פרשת ילדי תימן

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרשת ילדי תימן היא פרשת היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, בעיקר מיהדות תימן, בין השנים 19481954. להוריהם נאמר כי הם נפטרו ונקברו בלעדיהם, אולם רבים מן ההורים ואחרים מפקפקים בכך וטוענים כי הילדים נלקחו מהם. במהלך השנים נתגלו כמה מקרים שבהם אומצו ילדים שבוצעו ללא ידיעת ההורים. גם כמה אנשים מתוך המערכת, כמו רופאים ואחיות, אמרו כי הם חושדים שהילדים נלקחו ללא רשות.

רוב הילדים נעלמו על רקע העלייה הגדולה של עולי תימן לישראל החל משנת 1949 שבוצעה בחפזון וללא תשתית, על רקע חשש לחייהם של עשרות אלפים ששהו במצב בריאותי קשה וללא מזון ומים מספיקים במחנות מעבר בתימן. מצוקה נמשכה גם בישראל עקב מצבם של העולים (מצב בריאותי קשה, משפחות שנפרדו, בעיות כלכליות)ועקב מצבה הקשה של המדינה באותן שנים (צנע, בעיות לוגיסטיות קשות במחנות, מערכת בריאות עמוסה) דברים אלה הביאו לכמות גבוהה של מקרי תחלואה ומוות בקרב ילדי העולים וכן למקרים רבים של הפרדות הורים וילדים ואובדן תינוקות במערכת המבולבלת.

נסיבות הפרשה הצטרפו לתחושה קשה ששררה בקרב העולים בנוגע ליחס מפלה על בסיס עדתי וגזעני או על בסיס התנשאות של צברים כלפי עולים מצד הממסד והחברה. דיונים בנוגע לפרשה התקיימו מספר פעמים בכנסת. צווים להתייצבות בלשכת הגיוס, שנשלחו לבתי ההורים כעבור 16–17 שנים, כאשר הגיעו הילדים לכאורה לגיל 18, העלו שוב את העניין לסדר היום הציבורי. בעקבות הלחץ הציבורי החליטה ממשלת ישראל ב-1967 על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית, ועדת בהלול-מינקובסקי. לאחר ביקורות קשות על תפקודה של ועדה זו, הוקמה בשנות ה-80 ועדת שלגי, שגם היא ספגה ביקורת ציבורית קשה. ב-1995 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון יהודה כהן, שפרסמה את מסקנותיה ב-2001. כל הוועדות קבעו כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו. עם זאת הורים, עיתונאים ופעילים חברתיים מתחו ביקורת על עבודת הוועדות שלטענתם נטו לסמוך יותר מידי על מסמכים במידה ואלה העלו את האפשרות כי הילד נפטר. הסתמכות זו על מסמכים התקיימה גם כאשר היו סתירות בין המסמכים וגם כאשר אלו סתרו עדויות מוצקות של הורים וממצאי בדיקות DNA.

מספר הילדים שנעלמו אינו ברור לגמרי, שכן יש משפחות רבות שנמנעו מלעסוק בנושא בגלל רגישותו ועם השנים מתגלים מקרים חדשים. לפני הקמת הוועדה הראשונה הוערך כי מספר הנעדרים עומד על 10-100 ילדים לכל היותר. הוועדות שחקרו את הפרשה לא הוסמכו לקבוע את מספר המקרים בפרשה זו, ולכן ניתן להעריך את מספר הילדים רק על סמך מספר המקרים שהובאו בפני הוועדות. 342 תלונות הוצגו בועדת בהלול-מינקובסקי. ועדת שלגי דנה ב-505 מקרי היעלמות (מתוכם 301 מקרים חדשים) ובפני ועדת קדמי, ועדת חקירה ממלכתית, הוצגו כ-800 מקרי היעלמות (מתוכם כ-450 מקרים חדשים). לדברי עמותת "משכן אוהלים" שהקים עוזי משולם, יש בידיה מידע על 1,700 ילדים שנעלמו עד 1952. לפי וועדת קדמי, כשני שליש מהילדים שנעלמו היו ממוצא תימני, רובם של שליש הילדים הנותר היו יהודים שעלו ממדינות במזרח התיכון, וכ-30 ילדים שנעלמו היו ממוצא אירופאי או אמריקאי. העלמות שכל עוד כמה עשרות ילדים אשכנזים דווחו בשנת 2016 על ידי עיתון "הארץ"‏[1]

פרשת ילדי תימן מעלה עד היום תחושות קשות ורגשי אי-אמון כלפי הממסד והאשמות בגזענות, ומנגד האשמות בציד מכשפות. עד היום קיימות בציבור שלוש תאוריות מרכזיות לגבי גורל הילדים. האחת היא חטיפה ממסדית שאורגנה כביכול מגבוה, כדי לספק ילדים לזוגות אשכנזים ולאורחים מחו"ל. תאוריה זו הגיעה לשיאה בשנות ה-90 בפרשת עוזי משולם, כאשר נטען כי הילדים הנעדרים הועברו לחו"ל לשם ניסויים. סברה זו נבדקה על ידי ועדת קדמי ונפסלה. היא אינה מקובלת גם על ידי רוב מי שקוראים לחקור את הפרשה מחדש. לפי תאוריה שניה לא היו דברים מעולם ורוב הילדים מתו, למעט מקרים בודדים שנבעו מטעויות אנוש ובלבול. סברה זו מקובלת על כל ועדות החקירה שבוצעו עד כה. ועדת החקירה הממלכתית מצאה 69 מקרים שבהם לא נמצאו ראיות לכך שהילדים נפטרו ולגביהם היא מעלה אפשרות של "מסירה מזדמנת לאימוץ". תאוריה שלישית גורסת כי אכן היו מקרים של אימוצים בלתי חוקיים ללא ידיעת ההורים, אבל אין מדובר בתוכנית ממסדית אלא בתופעה שנוהלה בערוצים מקבילים, בחסות העלמת עין ואדישות ממסדית, ומתוך אווירה תרבותית שראתה באימוצים כאלה סיוע לילד שהגיע ממשפחה נחשלת ובמסגרת שוק אימוץ פרוע ונטול רגולציה שבו קיימים הורים רבים, בישראל ובעולם שנואשים להשיג ילד.

השר צחי הנגבי, שמונה בשנת 2016 על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו לבדוק את נושא הסרת החיסיון מהפרוטוקולים והמסמכים החסויים בפרשה, אמר זמן קצר לאחר תחילת הבדיקה, כי מאות ילדים נגזלו במזיד.‏[2]

ראשית הפרשה: עולי תימן בעלייה ההמונית

הורים מעולי תימן מחכים לבקר את ילדיהם שהועברו לבית החולים במחנה ראש העין, בתקופת הקור והשלג של פברואר 1950

העלייה ההמונית בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הקיפה מאות אלפי יהודים מרחבי העולם שהגיעו בפרק זמן קצר יחסית. מדינת ישראל הייתה עדיין בחיתוליה, בשלהי מלחמת העצמאות ובעיצומה של תקופת הצנע, ולא הייתה בארץ תשתית מוכנה לקליטת מספר כה גדול של עולים. מחסור מרכזי היה במקומות מגורים ובשירותי בריאות. רוב העולים נשלחו לגור במעברות ובמגורים זמניים אחרים, במרכזי קליטה וביישובים רחוקים.

מצוקה במחנות המעבר ומצבם הבריאותי של העולים

במסגרת העלייה ההמונית עלו כ-50,000 יהודים מתימן במבצע "על כנפי נשרים" שהגיע לשיאו בחודשי יוני-ספטמבר 1949. בשלבים מוקדמים של המבצע היו ניסיונות להאט את קצב העלייה בגלל מצבם הבריאותי הגרוע של העולים וחשש מפני קשיים בקליטתם בישראל הענייה, אולם שינויים פוליטיים בתימן והתקבצות הפליטים אילצו את הממשלה והג'וינט לקיים מבצע הצלה ועליה בהול.

מחנה המעבר "חאשד" הוקם בתימן בחופזה ונועד להכיל עד 1,000 איש, אולם בחודש ספטמבר היו בו מעל 13,000 פליטים. על הטיפול הרפואי הופקד רופא אחד בלבד שהסתייע בשתי אחיות.‏[3] המצב במחנה היה קשה והתמותה בקרב העולים התשושים הייתה גבוהה. אחת האחיות העידה: "באו כל כך הרבה חולים שהקרקע כולה הייתה מכוסה בגופותיהם. היה עליך להלך ביניהם בזהירות רבה, ובחשכה, למרות הזהירות שבה הייתי הולכת ביניהם, כשאני מאירה את דרכי במנורת הגז, הייתי דורכת על הגופות."‏[3] תושבי המחנות סבלו ממחסור במזון, במים זורמים, ובתרופות ומתנאי סניטציה קשים והמחנות עמדו בפני קריסה. לכן הוחלט להעלות את העולים לארץ ישראל מהר ככל שניתן.

קשה במיוחד היה מצבם הבריאותי של תינוקות, ילדים וזקנים. ערב העלייה לישראל לקה חלק נכבד מן העולים במחלות קשות, כולל מחלות מעיים ומחלות הקשורות בתת-תזונה ובאפיסת כוחות. בלי שאפשר היה לטפל בהם במחנה. לפי ד"ר שטרנברג רבים מהילדים נראו כשלדים ומשקלם של ילדים בני שנה היה 4–5 ק"ג, "עור ועצמות ופני זקנים." ‏[4] בן-גוריון כתב ביומנו בעניין ""ילדים מתים כזבובים... עלינו להציל אותם. אמנם גם פה התמותה רבה, אבל פה יש טיפול יותר יעיל ויותר נאמן".‏[5] לפי ד"ר דב לויטן 40% מהילדים בני השנה שעלו מתימן לישראל נפטרו, משום שבתימן לא הכירו את הרפואה המודרנית ובשל תנאי המחיה הקשים של העולים - מסע העלייה המפרך, התנאים הקשים במחנות המעבר והתנאים במחנות בישראל בתקופת המחסור ששררה אז. לכך יש לצרף את היחס המתנשא של צוותי הרפואה שקלטו אותם, שראו אותם כפרימיטיביים. "מחד, ניסו לטפל בילדים ולרפא אותם. מאידך, כשהילד מת לא הודיעו להורים שלו. הם לא נכחו בקבורה ולא ניסחו תעודות פטירה".‏[6]

קליטת העולים במחנות בישראל

רובם הגדול של עולי תימן שמרו על אורח חיים דתי. לאחר שהגיעו לישראל הם שוכנו בשלושה מחנות מרכזיים, ששימשו קודם לכן מחנות של הצבא הבריטי- ראש העין, בית ליד (פרדסיה), ועין שמר. חלק מן העולים שהה זמן קצר במחנה המעבר בעתלית. אורח החיים במחנות העולים היה דומה לזה של חיילים במחנה צבאי. הנהלת המחנה ניסתה לספק את כל צורכי הדיירים. בד בבד עם הקמת המחנות היה צריך גם לגייס ולהכשיר צוות מנהלי שיטפל באלפי העולים. מחנות אלה נסגרו לאחר כשנה וחצי, בשלהי שנת 1950 ושוכניהם הועברו למעברות, בהן חיו ההורים והילדים יחד. דבר זה השפיע על דפוסי העלמות של תינוקות שהיו שונים מעט בתקופת המחנות ובתקופת המעברות. ‏[7] עולים שוכנו גם במחנות העולים שער העלייהחיפה) ובבאר יעקב.

