משתמש:האזרח דרור/טיוטות

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

Nuvola apps edu languages.png זהו מאמר דעה מאת האזרח דרור. מאמר דעה אינו אובייקטיבי.


תוכן

סוקצסיה כלכלית

  • סוקצסיה בויקי העברי
  • סוקציה אצל קורטן קורטן מתאר סוקציה - תחילה באים אלו שאינם נאנמנים למקום, אופרטוניסטים בעלי ניצול נמוך של אנרגיה להקמת יחידת מסה (יעילות כלכלית נמוכה והקמת הון בלתי יעילה? גמישות תפעולית גבוהה? גודל קטן (של צמחים ופירמות)? מעט ידע פנים ארגוני לתחזוקה)) בהמשך הם נדחקים על ידי צמחים אחרים שמתמחים יותר בהצמחת שורשים ויותר יעילים בהפקת מסה מאור, בעלי צמיחה איטית יותר, בעלי פחות תחרות ויותר שיתופי פעולה. בהמשך צמחי שלב 3 חוסמים את האור לאחרים איטיים יותר וכו'.
  • סוקציה וחוק ליביג באתר "הפרכת שיא תפוקת הנפט".
  • חוק המינימום של ליביג
  • חברות הנפט ברוסיה - מרוץ לסוקציה כלכלית

ראו גם

  • תחרות שומפטריאינית.
  • אבולוציה חברתית ותרבותית בויקי העברי.

היפוך של בחירת הצריכה ושעות העבודה

לפי התאוריה הנאו קלאסית, אנשים בוחרים כמה שעות לעבוד על פי כמות המוצרים בשרצונם לקנות. אם הם מעוניינים בהכנסה גבוהה (יותר), עליהם לעבוד יותר שעות. אם ברצונם לקנות ולחסוך פחות הם עובדים פחות.

הנקודה היא שיש "קשיחות" רבה בשוק העבודה:

  • לא קל לעבור בין מקצועות מיומנים - יש לשלם מחיר רב בזמן הכשרה, בכסף על ההכשרה, בזמן וכסף על חיפוש עבודה ובמחיר נפשי על אובדן הטחון בעבודה הקודמת.
  • המעבר לתחום עבודה חדש דורש כישורים בתחום זה, ניתן לעבור באופן מוצלח רק לענפים בהם יש לך כישורים.
  • בענפים מסויימים יכול להיות קיבוע של מספר שעות העבודה הנדרשות על פי המעסיקים. לדוגמא אם כל המעסיקים בענף ההיטק דורשים לפחות 9 שעות עבודה, אז לעובדים בענף זה אין הרבה ברירה אלא להסכים לעבוד מספר שעות זה או לעבור מקצוע.
  • מעסיקים מגלים נטיה פעמים רבות לרצות שהעובדים יעבדו שעות עבודה רבות. יש מקרים חריגים בהם המעסיקים מגלגלים את השינויים בדרישה למוצר על העובדים, ואז מדובר על שעות עבודה גמישות.

אם אכן זה המצב, הרי שהתמונה היא במובן זה הפוכה לגישה הנאו קלאסית - לאנשים עובדים יש שתי ברירות: א. לעבוד הרבה שעות במקצוע שלהם, ולהרוויח את השכר המוצע להם על פי כישוריהם בהנתן השעות האלו. ב. לנסות לעבור למקצוע אחר, תוך תקופת מעבר עם הפסדים, וסיכון במציאת עבודה במקצוע החדש, תוך הנחה שבמקצוע זה ניתן לשנות את שעות העבודה.

הברירה אינה "שולית".

במצב א' אנשים נאלצים לעבוד שעות רבות, ומקבלים משכורת גבוהה יותר ביחס למצב ב'. כפיצוי על כך, הם יכולים לקנות כעת יותר דברים ולחסוך יותר. אלא שהקניות הנוספות במצב א', אינן הסיבה לבחירה ב א', אלא הפיצוי. אנשים קונים "צעצועים יקרים", ויוצאים לחופשות יקרות לא בגלל שכך הם בחרו, ולכן הם מעדיפים לעבוד שעות רבות, אלא שהם עובדים שעות ארוכות ממילא, והם מנסים לפצות את עצמם באיזו שהיא דרך.

