רייצ'ל קרסון
רייצ'ל לואיז קרסון (באנגלית: Rachel Louise Carson; 1907-1964) היא זואולוגית וביולוגית ימית אמריקנית, שספרה "אביב דומם" נחשב לאירוע מכונן של התנועה העולמית לאיכות הסביבה ולבעל השפעה על שינוי המדיניות ביחס להדברת מזיקים בארצות הברית.
ילדות ולימודים
קרסון נולדה בחווה משפחתית קטנה בפרוור של העיר ספרינגדייל במדינת פנסילבניה. כילדה, התעניינה מאוד בעולם הצומח והחי בסביבתה ובלימודיה במכללת קת'ם לבנות בחרה בביולוגיה כמסלול עיקרי. היא סיימה את לימודיה במכללה בהצטיינות בשנת 1929, והמשיכה בלימודי זואולוגיה וגנטיקה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, שם השלימה תואר שני בזואולוגיה בשנת 1932.
קרסון לימדה זואולוגיה בג'ונס הופקינס ובאוניברסיטת מרילנד במשך מספר שנים, ובמקביל המשיכה את לימודי הדוקטורט שלה, במיוחד במעבדה לביולוגיה ימית בוודס הול מסצ'וטס. מצבה הכספי, שמעולם לא היה מזהיר, הורע ב-1932 כאשר אביה נפטר, ונטל הטיפול באמה המזדקנת הוטל על קרסון. נטל זה לא אפשר לה להמשיך בלימודי הדוקטורט, והיא החלה לעבוד במשרה חלקית במחלקת הדגה של ארצות הברית, וככותבת מדעית של תסריטים לרדיו. זמן מה אחרי–כן, החליטה קרסון לעבור לעבוד במשרה מלאה במחלקה. לשם כך, היה עליה לעמוד בבחינה לתפקיד בשירות הציבורי, צעד חריג לנשים באותה תקופה. קרסון נגשה לבחינה, סיימה אותה בציון הטוב מבין כל הנבחנים, ובשנת 1936, כאשר מונתה למשרת ביולוגית ימית זוטרה, הפכה לאישה השנייה שהתקבלה לעבודה במשרה מלאה בתפקיד מקצועי במחלקת הדגה.
קריירה ופרסומים ראשונים
במחלקת הדגה של ארצות הברית, האחריות העיקרית של קרסון הייתה לנתח ולכתוב דוחות אודות אוכלוסיות דגים ולכתוב עלונים ופרסומים אחרים המיועדים לציבור הרחב. קרסון ניצלה את הידע המחקרי שלה ועצות מצד עמיתים כדי לכתוב מאמרים רבים עבור הבולטימור סאן ועיתונים אחרים. בינואר 1937 הוטל עליה עול משפחתי נוסף, כאשר אחותה הגדולה מתה בגיל ארבעים, והותירה את קרסון כמפרנסת היחידה של אמה ושתי אחייניותיה.
ביולי 1937 התקבל טקסט של קרסון לירחון אטלנטיק (Atlantic Monthly), בשם The World of Waters. המאמר היה תיאור חי של מסע על קרקעית הים, ופורסם בירחון תחת השם "תחת פני הים" (Undersea). מאמר זה היווה נקודת מפנה חשובה בקריירת הכתיבה של קרסון.
הוצאת הספרים "סיימון ושוסטר" התרשמה מ"תחת פני הים" והציעה לקרסון להרחיבו לכלל ספר. אחרי כמה שנות עבודה בזמנה הפנוי פורסם הספר בשנת 1941 תחת השם "תחת רוח-הים" (Under the Sea Wind). הספר זכה לביקורות מצוינות, אך נכשל מבחינה מסחרית, בין השאר משום שפורסם חודש לפני המתקפה על פרל הארבור, שבעקבותיה הצטרפה ארצות הברית אל מלחמת העולם השנייה. בינתיים המשיכה ההצלחה של קרסון בכתיבת מאמרים לעיתונות וכתביה הופיעו במגזינים Sun, Nature וב-Collier's.