לטענת יצחק מעוז, מנהל מחנה ראש העין מאז היווסדו, עומס העבודה והבלבול במחנות היה קשה ביותר. בכל לילה הגיעו כ-700–800 עולים והעובדים במחנה עבדו כ-20 שעות ביממה בניסיון לקלוט אותם באמצעים דלים. בעיה מיוחדת הייתה רישום שמות תושבי המחנה. לרוב העולים היו שמות דומים, כך שצירוף של שני שמות בלבד כמו "זכריה אברהם" לא היה מספיק, כדי לזהות אדם היה צורך בשם שלישי.‏[8] לדבריו, כל תינוק שהובא למחנה הוכנס קודם כל לבית התינוקות, שם נרשם בשם שנמסר למטפלת על ידי הורי התינוק. כדי למנוע בלבול אפשרי שם התינוק נרשם על גבי מדבקה שהודבקה לידו הימנית. רופא מיוחד טיפל בתינוקות ופסק אם תינוק חולה צריך להישלח לבית החולים.‏[8]

בתי תינוקות ובתי חולים לטיפול בילדים

במחנות הופעלו בתי תינוקות שהיו במקור צריפים צבאיים. ההיגיון בהקמתם הייתה מצבה הבריאותי הקשה של התינוקות. סיבה נוספת הייתה תנאי המגורים במחנות ותנאי האקלים הקשים באותה תקופה שלא התאימו לתינוקות. ההורים גרו באוהלים ומבנים זמניים ולעולים ניתנה הוראה נחרצת למסור את התינוקות לבתי התינוקות שם יכלו לקבל שיכון, מזון וטיפול רפואי. ואמהות נקראו להניק ולטפל בתינוקות בצד הצוות הרפואי. בין הסגל של בתי התינוקות (שרובו היה מקרב יוצאי אירופה) לבין המשפחות היו קשיי תקשורת שיצרו בעיות רבות, הותירו משקעים מרים והולידו אי הבנות. היו מקרים של היעדרות ההורים בגלל הנסיבות הקשות של אותה תקופה, ודבר זה עשוי היה ליצור תחושה אצל סגל המטפלות שהמשפחה נטשה את התינוק שיש למצוא לו סידור חלופי. ‏[9]

בתקופת המחנות פעלו בסמוך למחנה בתי חולים מקומיים לטיפול בעולים החולים. כושר הקליטה של בתי החולים היה מוגבל ובמקרה של מחסור במקום או במקרים קשים הועברו התינוקות (וחולים אחרים) לבתי חולים אחרים. במחנה בית ליד ובמחנה עין שמר הוקמו בתי חולים שתופעלו על ידי "השירות הרפואי לעולה" של הסוכנות (שר"ל), וילדים פונו בדרך כלל לבתי החולים הממשלתי בחיפה (כיום רמב"ם) ובית החולים העמק בעפולה. במחנה בראש העין הופעל בית חולים מקומי כשלוחה של בית החולים הדסה בירושלים. במקרים חמורים או חוסר במקום הועברו תינוקות בדרך כלל לבתי חולים ממשלתיים תל השומר וסרפנד (אסף הרופא כיום). חלקם הגיעו לבית החולים דג'ני ביפו. חולים במחלות מדבקות לרבות שיתוק ילדים ושחפת הועברו לבתי חולים ממשלתיים בפרדס כץ ובדיר עמר (איתנים). חולים אושפזו בבתי חולים נוספים בגלל חוסר מקום וסיבות נוספות. העברה לאשפוז בבתי החולים הממשלתיים נעשתה על פי החלת הסגל בבית התינוקות או בית החולים המקומי במחנה מבלי לשתף את ההורים ואשפוז התינוק התברר להורים בדרך כלל רק בדיעבד כשלא נמצא התינוק בבית התינוקות. ‏[9]

ההורים התקשו לשמור על קשר רציף עם הילדים שהיו בבתי חולים, במיוחד בתי חולים מחוץ למחנה. בחלק מהמקרים האבות עבדו מחוץ למחנות בעבודות קשות ונסיעה לבתי חולים מרוחקים התאפשרה רק בתחבורה ציבורית, שהייתה מחוץ להישג ידם של חלק מהעולים, וחלק מההורים היו חולים בעצמם או דאגו לטיפול רפואי של ילד אחר במשפחה.

היעלמות ילדים שנשלחו לבתי תינוקות ולבתי חולים

עדויות העולים מתארות אירועים בעלי מאפיינים דומים: התינוק נלקח לאשפוז, ההורה הגיע לביקור ילדיו (בבתי תינוקות, בבית החולים במחנה או בבית החולים מחוץ למחנה) ונאמר לו כי הם מתו וכבר נקברו. הוכח שמעטים מהילדים נעלמו מבית הילדים כשהם בריאים לחלוטין. לחלק מההורים לא הראו את הקברים, ולאף אחד מהם לא הראו גופה ופרטי נתיחה שלאחר המוות, ולא ניתנה תעודת פטירה. ההורים ניסו למחות, אך בדרך כלל ללא הועיל.

מתוך 745 מקרי העלמות שהובאו בפני וועדת החקירה הממלכתית, צוין מקום העלמות לגבי 735 תינוקות. לפי עדות המשפחות כ-200 תינוקות נעלמו מבתי תינוקות שפעלו במחנות העולים, ומרבית התינוקות האחרים נעלמו מבתי החולים בתקופת המחנות והמעברות. מתוך כ-500 תינוקות שנעלמו בבתי חולים כ- 220 נעלמו בתקופת המחנות, וכ-240 בתקופת המעברות. ‏[10] במקום אחר מחלקת הוועדה 745 מקרי העלמות עם מספרים מעט שונים:‏[11]

סוג מקום העלמות 1950-1948(מחנות) 1951-1954 (מעברות) סך הכל אחרים (ללא נתונים מספקים)
בתי תינוקות 160 17 177
בתי חולים 243 244 487
סך הכל 403 261 664 81

העיתונאי שאול בן חיים הציע בשנת 1954 הסבר לכך שילדים רבים שנסעו לבתי החולים אבדו להורים. נהגי אמבולנס נהגו למלא את המכונית בילדים חולים. בתי החולים היו מלאים חולים ופצועים. אם הילד החולה לא התקבל במקום אחד, נסע הנהג לבתי חולים נוספים בניסיון לאשפזו שם. ייתכן שהנהג לא מסר תמיד באופן מסודר היכן הילדים, הן בגלל היעדר מודעות לחשיבות הרישום והן בגלל הקושי הגדול להשתלט על השמות. אפשרות נוספת היא שהמטפלת לא הספיקה לרשום את מה שאמר הנהג.‏[8]

גורם נוסף שגרם לבלבול היה אחיות חדשות שרק החלו לעבוד בישראל וחלקן לא ידעו לקרוא עברית. לפי יצחק מעוז, ייתכן שילד מסוים נפטר ובמקומו קיבלו הוריו ילד תימני אחר. ילדים רבים נכנסו לבית החולים כשהם רזים מאוד ולאחר תקופת אשפוז השתנו פניהם והורים התקשו לזהות אותם. הורים חיפשו את הילדים בין בתי החולים ובחלק מהמקרים הילדים נמצאו.‏[8]

אימוץ ילדים בתקופה של תום מלחמת העולם השנייה

החשש כי חלק מהילדים שנעלמו הועברו לאימוץ בלי ידיעת הוריהם קשור לביקוש הרב לאימוץ ילדים בתום מלחמת העולם השנייה וכן להעדר רגולציה על נושא האימוץ בישראל באותה תקופה.

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה הביקוש לילדים מאומצים בישראל ובעולם היה גדול מאד. הסיבות לכך היו מגוונות - נשים רבות לא יכלו ללדת בזמן המלחמה. בעיות התזונה, התנאים הקשים של המלחמה ועבודה במפעלי תעשייה הגדילו את אחוזי העקרות. זוגות רבים במזרח אירופה, כולל יהודים איבדו את ילדיהם וניסו להקים משפחה חדשה בתום המלחמה. לאחר שהצליחו להתבסס מבחינה כלכלית פנו זוגות אלה לאימוץ ילדים, בעיקר בשנות ה-50. כמו כן בגלל פופולריות של האימוץ נעלמו עקבות חברתיות שמנעו את האימוץ גם בחברות שמרניות יותר. זמן מה לאחר המלחמה ביקוש זה לילדים קיבל מענה של יתומי מלחמה אבל זרם זה של ילדים פסק במהירות והביקוש היה גדול בהרבה מההיצע.‏[12]

בשנת 1955 העריכה העיתונאית רות בונדי כי בארצות הברית יש מיליון זוגות הורים המחפשים תינוק לאימוץ, לעומת 53 אלף תינוקות הנמסרים לאימוץ בצורה חוקית בכל שנה. דבר זה יצר שוק שחור של מאות מתווכים שונים כמו סוכנויות אימוץ עורכי דין ואחרים לשם אימוץ תינוקות. מחיר ילד נע בין 300 עד 2,000 דולר. סוכנויות האימוץ האלה לא מצאו מספר מספיק של תינוקות לאימוץ בתוך ארצות הברית ולכן הקימו רשת ענפה לשם הברחת ילדים מקנדה. ידוע כי זוגות יהודים מארצות הברית פנו אל מוסדות הסעד בישראל בתקווה כי בישראל יהיה קל יותר להשיג ילד.‏[12]