אם יש התפלגות דו מימדית לפחות של כמות שעות עבודה רצויות עבור העובדים, וכמות השכר הרצויה להם), אזי אם נצליח לנטרל את המימד של השכר הרצוי, נקבל התפלגות מסויימת של כמות שעות העבודה הרצויות לעובדים. אם אכן העובדים הם אלו הבוחרים את כמות שעות העבודה, ולמעסיקים וללקוחות אין יד ורגל בדבר, ניתן לצפות שבמקצועות בעלי שכר דומה, תנאים דומים, ותקופת הכשרה דומה (מבחינת זמן ומחיר הכשרה), נצפה לראות את אותה התפלגות של שעות עבודה במקצועות שונים.

במיוחד נצפה לראות שונות דומה בשעות העבודה בין מקצועות שונים, ללא קשר למבנה המוסדי של התעסוקה בהם. המבנה המוסדי של תעסוקה בענף הוא לדוגמה האם התעסוקה בו היא דרך מעבידים או דרך עבודה כעצמאי. האם יש צימוד הכרחי בין שעות העבודה שלי, לבין זו של הלקוחות (או שאני יכול למכור להם מלאי גדול של עבודה שהכנתי מראש, או לקבל הזמנה ולמסור אותה לאחר זמן מה), והאם אני יכול לסטות משעות העבודה המקובלת בענף מבלי לסבול מענישה קשה מידי מצד הלקוחות.


פטיש הפונקציה

פונקציה מתמטית היא התאמה בין איברי שתי קבוצות, בה לכל מקור בתחום ההתאמה (x) ישנה רק תמונה אחת בטווח המותאמת לו (y).

דוגמאות:

  1. התאמה המתאימה לכל אדם את גילו היא פונקציה.
  2. התאמה המתאימה לכל מספר טבעי את ריבועו היא פונקציה.
  3. התאמה המתאימה לכל אדם את אזרחותו איננה פונקציה מאחר ויש אנשים בעלי מספר אזרחויות.

פונקציה מתמטית על מספרים ניתנת לתיאור ע"י שני משתנים:

  • משתנה בלתי-תלוי (המבטא את מקור הפונקציה), הנכתב לרוב כ-x.
  • משתנה תלוי (המבטא את תמונתה) הנכתב לרוב כ- או (f(x.

תאור הפונקצייה נעשה האמצעות תאור הקשר בין כל מקור לתמונתו, ע"י משוואה מתמטית.
לדוגמה, פונקציה המתאימה לכל x את מכפלתו ב- 5 תכתב כך: y = f(x) = 5x

כאשר כלכלנים באים לחקור את העולם, הם מבצעים הנחה לפי יש קשר בין משתנים שונים, לדוגמה בין השכלת אדם לבין הכנסתו, או בין צריכת המוצרים שלו לבין אושרו. ההנחה בדבר קיום קשר בין שני גורמים היא דבר סביר מאוד. מה שמאוד לא סביר הוא שניתן לתאר קשר בין שני גורמים על ידי פונקציה כדלהלן.

בדוגמה מפרוסמת מתחום הכאוס, "הפרפר של לורנץ" אנו מכירים קשר בין שלושה משתנים, x,y,x . הקשרים בינהם מבוטאים על ידי 3 משואות לא לינראיות פשוטות. הדבר מניב בין היתר התנהגות מוזרה של שיווים משקל סטטיים בלתי יציבים (המערכת לא "נמצאת" באותו מקום במשך תקופת זמן, אלא משנה את התנהגותה), ושיווי משקל דינמי יציב (המערכת לא מתנהגת באופן בלתי צפוי לחלוטין, אלא מתכנסת לאותם דפוסים, גם אם לא לאותם ערכים).

מה שחשוב לעניינו, שלא ניתן לדעת מהו y על סמך הידיעה של x ללא ידיעה של z (וגם זאת בשל העבודה שמדובר במערכת פשוטה למדי), עבור אותו x ניתן לקבל בכל פעם Y שונה לחלוטין (היות וזו מערכת של 3 גורמים). אין גם צורך בשינוי גדול במשתנה z כדי להניב שינוי גדול של הערך y בהנתן הערך של משתנה x (היות והמערכת לא לינארית).

במילים אחרות - לפני שמבינים ולו באופן שטחי את כל המנגנונים הקשורים בקביעתו של פרמטר מסויים, לדוגמה הכנסה או כמות הייצור במפעל, אין הרבה טעם לנסות להבין מה הקשר המדוייק בין כמה משתנים (לדוגמה על ידי ביצוע רגרסיות).

