פרשת פורד פינטו

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
(הופנה מהדף פורד פינטו)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרשת פורד פינטו היא מקרה של הונאת צרכנים וכשל שוק מסוג סיכון מוסרי שבה תאגיד הרכב "פורד" מכר ביודעין מכונית פגומה ומסוכנת לצרכנים במשך שנים, דבר שגרם למוות של מאות אנשים בתאונות עקב התלקחות מיכל הדלק במכונית. זוהי אחת הפרשיות המפורסמות ביותר של ניצול אמון הצרכנים ופגיעה בהם בתנאים של שוק תחרותי.

החל משנת 1971 שיווקה חברת פורד את דגם "פורד פינטו". במשך זמן מה הדגם היה הצלחה מסחרית עם מכירות של מעל 320 אלף מכוניות בשנה הראשונה. אבל המכונית הייתה בעלת כשל בטיחותי מסוכן - בתאונות חזית-אחור צינור התדלוק היה יכול לנקב את מיכל הדלק, לגרום לריסוס תא הנוסעים בדלק ולגרום להצתה קטלנית שגורמת לפיצוץ של כדור אש ולכוויות קשות פציעות ומוות.

בשנת 1977 חשף מגזין Mother Jones את הנושא באמצעות תחקיר שלקח חצי שנה בכתבה "Pinto Madness".‏[1] התחרות הקשה מצד פולסווגן על שוק המכוניות הקטנות דירבן את חברת פורד לפתח ולייצר את הדגם הזה בזמן קצר בהרבה משהיה מקובל. המהנדסים של פורד גילו בזמן מבחני ריסוק לפני שלב הייצור, כי ניקוב מיכל הדלק מתרחש בקלות. בזמן גילוי התקלה קווי הייצור של המכוניות כבר היו מוכנים, לכן החליטו המנהלים הבכירים של פורד להמשיך בייצור בכל מקרה, וזאת למרות שלפורד היה פטנט על מיכל דלק בטוח הרבה יותר.

במשך יותר מ-8 שנים לאחר מכן, פורד ביצעה לובי פוליטי, שכלל העברת מידע מוטעה, נגד תקן ממשלתי לבטיחות שהיה מכריח את החברה לשנות את מיכל הדלק המסוכן. ‏[1] המחיר של שדרוג מערכת הדלק עולה 11 דולר למכונית, מגן להגנת מיכל הדלק היה עולה רק דולר אחד.‏[2] בנוסף מזכר פנימי של החברה משנת 1973 דלף לתקשורת וחשף כמה מקרי מוות צפויים בכל שנה כתוצאה מהפגם וכמה הדבר צפוי לעלות לחברה בממוצע לכל תביעה. המזכר הסיק לבסוף שזול יותר לחברה להתמודד עם התביעות המשפטיות מאשר לתקן את הבעיה.‏[2]

עד 1978 הביקורת הציבורית הייתה חזקה כל כך, שפורד נאלצה לבצע "ריקול" (החזרת המכוניות למוסכי החברה לתיקון) של 1.5 מיליון מכוניות מדגם פינטו ומדגם דומה מסוג מרקורי בובקט, ולבצע את השינוי המבוקש למערכת הדלק. על פי הערכות שמרניות, תאונות עם רכבי פורד פינטו גרמו למוות מכוויות לכ-500 בני אדם שלא היו נפגעים בצורה קשה אם המכונית לא הייתה מתפוצצת. הערכות פחות שמרניות מגיעות לכ-900 מקרי מוות מיותרים. ‏[1]

בשנת 1979 נקבע ציון דרך עבור תעשיית הרכב, בעקבות תאונה קטלנית בה נהרגו שלוש צעירות, תובע מדינת אינדיאנה הגיש כתב אישום בגין הריגה ורשלנות פושעת כנגד פורד. הייתה זו הפעם הראשונה בה יצרן רכב הואשם בהריגה. פורד זוכתה בסופו של דבר מהאשמה, לחברה נגרם נזק תדמיתי כבד, ומכירות הפינטו ירדו בצורה חדה. חודשים מעטים אחרי המשפט באינדיאנה, ב-1980, הופסק ייצור דגם הפורד פינטו.‏[3]

החשיפה הפומבית גרמה לתביעות רבות נגד החברה. בדיעבד התברר שהמזכר הפנימי לא היה מדוייק כלל - מעל 117 תביעות אזרחיות הוגשנו נגד פורד. ‏[4] פורד נאלצה לשלם מאות מיליוני דולרים בפיצויים לתביעות אזרחיות דבר שהשפיע לרעה על היציבות הפיננסית של החברה במהלך שנות ה-80. ‏[2]

ניתוח כלכלי

המקרה של פורד פינטו מדגים כשל שוק שנובע ממידע א-סימטרי ואת המרחק שיכול להיות בין שוק בפועל לבין שוק משוכלל כפי שהוא מופיע בכלכלה נאו-קלאסית. החברה ידעה על בעיית איכות במוצר שלה אבל הצרכנים לא ידעו על בעיה זו והם התקשו להשיג מידע על האיכות האמיתית של המוצר. השגת מידע על בטיחות של מוצר יכולה להיות משימה יקרה מאד לביצוע ולא סביר שהצרכן לבדו יוכל לבצע אותה.

הכשלים האלה נובעים מכשל שוק אחר - ניתן להתייחס אל מידע אמין בתחום בטיחות הרכב כאל סוג של מוצר ציבורי - שכן בדומה לרוב סוגי המידע ניתן להנות ממידע זה גם אם הצרכן לא שילם עליו (בעיית הטרמפסיט) והנאה של צרכן אחד מהמידע לא גורעת מהנאתו של צרכן אחד. גם אל רגולציה בתחום בטיחות הרכב - אשר כופה על היצרנים לשמור על תקן בטיחות מינימלי - ניתן להתייחס כאל סוג של מוצר ציבורי.

כלכלנים שמרנים נוטים לפעמים להגיד שכל בעיות השוק נובעות ממחסור בתחרות או התערבות ממשלתית. אבל דווקא במקרה של פורד פינטו מדגים היבטים אחרים. התחרות מצד מתחרות אחרות לא מנעה את הונאת הצרכנים ואף עודדה את החברה לקחת סיכון גדול יותר. אי קיומה של רגולציה מצד הממשלה לא מנע את הבעיה.

פרשת פורד פינטו אינה מקרה יחיד של הסתרת מידע צינית ביחס לבטיחות מוצרים או תנאי העבודה מול צרכנים או עובדים. דוגמאות נוספות כוללות את פרשת נערות הרודיום, ומקרים רחבים הרבה יותר כוללים את הכחשת נזקי העישון והשיווק של "סיגריות קלות" כמצג שווא של סיגריות בטוחות יותר. מקרים אחרים כוללים הכחשת זיהום בפרשיות שונות ברחבי העולם.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Mark Dowie, Pinto Madness, Mother Jones, September/October 1977 Issue
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 James Derek Sapienza, 11 of History’s Most Infamous Automotive Scandals, The Cheat Sheet , April 20, 2017
  3. ^ טל שביט, פורד פינטו: מחירה של (אי) בטיחות, מגזין "אוטו", 31.03.2006
  4. ^ Robert Sherefkin, Lee Iacocca's Pinto: A fiery failure, Automotive News, June 16, 2003