בונדי העריכה כי מספר הזוגות המבקשים לאמץ ילדים בישראל גדול פי 5 עד פי 7 ממספר הילדים שנמסרים לאימוץ בצורה חוקית. במספר מקומות בישראל ביקשו לסגור את רשימת המבקשים בגלל עודף ביקוש. כללי האימוץ דרשו פרנסה קבועה, מקום מגורים, מצב בריאותי תקין של שני ההורים ו"רמה מוסרית והשכלתית נאותה". עם זאת הורים יכלו לחכות שנים בתור לפני שקיבלו ילד ולא היה בטחון שיקבלו ילד כלל בגלל עודף הביקוש. מי שהתעייפו מציפייה של שנים או שחוששים כי תורם יגיע רק כשיהיו זקנים מידי, ניסו להשיג ילד בדרכים אחרות - כמו רופא מילד שנתקל באמהות לא נשואות או באמצעות מנהלת מוסד ילדים. אם ערוץ זה לא זמין יש הורים שפנו לשוק החופשי בניסיון לשלם למי שישיג להם ילד.‏[12]

גם בשנת 1955 לא היה חוק בישראל המחייב אישור מהרשויות לשם אימוץ ילדים. גם היתה פניה לבתי המשפט בנושא השופטים החליטו על סמך המשפט העברי תקדימים במשפט האנגלי ודעה אישית. גם אם השופט התנגד לאימוץ לא היתה לו סמכות חוקית להוציא את הילד מהמשפחה המאמצת בלי מישהו שידרוש את הילד.‏[12]

הטענות העיקריות

עדויותיהם של אחדים מאנשי הממסד באותן שנים עולות בקנה אחד עם עדויות משפחות העולים בדבר הדפוס החוזר - הורים המגיעים לבקר את ילדיהם (חלקם לא היו חולים אלא בריאים), ונאמר להם כי הילדים נפטרו ונקברו, ללא הסבר למות הילד או היעלמותו.

הורי הילדים שנעלמו באופן מסתורי וללא כל קצה של חוט לידיעה מה עלה בגורלם, הגישו תלונות שברובן היו מאפיינים משותפים:

  • כמעט כל הנעלמים היו בני פחות משלוש.
  • רוב הנעלמים היו ילדיהם של עולים באותן שנים ששהו פחות משנה בישראל.
  • רוב הנעלמים היו בני עדות המזרח, כאשר המספר הגדול ביותר של תלונות הוא בקרב עולי תימן.
  • רוב הנעלמים נעלמו במהלך שהותם בבתי חולים, או שהם נעלמו בעודם במקום אחר אבל עם הצגת טענה לפיה הם "נשלחו לבתי חולים", כאשר בפועל הדבר לא בהכרח נכון.
  • כאשר ניסו לברר מה עלה בגורל ילדיהם קיבלו רוב ההורים הסבר בעל פה שעל פיו ילדיהם נפטרו. כששאלו בדבר ההלוויה של הילד, נאמר להם שהיא כבר התקיימה שלא בנוכחותם. רישומי הפטירות לקו בחסר שהוסיף לערפול הנושא, ורבים מההורים לא קיבלו מעולם תעודת פטירה המעידה על מוות שאירע והוכח כיאות.
  • צווי גיוס לצה"ל הגיעו בדואר לבתי חלק מההורים שילדיהם נעלמו בהגיע הילדים לגיל המתאים.

בשנת 1985, העיד בוועדת הפנים של הכנסת אביגדור פאר, שהיה בתקופת ההיעלמות סגן מנהל המחלקה לטיפול בעולה, ותפקידו היה לנהל את רישומי הילדים במחנות:

היה ידוע כי במגדיאל היה מוסד של נשי אגודת ישראל ושל ארגון אמהות עובדות, ולשם שלחו את הילדים. [...] רוב הילדים הגיעו למוסד של ארגון אמהות עובדות, כי היה להם אז רוב בין חברי הכנסת[...] היו בעיות משפחתיות אצל חלק מהמשפחות כאשר נשים צעירות מאוד, ממש ילדות, היו נשואות לגברים מבוגרים מאוד והעובדת הסוציאלית לא ראתה זאת בעין יפה[...] גם העובדה שהעולים גרו באוהלים ובתנאים קשים כל כך [...] אנשים באו לחפש ילדים לאימוץ אבל לא באו באופן רשמי[...] אני זוכר שהיו אורחים רבים שבאו לבקר את משרד הסעד[...] דיברו רבות אז על אורחים מחו"ל, מאמריקה בעיקר, שבאו ואימצו את הילדים האלה. חוק אימוץ לא היה קיים אז, כי הוא נחקק מאוחר יותר, אז הם לא אימצו לפי החוק, אבל לקחו אותם. כך סיפרו אז.
-- פרוטוקול הישיבה, 31 בדצמבר 1985

דב שילנסקי, שהשתתף בישיבה, אמר שפאר סיפר לו לפני הישיבה כי העובדות הסוציאליות עמדו נבוכות בפני העולים שביקשו לראות את ילדיהם, ושנאמר להם שהילדים נפטרו. שילנסקי אף סיפר בישיבה שהסתובב במחנות העולים באותה תקופה וכי במו עיניו ראה את הדברים עליהם מדברים בישיבה.

אחיות ופקידות סעד העידו בוועדת החקירה הממלכתית שהן העבירו ילדים בריאים באמבולנסים מבתי הילדים שבמחנות העולים לבתי החולים. אחות שעבדה במחנה העולים "עין שמר" העידה שהיא עצמה לקחה בזה חלק, ושמעולם לא החזירה ילדים מבתי החולים למחנה‏[13]. חלק מהאחיות קשרו את היעלמות הילדים עם ביקורם של אנשים מחו"ל במחנות. בעדות לגבי בית ילדים בעין שמר נאמר:

קבוצה זרה, דוברת אנגלית או צרפתית, שהתה בעין שמר במשך כשבועיים ובמהלכם נעלמו ילדים רבים. כמעט מדי יום נעלם ילד או שניים. הילדים היו בדרך כלל בריאים ולא סבלו ממחלות או ממגפות[...] כשסיימתי את המשמרת הם היו בריאים, כשחזרתי למחרת, היו ילדים חסרים במיטות. נמסר לי כי חלו והועבדו לבית חולים ברמב"ם[...] הייתה שם אישה אמריקאית שבדקה את הילדים, לא חשדתי אז בכלום[...] שאלתי למחרת למה הילדים לא במיטות, אמרו שהילדים קיבלו חום והועבדו לבית החולים רמב"ם בחיפה. ומה שהלך לחיפה לא חזר. לקחו ילדים בלילה. כל יום נעלם ילד או שניים.
-- שושי זייד, הילד איננו: פרשת ילדי תימן, ירושלים: הוצאת גפן, 2001

גם נהגי אמבולנסים העידו שלקחו ילדים בריאים ממחנות העולים לבתי החולים ולא החזירו אותם, ועשו זאת בעיקר בלילה‏[14].

בוועדת החקירה הממלכתית העידה חנה גיבורי, פקידת סעד ראשית בשנים 1948–1954, וממונה על אימוץ ילדים במחוז הצפון: "רופאים בבתי חולים העבירו ילדים לאימוץ ישירות מבית חולים בדרך שלא מקובלת ומבלי שגורמי האימוץ החוקיים יהיו מעורבים"תבנית:רווח קל(עדות בתאריך 7 ביולי 1997). בוועדת החקירה הממלכתית נשמעו גם עדויות של נשים מאמצות. מציאות זו של אימוצים באופן בלתי חוקי הייתה ידועה באותה תקופה גם לשופט בית המשפט העליון שניאור זלמן חשין, שכתב: "אולם בהיעדר חוק מיוחד אשר יסדיר את ענייני האימוץ, יכוון אותם באפיקים רצויים ויקבע עונשים לעבריינים, הפכו עניינים אלה להיות שדה הפקר, וכל הרוצה לעסוק בהם בא ועוסק, בלי שייתבע למשפט ובלי שתהא עליו אימת דין ודיין"תבנית:רווח קל(ספרו ילדי אימוצים, 1955). בספר "בהיקלט עם" כתב ד"ר אברהם שטרנברג, שהיה אחראי על השירות הרפואי לעולה, כי לא היה מנוס מלהעביר "עשרות ומאות" מילדי עולי תימן מבתי החולים לבתי התינוקות של ויצ"ו בירושלים, תל אביב וצפת. קיימות עדויות נוספות של רופאים המעידים כי נשלחו ילדי עולים לויצו לצורך אימוץ‏[15]. אהובה גולדפרב, המפקחת הארצית על השירותים הסוציאליים של הסוכנות היהודית, העידה בוועדת החקירה הממלכתית על הצורה השיטתית שבה הילדים נשלחו לאימוץ, ועל כך ש"לא אלפים נעלמו, אבל על מאות לא אתווכח"‏[16].

התייחסויות ראשונות לפרשה

כבר בשנת 1949 היה הדרג הבכיר בממשלה מודע לפרשה‏[17]. בשנת 1950 שלח ארגון "התאחדות התימנים" מכתבים בנושא אל שר המשטרה בכור-שלום שטרית (שכיהן כשר המשטרה עד שנת 1967). במכתב, שנשלח ב-8 במאי 1950, נאמר:

מתוך בירורים שונים שהיו לנו בבתי העולים התימנים בראש העין, שוב אישרנו כי חולים נעלמים. אולי מתים ונקברים ואיש אינו יודע מתי והיכן. אנו עומדים נדהמים בפני מצב זה שאין אפילו מי שיסביר לנו מה העניינים כאן.