אם אכן במציאות יש משוואות לא לינאריות רב מימדיות, התוצאה של דבר זה יהיה "רעש" או במילים אחרות, המשוואה שבה נשתמש לתאור הקשר בין שני משתנים תהיה שגויה באופן שאותו אפילו לא נדע. הדרך לדעת שבידנו פונקציה "טובה" היא אם בניסויים שונים נקבל תוצאות דומות לגבי הקשר בין כמה גורמים - וגם זאת בהנחה שבכל הניסויים האלו, לא היה גורם משמעותי (לדוגמה תרבות) שהיה בעל ערך אחיד בכל הניסויים.

החשיבות של הדינמיות

כלכלנים מנסים לאמוד את הקשרים בין משתנים שהם גדלים סטטים. לדוגמה הקשר בין כמות הכסף של אדם, לבין עושרו, או בין גודל הכנסתו לבין שעות העבודה שהוא בוחר לעבוד.

אבל הקשפה זו מאבדת את התמיד הדינמי של חיי היומיום. מימד הזמן. כאשר אנו בוחנים מערכת של כמה כדורים או חליקיקים ניתן להסתכל לא רק על המיקומים של העצמים כאשר אנו מצלמים אותם בתמונה. אפשר להסתכל גם על שתי תמונות. אם נדע מה הזהות של העצמים, ומה מרווח הזמן (בתנאי שהוא קטן) בין התמונות, נוכל לדעת את המהירות היחסית של העצמים. שהיא גודל השינוי במיקום כפונקציה של זמן. אם יהיו בידנו 3 תמונות וידיעת מרווחי הזמן נוכל לחשב גם את התאוצה שהיא השינוי במהירות כפונקציה של זמן, או השינוי בשינוי של המיקום כפונקציה של זמן. אם 4 תמונות יהיו בידנו נוכל לחשב את השינוי בתאוצה על פני זמן וכן הלאה.

כאשר כלכלנים דנים ברווחה לדוגמה, הם מניחים שהיא קשורה לכמות הכסף שיש לאדם. אבל כמות הכסף שיש לי היא גודל סטטי. מעין "תמונה קפואה בזמן". האושר או רווחה הוא תכונה שמתקיימת בזמן. לכן, אם נניח שלגורמים הדינמיים אין משמעות, ונחלק את השבוע ל7 ימים, אזי אם אני מאושר (או בכלכלה יש לי כמות כסף) ביום הראשון 1, ביום השני 2, וכן הלאה עד יום שבת בו אני מואשר 7. אז כלכלן יהיה נאלץ לומר שמצבי היה שקול למי שמאושר ביום הראשון 7, ביום השני 2, וכך הלאה עד אושר של 1 ביום שבת. דבר זה מניח שאושר רגעי , כסף או בחירות בשוק מצליח לתפוס את כל ההיבטים של אושר או רווחה. אבל הוא מתעלם מההיבט הדינמי, שבו 2 המצבים אינם שקולים.

גודל דינמי של כמות הכסף שלי היא ההכנסה פחות ההוצאה. אם ההוצאה נקבעת על ידי, ואם אני בוחר להשאיר אותה בגודל קבוע, אז ההכנסה תהיה פורפוציונית לשינוי בכמות הכסף שיש לי. השינוי בכמות ההכנסה הפנויה (הכוונה שלי היא לכמות ההכנסה נטו שלי, לאחר ניקוי של הוצאות הכרחיות כמו תשלום למזון). הוא השינוי בשינוי של כמות הכסף. לכן שינוי עתידי בהכנסה עשוי להיות משמעותי לא פחות לרווחה מאשר כמות הכסף או גודל השכר שלי כרגע.

