויד כתהליך ראשוני,תהליך שבו דמיון קל ואפילו סמלי מעניק לשני דברים שונים את אותה המשמעות. הדבר הזה דומה להולוגרמה, שבה החלק הקטן דומה לשלם!

בכל אופן הבעיה הנוספת כאן הינה שבגלל מבנה המוח למעשה השלב הראשוני, שבו אנו תפסים את האובייקט/הפנומן דרך החושים, שונה מהשלב הבא. בשלב הראשוני מדובר על תפיסה ישירה של המציאות כפי שהיא, וללא תיווך כלשהו של מחשבות. זהו גם השלב שבו אנו רואים את המציאות, כפי שהיא באמת. השלב השני זהו השלב, שבו מתורגם החומר לשפת המוח דרך המחשבות והתפיסות שלנו. זהו במהותו שלב אחר, שכן בשלב הראשון אנחנו תופסים אכן את הדברים כפי שהם, אך בשלב השני אנחנו כבר חושבים עליהם. מכיוון שהדברים קורים בננו שניות, אנו לא מודעים לתפיסת המציאות הזו. הבעיה כאן הינה שוב, שלמעשה כאשר אנחנו רואים משהו אנחנו למעשה כבר חושבים על מה שאנחנו רואים. ראייה ישרה ועירומה של הדברים קיימת רק בננו שנייה הראשונה, לאחר מכן זו כבר חשיבה, חשיבה שהינה מותנית, וזהו לא דבר שונה, אלא בעייתי. הבעיה הכי גדולה שלנו זה, שהמחשבות שלנו מותנות על ידי דברים רבים. הם מותנות גם על ידי חינוך במשפחה, תפיסות חברתיות, תרבותיות ועוד. לכן תגובותינו כפי שציינתי אינן אובייקטיביות כביכול, אלה הן מותנות, אשלייתיות, ואינם מבטאים את הדברים, כפי שהם באמת. במילים אחרות, הם מהווים מראית עין של הדברים, אך לא את הדבר האמיתי עצמו. מסיבה זו הדברים אינם רק מותנים, אלא זו גם הסיבה מדוע, כפי שחקרו פרופסור כהנמן וטברסקי, האדם אינו רציונלי, שכן עד שהוא לא לומד את מהות הדברים בראייה ישירה, כפי שהם נחווים באותו שבריר השנייה הראשון, הדברים מותנים ואינם מהווים אמת אבסולוטית. דבר זה אינו קל לביצוע, אך אפשרי ברמת התרגול הבודהיסטי. זהו ההבדל בין חכמה לבין רציונל או היגיון קונבנציונלי, שלפעמים יכול להיות נכון ולפעמים לא. הדבר אינו אומר, שלא ניתן לעשות אף פעם שימוש בהיגיון או רציונל יחסי, אך יש לאמת אותו עם החכמה, המתבססת על ראייה ישירה, ואם לא לראות אותו, כפי שהוא: אמת יחסית, ולא אמת מוחלטת. במידה ואין הדבר כך, ההיגיון או הרציונל הקונבנציונלי יכול להיות לפעמים נכון, ולפעמים גם מטעה. כך או כך, כאשר מבינים באופן הזה את פעולת שרשרת ההתהוות המותנית, מבינים את האבסורד בכל הגישות הכלכליות, שכן הן אינם אמת מוחלטת אלא מותנות.

הערות

-)לסוגיית שרשרת ההתהוות המותנית והתיאוריות הנוירולוגיות והקוגניטיביות השווה לספרה של טרה בנט גולמן "אלכימיה רגשית, עמודים 148 -150. -) בנוגע למחקריהם של פרופסור כהנמן וטברסקי, ושלילת תאוריית הטרנזיטיביות ברצוני להקדיש מאמר נפרד. -)לגבי שרשרת ההתהוות המותנית, שלושת סוגי הסבל ואשליית העצמי, ראו את מאמרו של פרופסור דויד לוי (The three Poisons Institutionalised) -)דאלי למה, ראה ספרה של טרה ברק, Radical Acceptance. -)ד"ר ולפולה ראהולה, "מה שלימד הבודהה"