ד"ר ליכטיג כתב לבתי החולים הממשלתיים ב-21 באפריל 1950:

קרו מקרים שילדים עזבו את בית החולים מבלי שהגיעו חזרה להוריהם. כנראה נמצאו אנשים זריזים שהיו מעוניינים לאמץ ילדים. ההורים ה'שכולים' חיפשו את ילדיהם ואינם[...] צריך לעשות את כל המאמצים למנוע הישנות המקרים.
-- גנזך המדינה 74/13/3637

מסמכים מאותה שנה מעידים ששר המשטרה ושר הבריאות היו מודעים לבעיה אך הסתירו מידע רב. סיווגם של רבים ממסמכים אלה היה "סודי" או "סודי ביותר".[דרוש מקור]

בינואר 1950 נעלם תינוק בן 7 חודשים, משה בן סלים, שהוריו שהו במחנה העולים בבית-ליד. במרץ 1950 החלה חקירת משטרה על היעלמות זו, שכללה תשאול במחנות העולים ובבית החולים בחודשים מרץ ואפריל של אותה שנה. מסקנת המשטרה הייתה שהתינוק הבריא לאחר שאושפז. הוא נשלח בטעות למחנה עין שמר ושם נעלם עקב הבלגן ששרר במחלקות הרפואה במחנות אלו.‏[18] בספטמבר 1950 תיאר בקצרה העיתון 'דבר' את היעלמו. הכתב מציין כי "אין זה מקרה ראשון שהילדים אשר נשלחו מהמחנה לבתי חולים נעלמו בדרכם חזרה".‏[19] אחד ממכתבי התגובות תהה "הרי התינוק איננו חבילת חפצים הנעלמת בנמל! ... מי אחראי לשערוריה זו שילדים נשלחים אפילו לא כצרור דואר רשום?".‏[20] מאמר נוסף פורסם ב"על המשמר" (5 באוקטובר 1950).

הדיון הראשון במליאת הכנסת בפרשה זו התקיים ב-20 בנובמבר 1950, במסגרת דיון על המצב במעברות. בדיון דיבר ח"כ מאיר וילנר ממק"י על השתיקה סביב הפרשה ואמר כי "כל חבר כנסת בלתי משוחד יודע שהמצב הוא בכי רע".

ב-1952 נכתב בדו"ח פנימי של אגף החקירות של המשטרה על היעדרותם של תינוקות מבתי חולים ובתי תינוקות במחנות העולים בית ליד, ראש העין ועין שמר.‏[21] שר המשטרה ושר הבריאות התכתבו בעניין. למרות כל אלה, תינוקות וילדים המשיכו להיעלם.

ועדות בדיקה ופעילות ציבורית

מאז שנות ה-60 של המאה ה-20, שבה והייתה פרשת ילדי תימן נושא לדיון ציבורי אחת לכמה שנים. שלוש ועדות הוקמו לחקירת הנושא, וכן פעלו בנושא מספר ארגונים אזרחיים.

חקירה של הוועד הציבורי למען ילדי תימן

בשנת 1966 משפחות תימנים החלו לקבל צווי גיוס לילדים שנעדרו. דבר זה גרם לתסיסה ציבורית. באותה שנה החלה לפעול קבוצה בשם "הוועד הציבורי למען ילדי תימן" או בשם אחר "ועדה ציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים". השתתפו בה פסיכולוגים, רבנים וראשי רשויות. חברי הקבוצה ערכו בתל אביב מפגש התרמה וגייסו את החוקר עמי חובב. חובב, בעל עבר במודיעין הצבאי, ממוצא תימני החל לחקור את הפרשה ובדק עדויות על כ-200 מקרים. חקירתו ערכה כ-5 חודשים ובמהלכה הגיע למסקנה כי הילדים נפטרו וכי אין קשר בין העלמות הילדים לממסד. לדבריו הוא הגיש את הממצאים לטוב צדוק, ראש הוועד הציבורי למען ילדי תימן, וזה סמך ידיו על הממצאים.‏[22]

ועדת בהלול-מינקובסקי

ב 3-בינואר 1967 הוקמה על ידי שרי המשפטים והמשטרה, ועדת בהלול-מינקובסקי. בראש הוועדה עמדו יוסף בהלול, פרקליט מחוז חיפה והצפון, ורב־פקד ראובן מינקובסקי מהמטה הארצי של המשטרה. תפקיד הוועדה היה לברר את הטענות בדבר היעלמם של תינוקות ממחנות העולים בשנים 1949–1951 וגורלם.‏[23]

לדברי העיתונאי עמוס כרמלי בטרם עבודת הוועדה הוערך כי קיימים בין עשרה למאה נעדרים. בכתב המינוי הודגש כי על חברי ועדת החקירה לעמוד בקשר עם נציגי הוועדה הציבורית (ראו להלן). שניים מבין חברי הוועדה הציבורית, יועצה המשפטי ה. קהן והחוקר עמי חובב הצטרפו לוועדה כנציגים. לרשותה הוועדה 4 חוקרים קבועים, ולאחר שהתברר כי החקירה ומסתעפת הצטרפו אליה חוקרי משטרה נוספים.‏[23]

הוועדה לקחה מסמכים מארכיבים של הסוכנות היהודית, משרד הסעד, משרד הבריאות, בתי־חולים ועוד. היא פנתה לציבור באמצעות העיתונות והרדיו למסור לה ידיעות הנוגעות להעלמות הילדים. אנשיה חיפשו חומרים ומסמכים גם בשישה מחנות עולים שבהם גרו עולי תימן. הוועדה ראיינה עשרות מנהלים ועובדים וגבתה עדות מ-399 הורים מתלוננים ולכל תלונה נפתח תיק. לטענת כרמלי הקושי העיקרי של הוועדה היה 17 השנים שחלפו מאז התרחשות האירועים. מרבית המוסדות שבהם שהו העולים נתחסלו וחלק מהארכיונים הושמדו או נמצאו חסרים עקב העברתם למקומות אחרים.‏[23]

בין היתר הגיעה הוועדה, אל י. אריכא, יהודי דתי יוצא תימן שהיה אחד האחראים על מחנה העולים בעין שמר. אריכא סיפר לוועדה על תחלואה קשה שהתחוללה במחנה ושכתוצאה ממנה נפטרו רבים מהילדים. היות שלא היה מנגנון קבורה במחנה הוא אירגן חברה קדישא פרטית, הוא קיבל חלקת אדמה וקבר בה נפטרים רבים, כאשר כל קבורה נרשמה בפנקסו שנשמר בבית.‏[23]

באוגוסט 1968 פרסמה הוועדה את מסקנותיה בדו"ח של 196 עמודים שהוגש לכנסת. הוועדה בדקה 342 מקרי היעלמות שהגיעו לידיה. לגבי 316 מהנעלמים נקבע כי נפטרו. לגבי ארבעה ילדים נקבע כי אומצו, ו-22 ילדים הוגדרו כנעדרים.‏[23] הוועדה המליצה על עריכת חקירה בחו"ל, כדי לבדוק את האפשרות שחלק מהילדים נמסרו לאזרחים זרים. היא עצמה התמקדה בחקירה בישראל בלבד.‏[24]

דו"ח עמותת "ועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים"

ב-1986 פרסמה עמותת ועדה ציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים דו"ח משלה שקרא להקמת וועדת חקירה ממלכתית בנושא. הדו"ח הסתמך בין היתר על מחקרו של דב לויטן מאוניברסיטת בר-אילן, שהעלה טענות על ליקויים בפעולת ועדת בהלול-מינקובסקי.‏[24] לויטן טען כי שיקול פוליטי מנע הקמת ועדת חקירה ממלכתית. הוועדה לא חקרה את כל התלונות שהוגשו וייתכן שמספר הילדים שנעלמו היה גדול מ-342 ילדים. עוד אמר כי הוועדה הסבירה שליקויים מנהליים מנעו מסירת מידע מוסמך להורים והזמנה לטקס הקבורה, אבל הסבר כזה אינו מתקבל על הדעת היות שמדובר במאות מקרים. כמו כן לא בוצע אימות של תעודות פטירה על ידי פתיחה מדגמית של מספר קברים, במטרה לוודא שתעודות הפטירה אמינות.‏[24]

בפברואר 1986 קראה ועדת הפנים של הכנסת להקים ועדת חקירה ממלכתית. בעקבות תוכנית טלוויזיה ב"מבט שני", שהוקדשה לילדי תימן, הבטיח ראש הממשלה, שמעון פרס, כי תוקם ועדת חקירה בעניין. ב-3 במרץ 1986 מינה פרס ועדה של פקידי ממשלה כדי שתהווה "צוות מדריך לוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן". לטענת הממשלה "הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן" סירבה לשתף פעולה עם הוועדה הממשלתית. חברת הכנסת מרים גלזר-תעסה מהליכוד חזרה באפריל 1987 על בקשה להקים ועדת חקירה ממלכתית. רוני מילוא, שהיה אז סגן שר בממשלת האחדות של יצחק שמיר הבטיח לשקול את הבקשה.‏[25] ביולי אותה שנה גלזר-תעסה חזרה על בקשתה לוועדה ממלכתית.‏[26]

ועדת שלגי

בעקבות העניין הציבורי שעוררו המסקנות, הקימה הממשלה בראשות יצחק שמיר ב-1988 ועדת בירור על פי חוק ועדות חקירה. בראשות ועדה זו, ועדת שלגי, עמד שופט - ד"ר משה שלגי. לוועדה לא הייתה סמכות לברר תלונות על כוונות זדון או לחקור את ההתנהגות של גורמים שונים שטיפלו בנושא בהם גורמי הממסד. את העבודה ליוו דב לויטן ו"הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים".‏[24]

בסך הכל קיבלה הוועדה 505 הודעות על נעדרים, מתוכן 204 הודעות על ילדים שגורלם כבר נבדק על ידי ועדת בהלול מינקובסקי ו-301 מקרים שטרם נחקרו. מרבית הילדים הנעדרים נעלמו מבתי חולים ובתי תינוקות. בין הילדים שנעדרו היו מלבד יוצאי תימן גם יוצאי ארצות נוספות, באפריקה, אסיה ואירופה.‏[24] בשנת 1994 טען חבר הכנסת אריה גמליאל מש"ס בדיון בכנסת, כי במשך 4 שנים הוועדה לא תפקדה, והיא החלה לעבוד באמת רק בשנה האחרונה לעבודתה, וכן נאמר כי השופט שלגי טען בוועדה כי יש לו מחסור בסמכויות ובתקציבים, ואינו יכול לשכור חוקרים.‏[27]