דוגמאות לייצור מחסור

  • בחלקאות - מאבק במזיקים.
  • בחקלאות - הכחדת תפוח האדמה בבריטניה, הכחדת בננות.
    • בתוזנה - מאכלים פחות מזינים. מאכלים הגורמים למילוי אך לא לשובע כמו תפוחי אדמה מודרניים, לחם לעומת פסטה מחיטה מלאה, או אורז.
  • בתזונה - מאכלים הגורמים למחלות כמו סוכר, מלח, קפה.
  • בידור - אמצעי בידור המפעילים את החושים בעיקר באמצעות צעצועים או משחקים או סרטים מפורטים (רעשים, ותמונה, או מראה מפורט) לעומת אמצעי בידור אחרים הדורשים פיתוח מיומנות של הדמיון ודורשים פחות משאבי טבע ואנרגיה לפיתוח ו\ או יכולים לשמש יותר מפעם אחת (ועולים פחות כסף, אך דורשים אנרגיה וזמן כדי לפתח מיומנות ראשונית) דוגמאות:
  • משחקים לילדים שאפשר לשחק עם קרטון - להתחבא בתוכו, לעשות ממנו "זחל", לגלוש עליו על שיפועי בטון או גבעות, לבנות ממנו "מבצר" וכו' - פעולות הדורשות דמיון ורצוי כמה אנשים.
  • משחקים אנתרופוספיים - לדוגמה בובה ללא תווי פנים. בובה כזאת יכולה לייצג כמה דמויות שונות, בהתאם לעלילה. לעומת פיראט שיכול להיות (משלב מסויים רק פיראט).
  • ספרים לעומת סרטי קולנוע. היכולת לדמיין את הגיבורים והרקע והדיאלוגים מול ויאלוזציה מסויימת שלהם. עלות כתיבת ספר והדפסתו נמוכה בהרבה מזו של הפקת סרט.
  • מספרי סיפורים לעומת ספרים. מספר הסיפור צריך להיות קשוב לקהל ויכול להתאים את הסיפור לפי המאזין.
  • שירה לאומת האזנה למוזיקה ברדיו או כל אמצעי אלקרטוני אחר. כדי לשיר יש צורך לפתץח חוש קצב, אוזן ויכולת גרוניות , דיקציה וקשב למוזיקה ולמילים. אפשרויות השירה שונות מאשר אפשרויות שמיעת המוזיקה.

ראש תייל

קשה להסביר את התאוריה של אושר רגעי על ידי פניה לראש תייל של לארי ניבן. גירוי חשמלי של אזור במוח גורם לאושר עילאי (הצרה שאם לא מנתקים מבחוץ זה גורם למוות ברעב). האדם הכלכלי הפועל רק עקב תענוג אמור לבחור בראש התייל ולמות מאושר.


הרס ויצירה תועלת ונזק

  • הכלכלה הנאו מתייחסת למחסור כאד לדבר נתון, והדבר היחיד שמביא תועלת הוא ייצור של מוצרים ושרותים בספירה הכלכלית. המחסור קודם לכן הוא טבעי ונתון וגודלו קבוע.
  • ייצור -> צריכה -> הקטנת מחסור-> הגדלת רווחה -> יותר טוב.
  • "ייצור מחסור" הוא הרעיון שהיות ואנו מוקפים מכל עבר במערכות שיש בתוכן סדר שמאפשר להן לתפקד, חלק מתהליך הייצור ו\ או חלקים אחרים בכלכלה הורסים את המערכות הללו ודרך דבר זה מייצרות הגדלה של המחסור :

ייצור (או דברים אחרים) ->הרס מערכות-> הגדלת המחסור -> הקטנת רווחה -> פחות טוב.

  • הרעיון כאן הוא הרחבה של רעיון זה: הרס הוא לא רק דבר שלילי, ויצירה היא לא רק דבר חיובי. להרס יש תפקיד חשוב בחיים ובטבע - הוא מאפשר התחדשות מגוון ופינוי משאבים ל"דורות הבאים" או "אבני בניין" של מבנים פרימיטיביים שיאפשרו לבנות מהם דברים בעלי אנתרופיה נמוכה יותר (?) ובעלי כושר תפקוד גבוה יותר. ללא מוות והרס אין חידוש. כלומר הרס (ומוות) -> הרס מערכות -> הגדלת הרווחה (של מישהו לאו דווקא של כולם).

דוגמה טובה לדבר כזה הוא רצח על רקע כלכלי. מי שרוצח מבצע הרס של אדם , כדי להנות מכספו. ולכן הרצח מגדיל את הרווחה שלו. כאן יש מצב בו ה"תועלת" של המוות מתנקזת לאדם אחד ולכן קל לו ולנו להבחין בדבר הזה (במילים משפטיות "יש לו מניע"). אבל במקרה הכללי יותר - מוות של מישהו (או מצוקתו) תגרום להגדלת הרווחה אצל מישהו אחר - שאפילו יכול לא להיות מודע לזה. לדגומה מישהו חולה או מת ולכן מפסיק לעבוד - מפנה את המשרה שלו למישהו צעיר ובריא יותר. לולי זה התרחש, לולי אנשים מתו, אותם משאבים סופיים היו צריכים להתחלק על פני יותר ויותר אנשים. לדוגמה - קשה לבנות בניינים חדשים בעלי קומות רבות יותר (יותר שטח באותו מקום, או יותר שטח כללי), ללא הרס של בנינים ישנים יותר.