קרסון ניסה לעזוב את המחלקה (ששינתה את שמה בינתיים ל"שירות הדגה וחיי הבר") אבל היו מעט משרות באותה תקופה לחוקרי טבע, היות ורוב כספי המחקר למדע רוכזו בנושאים טכניים שהיו קשורים לפרוייקט מנהטן. באמצע שנת 1945 קרסון הכירה לראשונה את הנושא של DDT, חומר הדברה חדש ומהפכני (שכונה "פצצת החרקים" על שמה של פצצת האטום שהוטלה על הירושימה ונגאסקי). באותה תקופה החלו ניסויים לבדיקת הבטיחות והשפעות אקולוגיות של החומר. DDT היה רק נושא אחד שבו קרסון התעניינה באותה תקופה, והעורכים מצאו שהנושא לא מושך קוראים. היא לא פרסמה דבר על DDT עד שנת 1962.
הים סביבנו וקצה הים
קרסון התקדמה בשירות הדגה וחיי הבר, פיקחה על צוות כתיבה קטן ב-1945, ועד 1949 הפכה לעורכת הראשית של פרסומי השירות. למרות שעמדתה סיפקה לה יותר הזדמנויות למחקרי שדה וחופש גדול יותר בבחירת נושאי הכתיבה שלה, היא הייתה גם כרוכה באחריות אדמיניסטרטיבית מייגעת. עד 1948 קרסון עבדה על חומרים לספרה השני, וגמרה אומר לעבור לכתוב במשרה מלאה. באותה שנה היא שכרה את שירותיה של סוכנת ספרותית Marie Rodell איתה היא עבדה בקשרים מקצועיים קרובים לכל אורך הקריירה של קרסון.
קרסון ניסתה למצוא מגזין שיפרסם פרקים מספרה השני. אחרי דחיות מחמישה עשר מגזינים שונים, פורסם הספר בפרקים על ידי המגזין "ת'ה קטי" בשנת 1951, תחת השם "פרופיל של הים". חלקים אחרים הופיעו לאחר זמן קצר ב"נייצ'ר" והוצאת הספרים של אוניברסיטת אוקספורד פרסמה את הספר תחת השם "הים סביבנו". הספר היה להצלחה גדולה: הוא שהה במשך 86 שבועות ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", הופיע בגרסה מקוצרת ב"רידרז דייג'סט", זכה בפרס הספר הלאומי של שנת 1952, ואף הוביל לכך שקרסון קיבלה שני תוארי דוקטור לשם כבוד.
ההצלחה המסחרית הביאה לקרסון רווחה כלכלית ואפשרה לה לפרוש מעבודתה בשנת 1952, כדי להתמקד בכתיבה. הספר השלישי בטרילוגיית הים, "קצה הים", פורסם בשנת 1955 ואף הוא הפך לרב מכר וזכה בפרסים. הספר עובד לסרט דוקומנטרי מצליח, שזכה בפרס האוסקר. קרסון הייתה מזועזעת מסגנונו הסנסציוני של הסרט ומעיוות העובדות בו והסתייגה מכל קישור שלה אליו.
טרגדיה משפחתית הכתה בפעם השלישית, כאשר אחת האחייניות שבהן טיפלה בילדותן בשנות הארבעים, נפטרה בגיל שלושים ושש והותירה אחריה ילד בן חמש. קרסון אימצה את הילד ורכשה בית כפר במרילנד שבו ניתן יהיה לגדלו ולטפל באמה שהתקרבה לגיל תשעים.
אביב דומם
במרילנד, החלה קרסון להתעניין בהשפעות של חומרים להדברת חרקים, ובמיוחד די די טי (DDT) על הטבע. באותה עת, בעקבות יעילותו בהדברת מגיפות המועברות על–ידי חרקים כמו מלריה, טיפוס, מחלת השינה האפריקנית ועוד, נתפש הדי די טי בעיני הציבור כמדביר יעיל ללא השפעות לוואי מזיקות. קרסון סברה אחרת. בעקבות מכתב מהאחראי על שמורת ציפורים, שלטענתו הושמדה בעקבות ריסוס מהאוויר של די די טי, החלה קרסון לחקור את הנושא לעומקו.