ועדת שלגי פרסמה את תוצאותיה בסוף שנת 1994. מתוך 204 הודעות שנחקרו על ידי ועדת בהלול-מינקובסקי, נתגלו 34 מקרים שבהם התגלו טעויות בממצאי הוועדה. מתוך 301 הודעות חדשות - ב-14 מקרים נעלמו הנעדרים בעיר עדן בתימן, ולגבי 3 מהם התגלה מידע על פטירתם שם. מתוך שאר 287 ההודעות, ב-222 מקרים הגיעה הוועדה למסקנה שהילדים נפטרו. ל-171 ילדים נמצא תיעוד על הבאתם לקבורה, וביחס ל-51 אחרים לא נמצא תיעוד דומה. לא נמצאו ממצאים כלשהם באשר לגורל 65 מהנעדרים. הוועדה גם בדקה 10,000 תיקי אימוץ בשנים 1949–1960, אך לא התגלה בהם מידע חדש. הוועדה נמנעה מפתיחת קברים - בגלל מורכבות הנושא ובגלל חוות דעת מהמכון לרפואה משפטית כי לאחר עשורים רבים לא ניתן לזהות את הטמון בקבר.‏[24]

יגאל יוסף, אחד החברים בוועדה וראש עיריית ראש העין לשעבר, סירב לחתום על מסקנות הוועדה. בראיון משנת 2016 טען כי "זו הייתה ועדת מריחה, קומבינה, להשתיק את הפרשה, להתעלם. ככה משכו אותנו במשך כל השנים". עוד אמר:‏[28]

הביאו נייר מצולם ולקחו את אותו חוקר שהיה בוועדת בהלול-מינקובסקי. לפני החוקר הזה היו לנו כמה קציני משטרה לשעבר, חוקרים מנוסים בנושא של חקירות פליליות, אבל פיטרו אותם, לא נתנו להם לעבוד ולקחו חוקר שפתר להם את כל הבעיה בזה שהביא להם מסמכים לא אותנטיים לדעתנו, לא מקוריים ולא אמינים. על סמך זה הם קבעו שהילדים מתו. זה לא הניח את דעתנו ואת דעת המשפחות, ולכן עד לרגע זה אף אחד לא מקבל את מסקנות ועדת בהלול-מינקובסקי, את מסקנות ועדת שלגי וגם לא את מסקנות ועדת החקירה הממלכתית, שנשענה בעצם על אותם חומרים פחות או יותר של שתי הוועדות הקודמות.

פרשת עוזי משולם

עוזי משולם היה מלמד ממוצא תימני שהתגורר ביהוד. כבר בסוף שנות השבעים החל להתעניין לעומק בפרשת היעלמות ילדי תימן. משולם הוביל קו חריף ביותר שטען כי אלפי התינוקות שנחשבו למתים למעשה נחטפו ונמכרו לארצות הברית לצורך ניסויים בנוסח ד"ר מנגלה. במקביל משולם צבר ידע תורני, הפך לרב פופולרי ואהוד בעדה התימנית והקים את ישיבת "עטרת זקנים - משכן דוד".[1] לאורך שנים פעל עם חסידיו כדי להציף את נושא היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן: אסף עדויות, ארגן כנסים וחילק עלונים, אולם דרישתו להקמת ועדת חקירה לא נענתה. משולם המשיך להפיץ עלונים בנושא "חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן", ובהם האשמות של קונספירציה חמורה.

בפסח 1994 החלה "פרשת חסידי עוזי משולם", ב-22.3.94 התפתח ויכוח קולני בין משולם לנהג מערבל שדרכו נחסמה על ידי מיכלית, סמוך לביתו של הרב ביהוד. הנהג הזמין משטרה, משולם הזעיק כמה מחסידיו ואלו חסמו את הרחוב כולו במחאה.[2] לטענת משולם הדבר היה פרובוקציה ממסדית מתוכננת. כאשר למחרת ניסו כוחות משטרה לפתוח את הרחוב חסידיו ביצרו את ביתו בשקי חול ואבנים, תוך שהם מתחמשים בנשק, בתביעה להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר היעלמות הילדים האמורים. כוחות רבים של משטרה, צלפים ויס"מ כיתרו את הבית במשך 52 יום.[3] באחד הימים, באקט מפתיע, יצא משולם מהבית לראיון בשידור חי בתוכנית של דן מרגלית, כדי לקדם את דרישתו להקמת ועדת חקירה בעניין ילדי תימן. [4] ב-10 במאי, בשעה 03:00 לפנות בוקר, יצא משולם מביתו לצורך פגישה עם מפכ"ל המשטרה, אסף חפץ. באותה עת פרצו שוטרים אל הבית ו-11 חסידים נעצרו. שלמה אסולין, מתלמידיו של משולם, חייל בשירות סדיר בן 19 שערק מיחידתו, נהרג על ידי המשטרה לאחר שלדבריה ירה לעבר מסוק.

חסידי משולם הורשעו בשורה של עבירות: קשירת קשר לביצוע פשע, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, איומים, סיכון חיי אדם במזיד וייצור נשק שלא כדין. הם נידונו לתקופות מאסר של בין 15 חודשים לחמש שנים. משולם עצמו הורשע במתן הוראה לזרוק בקבוקי תבערה על כוחות המשטרה ובשיבוש הליכי משפט. הוא נידון למאסר של 8 שנים אך זוכה מאחת העבירות ועונשו הופחת לשש שנים וחצי.[5] באוקטובר 1994 נורה איש שירות בתי הסוהר, רב כלאי בני אבירם מכלא ניצן, על ידי שניים מחסידי משולם, אך חייו ניצלו. השניים הורשעו ונידונו לתקופת מאסר ארוכה. בעקבות האירועים הוקמה בינואר 1995 ועדת חקירה ממלכתית. הוועדה סיפקה הסברים לרבים ממקרי ההיעלמות ולא מצאה כל עדות לקונספירציה בעניינם, אך מספר תיקים עדיין נותרו פתוחים.

בינואר 1996 הועבר משולם לבית סוהר שאטה. מעט לאחר מכן חלה הרעה משמעותית במצבו הבריאותי והוא אושפז בבית חולים. חסידיו המשיכו למחות, אך המחאה הפומבית הלכה ודעכה. משולם שוחרר מן הכלא בשנת 1999, לאחר שנשיא המדינה, עזר ויצמן ניכה מעונשו 7 חודשים ולאחר שריצה בפועל 5 שנים. תנאי השחרור אסרו עליו לעסוק בנושא ילדי תימן. משולם נפטר ב-21 ביוני 2013.

ועדת קדמי - ועדת החקירה הממלכתית

בינואר 1995, חודש אחד בלבד לאחר פרסום מסקנות ועדת שלגי, ובעקבות סערה ציבורית שעוררה התבצרותם של הרב עוזי משולם וחסידיו, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית ביוזמת שר המשפטים דוד ליבאי. בראש הוועדה עמד שופט בית המשפט העליון יהודה כהן, והיו חברים בה גם אלוף (מיל') דוד מימון והשופטת דליה קובל. השופט כהן פרש מהוועדה בפברואר 1999 ובמקומו מונה שופט בית המשפט העליון יעקב קדמי.‏[24] הוועדה עסקה לא רק בילדים מתימן, אלא גם בילדים ממדינות אחרות, בפרט ארצות ערב וצפון אפריקה.

הוועדה בדקה במשך כ-7 שנים למעלה מ-850 עדויות, 27 מהן נותרו חסויות.‏[29] היא פרסמה דו"ח ביניים באוגוסט 1997.‏[30]

מסקנות הוועדה פורסמו ב-2001, בדו"ח בן 1,828 עמודים שהתחלק לדו"ח ראשי בן 322 עמודים, ועוד שני כרכים של דו"חות אישיים למשפחות.‏[31] לגבי 733 נעדרים קבעה הוועדה כי הילדים נפטרו, עקב מציאת ראיות מהימנות בדבר מותם. לגבי 56 תינוקות כתבה הוועדה כי יהא לא מצאה קצה חוט לגבם וגורלם "עלום". היא העלתה אפשרות שתינוקות אלה נמסרו לאימוץ על ידי עובדות סוציאליות. הוועדה מתחה ביקורת על מחדלי הסוכנות היהודית במניעת חרושת השמועות על חטיפות ילדים, וקבעה כי הסוכנות יכלה למנוע זאת באמצעות פעולה יזומה.‏[32] על תוכן הפרוטוקולים הוטל חיסיון בהוראת ממשלה עד שנת 2071.‏[33]

מסירה מזדמנת לאימוץ ואחריות הממסד

בעוד הוועדה שללה מכל וכל חטיפה ממסדית, היא לא שללה "מסירה מזדמנת לאימוץ" של 56 ילדים - במקרים בהם נותק הקשר אל תינוקות שהוחזקו בבתי תינוקות, וכנראה גם במקרה של ילדים שאושפזו והחלימו ומשפחותיהן לא נמצאו, הדבר היה עשוי להיות פתח למסירתן לאימוץ באמצעות העובדת הסוציאלית כתינוקות "נטושים". לא נעשה דיווח על מסירה מזדמנת לאימוץ לגורם מרכזי כלשהו והמסירה לא זכתה לרישום.‏[34]

"עובדת קיומה של מסירה מזדמנת לאימוץ" במשמעות ובנסיבות המתוארות בדו"ח זה לא הייתה - ואינה יכולה להיות - שנויה במחלוקת. היא ניבטת אלינו מן התמונה הכוללת של המציאות של אותם ימים, כפי שזו מצטיירת מן העדויות ומן התיעוד שנפרשו לפני הוועדה: ומומחשת בצורה שאינה מותירה מקום להיסוסים בדבר התרחשותה, בנסיבות מסירתן לאימוץ של שלוש הבנות".
-- דו"ח וועדת קדמי, עמ' 253 ‏[35]

מסירה מזדמנת לאימוץ לא רק שאינה מתנגשת בתיעוד של הוועדה, אלה מתיישבת עם עדויות ששמעה הוועדה מגורמים שונים:‏[34]

  1. התרשמותן של מטפלות בדבר תכלית ביקורים של משפחות דוברות שפות זרות בבתי התינוקות.
  2. התבטאויות של מטפלות בדבר אפשרות של נטילת תינוק לאימוץ מבית תינוקות לעצמן או לאחרים.
  3. דבריהם של נהגי אמבולנסים שהחזירו לבתי החולים ולבתי התינוקות תינוקות מאושפזים שהבריאו אבל בני משפחותיהם לא אותרו.
  4. דבריהן של עובדות סוציאליות שניסו למצוא סידור לתינוקות שהחלימו ומשפחותיהם לא אותרו.
  5. נסיבות אימוצן של שלוש בנות שמתוארות בדו"ח הוועדה.