  • דבר זה מקביל אולי לרעיון של שיווה בתרבות ההינדית, צריך לראות דוגמאות.

מכאן נובע אולי שגם תהליך היצירה עצמו צריך להביא אי תועלת - לדוגמה על ידי יצור המחסור של תחרות על משאבים? לדוגמא אם מישהו מוכר מזון לאחרים אז אני עצמי לא יכול למכור וזה מסב לי נזק. (כלומר זה הרביע החסר בתמונה כאן).


מערכות - תפקוד מול תפקיד

תפקיד

דבר אופייני הוא שלמערכת יש "תפקיד", כלומר מילוי מטרה שמישהו הגדיר לה. במקרה האבולוציוני מטרת ה"רובוטים הביולוגים" (היצורים החיים) היא להעביר הלאה כמה שיותר מהגנים שלהם לדור הבא (על פי הגן האנוכי), הגנים של "רובוט" שנכשל בכך "נענשים" בכך שהסיכוי שלהם לעבור הלאה יורד, ונשארים הגני שמצליחים בביצוע מטרה זו. באופן דומה, מוסדות אנושיים שהתפתחו באופן אבולוציוני פיתחו "מטרת משנה" שהינה לשרוד.

במוסדות אנושיים יש גם "מטרה רשמית" או "תפקיד" שניתן להם באופן רשמי או שתפקיד זה מוכר ככזה על ידי נורמה. לדוגמה "תפקידם" של השוטרים הוא לשמור שחוקים יאכפו. "תפקיד" הדת הוא להוות גשר בין המאמין לבין האל, "תפקיד" הממשלה הוא לפעול לטובת אזרחיה, "תפקיד" הכסף הוא להוות אמצעי תשלום זמין וכו'.

ניתן להבחין בין מערכות טבעיות (יצורים חיים, בני אדם, מערכות אקולוגיות) אשר "תפקידם" הוא לשרוד. מערכות אלו נוצרו על ידי האבולוציה הטבעית. סוג אחר של מערכות הן מערכות שנבנו על ידי בני האדם כדי למלא "תפקיד" מסויים (לדוגמה כיסא שמאפשר לשבת, מערכת בריאות שאמורה לספק שרותי רפואה ובריאות, צבא שאמור לספק הגנה מפני צבאות אחרים). כאשר מערכת מספקת את התפקודים שהיא יועדה לספק (עומדת בתפקיד שלה) אנו אומרים שהיא "מערכת מתפקדת".

תפקוד

בנוסף, לכל מערכת יש תפקוד, כלומר האופן שבו היא מתפקדת בפועל כפי שנגזר (באופן דטרמיניסטי או הסתברותי) מהדרך בו היא בנויה (באופן מכאני או מוסדי). המערכת מתפקדת על פי האילוצים והתמריצים שיש לתת המערכות המרכיבים אותה. האילוצים הללו משתנים באופן דינמי, על פי המצב הפנימי של תתי המערכות, מצבה של המערכת הנדונה, והמצב של המערכות העוטפות (המערכות איתן נמצאת המערכת באינטראקציה). שומר עייף ירדם בהסתברות גבוה יותר מאשר שומר עירני בגלל מצב שונה של המערכת הפנימית -פיסית שלו, למרות ש"תפקידו" להיות ער וערני. התפקוד של שומר יכול להיות שונה מ"תפקידו" גם על רקע קבלת שוחד, דבר שיקרא בהסתברות גבוה יותר ככל שהוא חושב שהוא נזקק באופן נואש יותר לכסף, או בעל מוסר נמוך יותר.