הגורם שהטריד אותה יותר מכל בהתנגדותה לדי די טי, כתבה, היה העובדה ש"כל מה שהיה החשוב לי מכל כחובבת טבע נמצא תחת איום". קרסון טענה כי בגלל מבנה שרשרת המזון בעולם החי, חומרי הדברה המכוונים להשמיד חרקים משפיעים בסופו של דבר על מארג המזון כולו, וכי בעלי חיים הניזונים על חרקים, בעלי חיים הניזונים מאותם טורפי חרקים ובני אדם יושפעו אף הם מחומרי ההדברה הרעילים. טענה נוספת אותה שילבה בספר הייתה כי די די טי הוא חומר מסרטן, הפוגע בבני אדם.
בשנת 1962 פרסמה קרסון בהמשכים במגזין "ניו יורקר" פרקים מן הספר, שעוררו מיד עניין רב. יצרניות חומרי ההדברה הגדולות, ומדענים רבים בתעשיית הכימיקלים תקפו את קרסון ואת טענותיה, ולחץ הופעל על הוצאת "הגטון מיפלין" להימנע מהוצאת הספר. מן העבר השני, נהנתה קרסון מתמיכה של "הסוכנות להגנת הסביבה" (EPA) בארצות הברית והעומד בראשה, ויליאם רקלסהאוס, וכן מארגוני איכות הסביבה של התקופה.
"אביב דומם" יצא בשנת 1962 וזכה להצלחה מסחרית גדולה. קרסון זכתה לשפע הזמנות לדבר על הספר ועל רעיונותיה, אך נאלצה לסרב לרובן בגלל חולשה מתגברת שנבעה מסרטן השד שהתפתח אצלה כמה שנים קודם לכן. שנתיים אחרי פרסום הספר, נפטרה קרסון.
"אביב דומם" של קרסון נחשב לספר המכונן של התנועה למען הסביבה בארצות הברית ובעולם המערבי. הספר היה אחד הראשונים שעסק בסביבה הטבעית כמכלול ובהשפעת פעולת בני אדם על המערכת האקולוגית.
לצד השבחים, הספר קנה לו גם אויבים, בעיקר מצד חברות הדברה וגורמים ליברטנים. הללו תקפו את קרסון, בעיקר לאחר מותה, בכך שהיא תרמה לתחלואה ממלריה. עם זאת תומכיה של קרסון מציינים כי עיקר הפסקת השימוש ב-DDT התרחש בגלל התרגלות מזיקים לחומר ולא בגלל דאגה סביבתית כלשהי.
מורשתה
ב-1980 הוכר פועלה למען איכות הסביבה בהענקת מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית, על ידי הנשיא ג'ימי קרטר. ב-22 באפריל 2006, לכבוד יום כדור הארץ, שונה שמו של הגשר ברחוב התשיעי בפיטסבורג ל"גשר רייצ'ל קרסון" כמו כן, הוקם אתר מורשת לאומי בבית הולדתה בפיטסבורג. ב-27 במאי 2014 הוקדש לקרסון שרבוט הדודל של גוגל, שהופיע בכל עמוד הבית של אתר מנוע החיפוש ביום זה.[1] סיפורה של קרסון סופר בספר הילדים סיפורים לפני השינה לילדות מורדות 2 המספר על 100 נשים משפיעות בהיסטוריה. [2]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- רייצ'ל קרסון בוויקיפדיה האנגלית
- אתר המורשת הלאומי של רייצ'ל קרסון
- אבי בליזובסקי, בזכות רייצ'ל קרסון קמה התנועה הירוקה, אתר הידען, 27 במאי 2014
- רוני כספי, הספר שלה הזניק תנועה שלמה לפני 60 שנה. הלקחים רלוונטיים גם היום, הארץ, 27 בספטמבר 2022