הוועדה מתארת מצב שבו הן בתי התינוקות והן בתי החולים הטילו את האחריות לשמירת הקשר עם הילדים על ההורים, כאשר בפועל שמירה על קשר זה קשה מאד למשפחות בשל מצבן הקשה, חוסר ידיעת השפה וכו'. כאשר קשר זה ניתק, כמעט ולא נעשו מאמצים לאתר את ההורים לשם הודעה על פטירה וקבורה או לשם החזרת הילד. אי דיווח למשפחה לא מיוחס למאמצי חטיפה אלא תולדה של "אזלת יד" מצד גופי הממסד, בכל הקשור לשמירת הקשר והבטחת תקשורת יעילה בין המשפחות לבין התינוק. אוזלת יד זו באה לידי ביטוי בשני אופנים. ראשית באי-קביעת נוהלי דיווח ומעקב מחייבים בין בתי התינוקות התינוקות שאושפזו לבין המשפחות ושנית באי הקמת מוסד מרכזי למעקב אחר גורלם של תינוקות שהוצאו ממסגרת משפחותיהם, ולאיתור משפחות שהקשר שלהם לתינוקם ניתק. ‏[36]

ביקורת על הוועדה

כמו הוועדות הקודמות שעסקו בבדיקה, גם ועדה זו העלתה טענות קשות על היחס המפלה והגזעני שלו זכו העולים מעדות המזרח ובעיקר תימן, ועל הנהלים הפסולים שהביאו להסתרת אירועי פטירה או להתרשלות בטיפול בילדים. הטלת החיסיון לאורך תקופה ארוכה כל כך העלתה אצל רבים חשד לניסיון להסתרת מידע מהציבור. [37]

לטענת פרופ' בועז סנג'רו, "עבודת הועדה לקתה בליקוי היסודי ביותר שוועדת חקירה עלולה ללקות בו - העדר אפיסטמלוגיה של חשד"- התאורים שמתארת הועדה את אופן עבודתה שלה ואת הניתוח של מסקנותיה מעידים כי הועדה לא פעלה מתוך נקודת הנחה שיש חשד לחטיפה. ‏[38]

לפי סנג'רו הועדה התייחסה בסלחנות קיצונית למחדלים שבוצעו "מתחת לאפה" בשנות פעילותה ועושה מאמץ כדי להפריך חשדות אפשריים בנושא- דוגמה בולטת היא שהוועדה לא מצאה לנכון לחקור את השמדתם של שני ארכיונים חשובים הנוגעים לפרשה, שהושמדו בסמוך לזמן פעילות הועדה, והסתפקה בהסבר כי הארכיונים הושמדו בטעות.לטענתו הנחות העבודה של הוועדה טומנות בחובן פרדוקס, מחד הועדה טענה כי המקור להיעלמויות הלא ברורת מקורו באי סדרים שהתרחשו בזמן תחילת ימי המדינה. ומצד שני הועדה מסתמכת בצורה ניכרת על רישום פטירות ועל רישום קבורה כדי להוכיח כי 93% מהנעדרים נפטרו. הועדה התייחסה לרישומים הבעייתיים ולאי סדר ששרר בשנות ה-50 אבל התייחסה אליהם בצורה לא שוויונית. מצד אחד נפסלו רישומים שבהם תיעוד לכך שתינוקות לא נפטרו, ומצד שני הועדה הסתמכה על רשימות פטירה של תינוקות, שחלקם נכתבו בדיעבד, וקיבלה את הרישומים האלה כתיעוד אמין.‏[38][37]

ביקורת נוספת היא שהועדה התמקדה בבדיקת הטענה של "חטיפה ממסדית", אולם לא בדקה ברצינות אפשרות אחרת, שהיעלמות הילדים התבצעה על ידי מספר גורמים שונים, וזאת בחסות העלמת עין ואדישות ממסדית, ולאו דווקא מתוך הוראה או כוונה ממסדית מפורשת.[37] הועדה לא ניצלה את כוחה כוועדה שיכולה לבקש לחפש עדויות חדשות אלא תפקדה כבית משפט שרק בוחן את העדויות המופיעות בפניו. העדר חשד מתבטא גם במבנה דוח הוועדה - במקום להציג את העובדות ואז לגבש מהן את ההסבר, הדוח פותח מיד בהסבר התזה של הועדה בלי לתת עובדות. ‏[38]

המחלוקת על אמינות הרישומים

עיתונאים, חוקרים ופעילים ביקרו את הוועדות הציבוריות על כך שנתנו אמון ברישומים של בתי החולים ושל חברה קדישא כראיה לכך שהילדים מתו ונקברו, גם במקרים של סתירה בין רישומים וגם כאשר הרישומים סתרו עדויות של הורי הילדים בפרטים כמו מין הילד.‏[39]

ועדת בהלול-מינקובסקי וועדת שלגי הגיעו למסקנה כי בבית העלמין סגולה ובבית העלמין בשער מנשה קיימים קברים של ילדים תימנים. עורך הדין רמי צוברי שימש בשנות ה-90 יועץ משפטי בוועדה ציבורית התנדבותית שהוקמה על ידי משפחות הנעדרים. צוברי הוביל מהלך משפטי לפתיחה מדגמית של קברים, בניסיון לבדוק את אמינות רישומי הקבורה של חברה קדישא. הוא פנה לוועדת החקירה הממלכתית ולשר הבריאות אפרים סנה, שדחו את בקשתו. צוברי פנה לבג"ץ וב-1996 אישר שר הבריאות צחי הנגבי לפתוח עשרה קברים. המכון לרפואה משפטית היה אחראי לפתיחת הקברים ולביצוע בדיקות DNA. לטענת צוברי, בדיקות אלה לא הראו התאמה גנטית בין הדגימות לבין בני משפחה שקרוביהם כביכול קבורים בחלקות הקבר. בדיקה נוספת בוצעה במעבדה באנגליה וגם שם לא הצליחו להצביע על קרבה גנטית. בעשרת הקברים נמצאו 22 שלדים, ולטענת צוברי הדבר מצביע על כך שרישומי חברה קדישא אינם אמינים.‏[40]