באופן תמידי, ישנו מתח בין התפקוד של המערכת לבין התפקיד שיועד לה. אם מתח כזה הוא קטן המערכת תפעל באופן מניח את הדעת ותספק את התפקוד שלה (אם כי תמיד יהיה "בזבוז של תפקוד לא מנוצל"), אם המתח גדול מידי המערכת תפעל לפי התפקוד כאשר התפקיד נפגע באופן מסויים או שאינו מתקיים כלל. פגיעה כזו מכונה בדרך כלל "תפקוד לקוי" של המערכת - שכן מבחינת שאר המערכות (בתוך המערכת הנדונה או מחוצה לה), המצפות מהמערכת לפעול בהתאם לתפקיד שלה, המעערכת הנדונה פועלת באופן פתולוגי וגורמת להם לתפקד באופן שונה,, לתםפקד בעצמן ב"תפקוד לקוי" או להפסיק לתפקד בכלל (הרס או מוות).

עקרון האחריות היחידה

התאוריה של "עקרון האחריות היחידה" (The Single Responsibility Principle). פותחה על ידי "דוד בוב" (Uncle Bob) לגבי הנדסת תוכנה בסביבה של תכנות מונחה עצמים.[1] לפי עקרון זה, לפונקציה או למחלקה, או לעצם, צריכה להיות אחריות אחת בלבד. לדוגמה אסור שמחלקה המייצגת מלבן תדע לספק הן פונקציה שיודעת לצייר את המלבן (אחריות גראפית) והן פונקציה שמספק את שטחו של המלבן (אחריות גאומטרית) שכן אם יש לנו מערכת גאומרטית שמכירה את המחלקה "מלבן" היא תצטרך גם להכיר את הפונקציה הגראפית (שהיא חלק בלתי נפרד ממחלקה זו), דבר שיגרום לסרבול ולבעיות.

"דוד בוב" מגדיר "תחום אחריות" מוגדר כ"סיבה לשינוי", כלומר, בעולם של דרישות משתנות מצב הלקוח, ושל יכולות משתנות מצד מערכות תוכנה וחומרה, צפוי שתחום האחריות של המחלקה או הפונקציה ידרוש ממנה להשתנות בעתיד. אם יהיו למחלקה שני תחומי אחריות, עלולה להיווצר התנגשות בין שניהם, דבר שיגרום לתכנון מחדש של המחלקה.

את עקרון האחריות היחידה אפשר למצוא בתחומים שונים של מערכות - בעקרון הפרדת רשויות של המדינה, עקרון ההתמחות של אדם סמית (?), הפרדה בין אחראויות שונות של מחלקות בתוך פירמה עסקית, הפרדה בין אחראויות בין רופאות, אחיות, מנקות, מבשלות, ושאר תפקידים מקצועיים בתוך המערכת הרפואית וכו', "התמחויות" שונות של איברים ורקמות בגוף, "התמחויות" של תאים. הוצאת הקביעה של הריבית במשק (ולפכיך כביכול את כמות הכסף במשק) מידי הממשלה והשמתה בבנק מרכזי "עצמאי".

בתאוריה, מערכת שיש לה כמה תחומי אחריות, או כמה סוגי תפקודים, תהיה בעייתית היות ולפי עקרון האחריות היחידה, התפקודים עלולים להתנגש בינם לבין עצמם. לדוגמה במאמר מטבע קהילתי- כלי חדש למאה ה-21 מצביע המחבר, ברנרד ליטר על 5 תפקודים של כסף רגיל אשר שניים מתוכם עוזרים לכסף לבצע את "תפקידו" ואילו השלושה האחרים מפריעים ל"תפקיד" או מתנגשים עם שני התפקודים הראשונים.

הנאה או שרידה

הטענה של התועלתנות היא שאנו מונעים על ידי סבל והנאה. אנחנו נרצה להגדיל את ההנאה, ונרצה להקטין את הסבל.

אלא שמה משסב לנו הנאה הם דברים שבמצב (State) "נורמאלי" הם דברים שיגדילו את השרידה של הגנים שלנו - במהלך רוב האבולוציה הדברים בהם נתקלנו ושיפרו את השרידה של הגנים שלנו קיבלו איתות של "הנאה", ואילו הדברים שסיכנו את ה"רובוט להעברת הגנים" קיבלו אות של "סבל". משום כך , רוב האנשים רוב הזמן נהנים כאשר הם יכולים לבחור (ללא אילוצים כלשהם, גם לא אילוצים כלכליים) לעסוק במין, באכילה, בתחזוקת הגוף, בלימודים מתוך עניין, בשיחה עם חברים, במשחק, במנוחה או התרגעות - כל אלו כאשר הם נעשים במידה (כלומר מספקים תפקוד שנמצא כרגע במחסור מצד המערכת הגופנית או הנפשיח שלנו), מסייעים למערכת הנמצאת במצב "נורמלי".