עדויות מאוחרות בנוגע לסיפורי היעלמותם של ילדי תימן

  • מרים שוקר מרים שוקר נולדה ב1950 במעברת ראש העין, כאשר הייתה בת שלושה חודשים חלתה ואושפזה, היא עברה מספר בתי חולים בארץ ולבסוף אבדו עקבותיה. האימוץ נעשה בלא הסכמת הוריה, שהתגרשו באותם ימים. לאמה של שוקר שבאה לבקרה במאון נאמר כי היא נפטרה וכי מקום קבורתה רחוק. אביה של מרים, דוד שוקר כיתת רגליו בתחבורה הציבורית ממקום למקום בחיפושיו אחריה. האב, המשיך במהלך השנים לקבל מכתבי דרישה לתשלום אגרה וצווי גיוס על שם בתו מרים. שוקר המשיך לחפש ולא ויתר, כתב מכתבים למשרדי ממשלה והגיש תלונות במשטרה, הגיע לוועדת הבדיקה הראשונה, ועדת בהלול-מינקובסקי משנת 1968, אולם הוועדה רק שמעה את עדותו ולא סייעה בעדו. מאוחר יותר נתברר כי הועדה דנה במקרה וקבעה כי האימוץ היה חוקי. לאחר כמה שנים עו"ד ששכר את שירותיו הצליח להגיע לחומרי הוועדה החסויים וגילה את ממצאי הבדיקה- מרים שוקר חיה ונמצאת אצל משפחה מאמצת בישראל. שוקר נמסרה לאימוץ אצל משפחה יוצאת בולגריה. אמה המאמצת סיפרה לה על היותה מאומצת כבר בגיל 12 אולם טענה כי היא הופקרה על ידי אמה הביולוגית. לימים הסתבר שאין זה כך וכי רופא מסר את מרים להוריה המאמצים. רק בשנת 1988 צילצלה אלה בלס ממשרד הרווחה אל מרים, והודיעה לה על קשריה עם משפחתה הביולוגית, באותה שנה נפגשה מרים עם משפחתה הביולוגיים, ורק סמוך ל-1996 גילתה את דבר הפגישה לאמה המאמצת כדי לא לפגוע בה. את הקשר עם משפחתה הביולוגית חידשה שוקר במלואו רק לאחר מות הוריה המאמצים.[6] הסיפור הופיע במוסף "הארץ", ב"מבט שני" ובתוכנית "עובדה". סיפורה של שוקר משמש לנרטיבים נגדיים בפרשת ילדי תימן מחד הוא מדגים כי היו מקרים ברורים שבהם בוצע אימוץ בלא הסכמת ההורים. מצד שני יש הטוענים שזהו היוצא מכלל המעיד על הכלל - עד שנת 1996 לא נחשף מקרה אחר שיש בו ילד מאומץ, משפחה מאמצת והורים ביולוגיים המכחישים כי מסרו את ילדם לאימוץ.[7] סיפורה של שוקר מדגים את הקושי של ילדים מאומצים לחפש אחר קרובי משפחה מתוך חשש לפגוע בהורים המאמצים.
  • דליה אברהם בשנת 1995 פרסם העיתונאי יגאל משיח ב"הארץ" מספר כתבות תחקיר בנושא ילדי תימן. בין היתר תיאר משיח את סיפורה של דליה אברהם. אמה, בדור אברהם, עלתה מתימן בשנת 1949 ושהתה במעברה בעין שמר. בתה בת השנתיים, דליה, חלתה והועברה לבית החולים רמב"ם בחיפה. בדור ניסתה לבקר את בתה בבית החולים לאחר מספר ימים, אך צוות בית החולים הכחישו בתוקף כי הילדה מאושפזת במקום, גם לאחר שעות של חיפושים שביצעה האם. בדור החליטה לישון במקום. לאחר ששמעה אחיות מתלמדות מתלחשות על הילדה, הבינה כי בתה בכל זאת בבית החולים וחיפשה את הילדה שוב למחרת. לאחר שזיהתה את הילדה בפני אדם ממוצא תימני על פי פגם באצבע שלה, הוא הוביל אותה לחדר שבו מצאה את בתה, כשזו לבושה שמלה שאינה שלה, ולאחר עימות עם האחיות במקום הצליחה בדור לקחת את בתה.‏[41]
  • צילה לוין בשנת 1997, חשף העיתונאי אורן מאירי את סיפורה של צילה לוין החיה בארצות הברית. לוין נמסרה לאימוץ בחיפה וחיפשה את הוריה הביולוגיים בישראל. לחיפושים נענתה מרגלית עומייסי, ילידת תימן אשר סיפרה שלפני 50 שנה בתה נעלמה. עומייסי, שראתה את תמונתה של לוין, חשבה כי ייתכן וזוהי בתה הביולוגית מאחר שראתה דמיון חיצוני בינה ובין לוין. לאכזבתן של השתיים, בדיקות דנ"א שונות שנערכו לשתיהן הניבו תוצאות מנוגדות, ועל אף הדמיון בין לוין לעומייסי, לא ניתן היה להוכיח בוודאות כי אכן מדובר באם ובתה, אם כי עדויות שפורסמו הותירו רושם כי לוין בכל זאת אומצה באופן מפוקפק. לוין עצמה טענה כי תוצאת הבדיקה הן "חלק מקנוניה" וכי היא יודעת שחרף התוצאות, עומייסי היא אמה האמיתית‏[42].
  • ציונה היימן ב-17 בפברואר 2002 פרסמה העיתונאית יהודית יחזקאלי בעיתון "ידיעות אחרונות" את סיפורה של ציונה היימן משדמות דבורה, אשר אומצה על ידי הורים מקיבוץ גינוסר. לדברי היימן היא אחת מילדי תימן שנחטפו ושמה האמיתי הוא ציונה סאלם, דבר היוצר רושם לפיו גם אימוצה בכל זאת לא היה חוקי. היא טענה כי להוריה נמסרה הודעה שקרית לפיה היא נפטרה ואף נמצא על שמה קבר בהר המנוחות בירושלים.
  • התאומים נחום - בשנת 2007, נחשף בעיתון "משפחה" סיפורם של התאומים נחום. האם ילדה תאומים, וכאשר נלקחו לבדיקה בבית חולים חזר רק אחד. על השני נמסר שמת, אולם בית הרפואה מסר שנקבר בבית עלמין שבאותם ימים בכלל לא היה פעיל. הסיפור הגיע לידי העיתונאית ליאת רגב מקול ישראל שפירסמה אותו.
  • אורי וכטל בפברואר 2012, פורסם ב"מבט שני" בערוץ הראשון מקרהו של אורי וכטל. וכטל נולד למשפחה שעלתה מתימן בשם פלטיאל רדא סעיד. בגיל חמישה חודשים, לאחר פטירת אביו, הוא נלקח עם אחיו למעון ויצ"ו בירושלים. אמו ביקרה אותם בקביעות, עד שנמסר לה שהילדים מתו. לדברי שמחה, אחותו של וכטל, שהייתה אז בת 12, אחד העובדים במקום אפשר לה לראות מסמכים שמהם עלה כי ההודעה על מותו הייתה שקר, ופלטיאל נמסר לאימוץ אצל משפחת וכטל ושם זכה לשם פרטי חדש, אורי. לאחר מספר שנים סיפרה שכנה של המשפחה כי סמוך למקום עבודתה בקריית אונו, ישנו ילד מאומץ הדומה לילדי המשפחה. אמו ואחותו של הילד עקבו אחריו והוצא נגד משפחתו המאמצת צו הרחקה. בפברואר 1959, הגישה האם הביולוגית תביעה לביטול צו האימוץ, שנדחתה בבית המשפט בלא שנכחה בדיון. הקשר של אורי עם משפחת סעיד, שייתכן שהם הוריו, חודש רק בשנת 1979[43].
  • ילדים אשכנזים בשנת 2016 חשף העיתונאי עופר אדרת כי קיימות עשרות משפחות ממוצא אשכנזי שילדיהן נעלמו בנסיבות דומות לילדי תימן. נסיבות העלמות דומות - שליחת הילד למוסד רפואי, היעלמותו, וטענה כי הילד נפטר בלי ציון סיבת המוות, ובלי הצגת גופה או קבר. זליג אף (לימים עוברת השם לאפרת) נולד לזוג יהודים ממוצא פולני, ביוני 1947 במחנה המעפילים בקפריסין. בגיל 4 חודשים הוא חלה בצינון והושאר במרפאת המחנה. לאמו לא הרשו להשאר לצידו, למחרת נמסר לה כי הילד נפטר בלילה והצוות הרפואי סרב להציג גופה או קבר. לאחר מספר חודשים עלה הזוג לישראל ואז נאמר לו להצהיר הילד המת חי. שנים לאחר מכן חיפש אחריו אביו, משה אפרת. הוא חיפש את האחות והרופא שטיפלו בתינוק ומצא את האחות. זו התוודתה בפניו כי התינוק נמכר תמורת 5,000 דולר לזוג חשוך ילדים וכי זה לא היה המקרה היחיד. מתוארים מקרים נוספים של העלמות ילדים אשכנזים התרחשו בישראל בשנת 1949 ובשנת 1954‏[1]

ניסיונות להקים מאגר DNA למשפחות ולמאומצים

בשנת 2002 ניסו מספר חברי כנסת ( צבי הנדל מהאיחוד הלאומי, אליעזר זנדברג משינוי ואריה גמליאל ש"ס) לקדם הצעת חוק למען הקמת מאגר דנ"א שיסייע בזיהוי המשפחות הביולוגיות של ילדים שיש חשד שהועברו לאימוץ באופן לא חוקי. הממשלה בראשות אריאל שרון התנגדה ליוזמה זו. [44]

אחת הדרישות של עמותת עמר"ם הפועלת בנושא, היא להקים מאגר DNA למשפחות ולמאומצים, על מנת להקל את המאמצים לאיחוד משפחות. [8]

תאוריות קשר והכחשה

ישנן שלוש תאוריות מרכזיות הנוגעות לילדי תימן. תאוריה אחת היא "תאוריית הקשר" הריכוזי - שטוענת כי מאות ואולי אפילו אלפי ילדים נחטפו על ידי מוסד כלשהו של מפא"י והועברו לזוגות מאמצים בארץ ובחו"ל. לפי התאוריה הזאת אנשים רבים השתתפו במזימה רחבה הן לחטיפת הילדים, הן למסירתם להורים והן לשם טשטוש העדויות לאחר מכן. תאוריה שניה היא הפוכה ולפיה אף ילד לא נחטף, רוב הילדים אם לא כולם נעלמו עקב זה שמתו או אבדו עקב סיבות בירוקרטיות, וכל הסיפורים הם תוצאה של הבלבול הרב ששרר סמוך להקמת המדינה, עקב מצבם הבריאותי והכלכלי הגרוע של יהודי תימן וכן עקב אטימות וחוסר אכפתיות של חלק מהגורמים הרשמיים. תאוריה שלישית היא שמספר לא ידוע של ילדים אכן נחטפו והועברו לאימוץ בארץ או בחו"ל, הן מסיבות של בצע כסף והן מסיבות של גזענות מסוג "סבלו של האדם הלבן" - כלומר תרוץ של לקיחת הילדים במחשבה שבכך מסייעים להורים חשוכי ילדים אבל גם עושים טובה לילד המאומץ. הדבר בוצע לא כחלק ממאמץ ריכוזי כלשהו אלא כתוצאה מפעילות ספורדית של אנשים שונים, תחת אווירה של עצימת עיניים מצד הממסד.

היו ששמו אות קין על מצחו של הממסד והעלו טענות כי מדובר בחטיפות ילדים מאורגנות ובמסירתם להורים מאמצים בארץ וחו"ל, תמורת תשלום או במטרה שיגדלו בסביבה חילונית (רוב המשפחות שילדיהן נעלמו היו משפחות שקיימו אורח חיים דתי ואדוק ואנשים מסורתיים)‏[45]. לטענתם, האמת כוסתה בעזרת הנפקת תעודות פטירה פיקטיביות לילדים הנעלמים ובאמצעות הצגת קברי הילדים, כאשר בפועל המשפחה אינה יודעת כי הקבר מדומה וכי אין גופה הקבורה תחתיו.

לא נמצא ביסוס עובדתי לחטיפה שיטתית ומאורגנת בחסות הממסד, ונמצאו רק מקרים בודדים שהוכח בהם כי הילדים נמסרו לאימוץ. רובם של השותפים לתהליך קליטת העולים דחו את ההאשמות וראו בהן טענות קונספירציה. הקולטים טענו שמדובר ביחס כפוי טובה על עבודתם המסורה בתנאים קשים למען העולים.

הפרשה הותירה תחושות כבדות גם בקרב אישי ציבור. פרופ' אסא כשר כתב:

פרשת ילדי תימן מצטיירת יותר ויותר כגידול פרא של הבחנה פסולה בין יוצאי אירופה ליוצאי תימן. גם היא מגלמת צורה מיוחדת של גזענות, אכזרית ומתועבת, ככל שיכולה להיות חטיפת ילדים מהוריהם על יסוד דעה קדומה. אינני יודע מי נושא באשמה לאפליה הגזענית של הילדים הללו ומשפחותיהם. אני יודע מי נושא באחריות לתיקון המעוות: אנחנו. אפילו מעט מדי ומאוחר מדי, המדינה חייבת לחפש כראוי, למצוא בהקדם, לאחד משפחות, לפצות ניזוקים, בפה מלא וביד רחבה. מה שנעשה, באופן מוסרי למופת, בדרך ל"חוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד-1994", על טיפול שניתן לפני עשרות שנים, ראוי להיעשות שבעתיים בדרך לחוק לפיצוי נפגעי הגזענות, על "טיפול" שניתן באותן שנים.‏[46]

לעומתו כתב פרופ' רפאל פלק:

ברור מהכרת התנאים והנסיבות שפרשת חטיפת ילדי תימן גורמת עוול כבד לעובדי השירותים הרפואיים והסיעודיים, שעשו את מרב המאמצים להצלת התינוקות מזי הרעב. מן הראוי שסוף סוף יעזרו עתה לבני משפחות התינוקות הנעדרים, בין שמתו ובין שחזרו לחיק משפחות לא להם, להתמודד עם המצב. חשוב אף להביע הערכה לצוותים שעשו מעבר למיטב יכולתם, אף כי לא תמיד בהצלחה, מבלי שיעלו מחדש טענות אכזריות המשוות בין "חטיפת" ילדי תימן והבנאליות של הרוע ומאורעות השואה.‏[47]

למעשה אין בהכרח סתירה בין הדברים. מצד אחד ברור כי רופאים, עובדות סוציאליות, אחיות ואנשים נוספים עבדו בשנות ה-50 בתנאים קשים כדי לנסות לסייע למאות אלפי עולים שהגיעו בתנאים קשים ביותר, בזמן שבמדינה שרר צנע, מחסור ובלבול. מצד שני אין זה סותר את האפשרות של כמות קטנה של אנשים שפעלו לשם העברת הילדים לאימוץ בלא הסכמת ההורים - אם בגלל בצע כסף, אם מתחושה סיוע להורים המאמצים ואם מתוך גזענות - או בשילוב של דברים אלה יחד.

לדוגמה בשנת 1996 כתבה בת כיתתו של יהודה קנטור כי לילדים שגדלו איתו היה ברור שהוא ילד מאומץ מילדי תימן (גם אם הוא עצמו לא חשד בכך עד גיל מאוחר יותר): "חשוב לציין שהמסר שקיבלנו בבית, וכך גם הרגשנו, היה שאימוצו של יהודה הוא מצווה. שמזלו הטוב הוא שאומץ על ידי משפחה אשכנזית, ש"רק" בזכות זה הוא הגיע למה שהגיע, וכנראה "יש עוד מוכשרים כאלה", שלו היו גם הם מאומצים, בוודאי היו מגיעים רחוק ו"חבל" שלא היו יותר מאומצים כאלה. זה מה שזכור לי."[9]

לטענת העיתונאי אהוד עין-גיל הן ועדות החקירה והן כתבות התחקיר של העיתונות לא חשפו ראיות לחטיפה מאורגנת של ילדים במטרה למוסרם לאימוץ. עם זאת כתבות התחקיר גילו מצב אחר שהעיתונאי יגאל משיח כינה אותה "חטיפה אפורה": התנהלות גזענית של אנשי ממסד, שהולידה רשלנות פושעת בטיפול בתינוקות ובילדים. לפי תיאור זה עשרות ואולי מאות ילדים, נותקו מהוריהם ונשלחו לבתי חולים בלי הקפדה על רישום פרטיהם וזהותם, וכשהחלימו לא ידעו למי להחזירם. במקום להשקיע מאמצים לאיתור הוריהם, מסרו אותם לאימוץ. ילדים רבים מתו ונקברו מבלי שנעשה ניסיון לאתר את הוריהם בעוד מועד, כדי לאפשר להם להשתתף בהלוויה, או לפחות להודיע להם על מות הילד ועל מקום קבורתו.‏[48]

סרטים שעוסקים בפרשה

לקריאה נוספת

  • שושי זייד, הילד איננו, פרשת ילדי תימן, הוצאת גפן, 2001
  • רמי צוברי, בעקבות אחיי האובדים, הוצאה עצמית, 2000
  • Shoshana Madmoni-Gerber, Israeli Media and the Framing of Internal Conflict, The Yemenite Babies Affair, New York: Palgrave Macmillan, July 2009

קישורים חיצוניים

פעילות ועמותות
ועדות החקירה בנושא
התנאים הכלליים ומצב הבריאות של עולים מתימן
ניתוח הסיקור התקשורתי
תיאורי מקרים ועדויות
קישורים נוספים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 עופר אדרת, עשרות ילדים אשכנזים נעלמו בראשית ימי המדינה, בעיתון הארץ, 12.08.2016
  2. ^ רינה מצליח, הנגבי על ילדי תימן: "מאות רבות של ילדים נגזלו במזיד", "חדשות 2", 30 ביולי 2016
    עופר אדרת, הנגבי: אין אקדח מעשן בפרשת חטיפת ילדי תימן, אך הם לא נעלמו במקרה, בעיתון הארץ, 31 ביולי 2016
  3. ^ 3.0 3.1 אריק וייס ורוני בר-קול, "רוח סדיסטית כלפי עולים שבורים ורצוצים": האמת מאחורי מבצע "מרבד הקסמים" נחשפת, אתר נענע10, אוגוסט 2012
  4. ^ דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמוד 36-37
  5. ^ יומן בן-גוריון, 29 בספטמבר 1949
  6. ^ דב גילהר‏, חוקר פרשת ילדי תימן: "מי שדורש לפרסם מסמכים יתאכזב, לא היו חטיפות", באתר וואלה! NEWS‏, ראיון עם ד"ר דב לויטן, 22 ביוני 2016
  7. ^ דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמוד 35
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 שאול בן-חיים, ששה תינוקות נעלמו בלי להשאיר עקבות, מעריב, 26 בפברואר 1954
  9. ^ 9.0 9.1 דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמודים 38-42
  10. ^ דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1954-1948, עמודים 47, 56
  11. ^ דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1954-1948, טבלה 6 עמוד 328
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 רות בונדי, דרושים ילדים לאימוץ, דבר, 15 באפריל 1955
  13. ^ עדויות שניתנו בתאריכים 19 באוקטובר 1995, 7 באוקטובר 1996, 2 באוגוסט 1997, 29 בנובמבר 1997
  14. ^ יגאל משיח, "הארץ" 12 בדצמבר 1995, 5 ביולי 1996
  15. ^ יגאל משיח, "הארץ", 29 בדצמבר 1995, 5 בינואר 1996, 12 בינואר 1996, 16 בפברואר 1996
  16. ^ עדות ב-3 ביולי 1995
  17. ^ שושי זייד, הילד איננו, 2001
  18. ^ היעלמותו של תינוק מהמעברה על רקע המצב הבריאותי הקשה, באתר "תולדוט", מכתב של מפכ"ל המשטרה יחזקאל סהר לשר הבריאות בעניין היעלמו של התינוק משה סלם ממחנה עולים בית ליד ותיאור החקירה בעניינו שניהלה המשטרה, 3 בנובמבר 1950
  19. ^ היכן התינוק?, דבר, 25 בספטמבר 1950
  20. ^ מ.ד., היכן התינוק?, דבר, 29 בספטמבר 1950
  21. ^ דב לויטן, 1983
  22. ^ יגאל משיח, עמי חובב: "לא מצאתי קשר, לא מצאתי אפילו עדות אחת לחטיפה", הארץ, 16.2.1996
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 23.3 23.4 עמוס כרמלי, לאן נעלמו ילדי תימן, דבר, 13 באוגוסט 1968, המשך
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 24.3 24.4 24.5 24.6 יוסי זולפן ועוגן גולדמן, ועדת החקירה הממלכתית "לעניין היעלמם של ילדים מבין עולי תימן", באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 20 ביוני 2001
  25. ^ 2671. ילדי תימן הנעדרים - הישיבה השלוש-מאות-וחמש-עשרה של הכנסת האחת-עשרה יום רביעי, ב' בניסן התשמ"ז (1 באפריל 1987)
  26. ^ הצעה לסדר היום - ילדי תימן הנעדרים, 29 ביולי 1987, באתר הכנסת
  27. ^ ילדי תימן - ישיבה המאתיים-ושלושים-ושלוש של הכנסת השלוש-עשרה יום רביעי, י"ג בתמוז התשנ"ד (22 ביוני 1994), ירושלים, הכנסת, שעה 02:11
  28. ^ אטילה שומפלבי, חבר בוועדה שחקרה את פרשת ילדי תימן: "זו הייתה מריחה, קומבינה", באתר ynet‏, 23 ביוני 2016
  29. ^ אלכסנדרה לוקש, שקד מעריכה: "הפרוטוקולים של ילדי תימן יפורסמו עד סוף השנה", באתר ynet‏, 22 ביוני 2016 סרטונים
  30. ^ אהוד עין-גיל, ראיות שהושמדו וגישה סלחנית לאחראים: שאלות לחברי הוועדה, בעיתון הארץ, 7 בדצמבר 2001
  31. ^ דו"ח ועדת החקירה הממלכתית (ועדת קדמי), באתר הספרייה הלאומית
  32. ^ משה ריינפלד, דליה שחורי, ים יהושע, ועדת החקירה הממלכתית: ילדי תימן לא נחטפו, בעיתון הארץ, 4 בנובמבר 2001
  33. ^ זאב קם ונטעאל בנדל, נתניהו: לא מבין את החיסיון על פרשת ילדי תימן החטופים, באתר nrgמעריב, 21 ביוני 2016 סרטונים
  34. ^ 34.0 34.1 דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמוד 252-5
  35. ^ דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמוד 253
  36. ^ דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמוד 179-183
  37. ^ 37.0 37.1 37.2 על הפרשה אתר עמותת עמר"ם
  38. ^ 38.0 38.1 38.2 בועז סנג'רו, באין חשד אין חקירה אמיתית: "דוח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן", תיאוריה וביקורת 21, סתיו 2002
  39. ^ אהוד עין-גיל, ראיות שהושמדו וגישה סלחנית לאחראים: שאלות לחברי הוועדה, בעיתון הארץ, 7 בדצמבר 2001
    אביבה לורי, "הבת שלך מתה", קבעה הוועדה, אבל אני בכלל ילדתי בן, בעיתון הארץ, 14 בדצמבר 2001
    קלמן ליבסקינד, ההורים ימשיכו לחכות, מקור ראשון, 9 בנובמבר 2001
  40. ^ דנה ירקצי‏, "מצאנו 22 ילדים בעשרה קברים": האיש שפתח את קברי ילדי תימן, באתר וואלה! NEWS‏, 27 ביוני 2016
  41. ^ יגאל משיח, עדותו של נהג אמבולנס שלקח ילדים לבית חולים, משם לא שבו, בעיתון הארץ, 22 בדצמבר 1995
  42. ^ האם צילה לוין היא הבת של מרגלית עומייסי?, באתר עמלנט
  43. ^ אורי וכטל / פרשת חטיפת ילדי תימן - תחקיר ערוץ 1 בתוכנית מבט שני
  44. ^ המידע הגנטי של משפחות יוצלב עם זה של הילדים תמרה טראובמן, הארץ, 05.07.2002
  45. ^ לדוגמה, חבר הכנסת מנחם פרוש אמר בדיון במליאה בשנת 1985: "הנושא הזה של חטיפת ילדי תימן הוא רק חוליה אחת מאותן חוליות עגומות של תכניות הפשע של העברה על הדת"תבנית:רווח קל(הקמת ועדת חקירה על היעלמם של ילדי תימן, באתר הכנסת).
  46. ^ אסא כשר, "מעריב", 29 באוגוסט 1997
  47. ^ רפאל פלק, צדק עם הרופאים, בעיתון הארץ, 15 במאי 2016
  48. ^ אהוד עין גיל, ילדי תימן: בחזרה לפרשה שמסרבת להרפות, בעיתון הארץ, 9 במאי 2016