מערכת נמצאת במצב נורמלי, כאשר הגירויים שלה לגבי מה טוב ומה רע, התמריצים החיוביים והשליליים, או ההנאה והסבל, מיושרים עם ה"תפקיד שלה". ההגדרה של נורמלי היא הסתברותית. יצור חי אשר הגירויים שלו יסטו מדבר זה, (לדוגמה יהנה מפעילות שתסכן ללא צורך את חייו, לאל שהיא מספקת בדרך ישירה או עקיפה תועלת לשרידה), יגורם לכך שהגנים שלו יעברו הלאה בסיכוי קטן יותר. ולכן בהסתברות גבוה יותר נמצא יצורים חיים אשר הגירויים להנאה שלהם מיושרים עם הפעולות שמעודדות את סיכויי השרידה שלהם.

מערכת נמצאת במצב לא נורמלי, או פתולוגי, כאשר התמריצים שלה מקטינים את היכולת שלה לבצע תפקודים שמסייעים ל"תפקיד" שלה. אדם אנורקסי אינו נהנה מאוכל, אדם יכול להחליט להתאבד, אדם יכול להתמכר לסמים, או להחליט שלא להוליד צאצאים. כל אלו, ועוד הרבה התנהגויות אחרות יכולות להראות בסדר על ידי "תאוריית התועלת". אלא שכל הדוגמאות האלו מקטינות את יכולת השרידה ולכן נחשבות ל"לא נורמליות" בשפת הדיברור היומיות (עם יותר או פחות רגשות בקשר לכך).

בלבול בין סחורות קיום לסחורות מחיה

התאוריה הנאו לאיבלית משרטטת מצב של מסחר הרמוני בין סוחרים - בין אם הסחורה היא לחם, עבודה או מחבתות, מטרת המסחר היא זהה - להגדיל את תועלת המשתתפים במסחר. במסחר יש משחק שהוא לא סכום אפס - הן הקונה והן המוכר מרוויחים מן המסחר, היות והם יכלו לבחור שלא לקנות או לא למכור, לאחר קיום המסחר, בהנחה שהוא התבצע בידע מושלם (לא היו הפתעות לרעה לאחר העסקה), ובהנחה של אי שינוי טעמים עקב המחסר , מצב של שני הצדדים טוב יותר.

בעיות בתאור:

  • מסחר הוא לא דבר שמתרחש באופן אוטונומי בין הקונה לבין המוכר, אלא כמו כל פעולה בעולם , יש לו "השלכות צד" ("השפעות חיצוניות") על תהליכים , מצבים ואנשים אחרים. לדוגמה כאשר גבר הולך ומשלם לזונה תמורת יחסי מין, הדבר משפיע לא רק על התועלת שלו ועל התועלת של הזונה ועל המצב הכספי של שניהם, אלא גם על האינטראצקיה , היחס וההשקפה העתידית של שניהם על מגע מיני , מוסר, ויחסים עם נשים וגברים. מובן שדרך דבר זה, והיות והעסקה עצמה אינה מובדדת מהעולם הסובב, יהיה לדבר השפעות כלליות על החברה. לדוגמה עצם קיומה של אשה המוכנה לקיים יחסי מין עם כל אדם בתמורה לכסף משנה את טיב היחסים בין נשים וגברים באותה קהילה שבה גברים יכולים באופן פוטנציאלי ללכת לאותה אישה, מול חברה שבה אין אופציה כזו. מובן גם שטיב היחסים משתנה לא רק במצב של קיום \ אי קיום של זנות, אלא גם במצבי ביניים של כמה נוח\וזול\מקובל ללכת לזונה.
  • התאור הנ"ל של מסחר ומבלבל בין שלושה סוגי איכויות שונים הקיימים במוצרים: האיכות המקיימת או איכות השרידה, האיכות החברתית ואיכות ההנאה (החושית).
    • איכות שרידתית - עד כמה המוצר מסייע למערכות הגוף והנפש לשרוד. לדוגמה למוצרים בעלי איכות מקיימת גבוהה - בגד חם במקום קר, או מזון. (המחסור במוצרים אלו הוא סופי ואובייקטיבי)
    • איכות חברתית - עד כמה המוצר מסייע למערכות הנפשיות להנות מסטטוס חברתי גבוה יותר. לדוגמה - מכוניות, תסרוקות, בגדים, בתים. (מחסור אינסופי סובייקטיבי , אובייקטי וכן תלוי תרבות)
    • איכות הנאה - כמה המוצר מגרה את החושים שלנו באופן המסב לנו הנאה רגעית. לדוגמא - מזון טעים, בגד יפה, בית נאה וכו'. (מחסור אינסופי בעל שוליות יורדת, תלוי תרבות, תלוי חשיפה, סובייקטיבי בהסתברות אובייקטיבית).

רוב המוצרים מכילים את 3 האיכויות. עוגה יכולה להיות גם טעימה, גם מזינה וגם מעידה על בעליה כעל סטטוס חברתי גבוה. עם זאת, מוצרים אינם בעלי איכויות במידה שווה - באופן הסתברותי ויחסי. ברוב הזמן וברוב המקומות (כלומר ברוב המצבים של כלל המערכות האחרות), לחם יהיה בעל איכות שרידה גבוהה, לעומת איכות הנאה ואיכות סטטוס נמוכה או שלילית. זו השוואה בין האיכויות שונות (או לעמן הדיוק היכולת הפונטציאלית לספק שרותים שונים), באותו מוצר. לעומת זאת אפשר להשוות בין כמה מוצרים באשר לאיכויות שלהם. לדוגמה בתחום האיכות השרידה ללחם יש איכות גבוהה יותר מאשר לעציץ או עט.

מובן שבסיטואציות מסויימות (שילוב של זמן, מקום והמצב של כלל המערכות), לעציץ או עט יכולה להיות משמעות שרידה גבוהה בהרבה מזו של לחם, אולם רוב העציצים בעולם ורוב העטים בעולם לא נקנים כדי לאפשר לבעליהם לשרוד (במובן הגופני , לא החברתי), ואילו רוב הלחמים נקנים בדיוק בשביל מטרה זו. לולי היינו זקוקים לאנרגיה הכימית הגלומה בלחם ובאבני הבניין הכימיות שבו כדי לבנות את גופנו (לדוגמה לו היינו רוחות רפאים), אזי כמות הלחמים שהינו קונים היתה יורדת מאוד. דבר דומה אפשר להגיד על בגדים באקלים ממוזג. הרצון בבגדים נובע גם מ2 האיכויות האחרות שלהם - האיכות הטקסית שמאפשרת סטטוס חברתי, והאיכות הנאתית מיופיים של הבגדים,נעימות מגעם, הקול שהם עושים, והצורה שהם מקנים ללובש אותם.

קשה להבחין בין האיכויות , ולמרות זאת אנשים מתחשבים בהם באופן ברור. כשם שאפשר להגיד על אדם שהוא רזה או שמן (ודבר זה הינו יחסי כמובן), ניתן להגיד על מוצר שהוא חברתי או שרידתי? איך אנחנו יודעים להגיד על אדם שהוא גבוה? צריך לדעת:

  1. גובה של אדם בס"מ.
  2. התפלגות הגבהים באוכלוסיה שבה אנו רוצים לדון בס"מ.

ככל שאדם ארוך יותר בס"מ, וככל שהאוכלוסיה כללית קצרה יותר בס"מ, גדל הסיכוי שנגיד על מישהו "גבוה". דבר דומה יהיה אם נרצה להגיד האם האדם הוא "כבד". צריך לדעת את משקלו ואת התלפגות המשקל באוכלוסיה. אולם כדי לשאול אם אדם הוא שמן, הדרך הבלתי פולשנית לבדיקה של דבר זה תצריך ידע של:

  1. משקלו של אדם.
  2. גובהו של האדם.
  3. התפלגות המשקלים באוכלוסיה שבה אנו רוצים לדון על פי גובהם של האנשים (לכל גובה, מה המשקל הממוצע בו).

או דרך אחרת - ככל שאדם קרוב יותר לדמות מקל, הוא רזה, וככל שהוא קרוב יותר לדמות כדור הוא שמן.



יש לנו מדד ברור לכך שאדם הוא גבוהה (על ידי מדידית אורכו בס"מ), אבל מה המדד לכך שאדם הוא שמן? הדרך המקובלת היא למדוד את משקלו ואז להשוות משקל זה מול גובהו. ניתן לדעת את גובהו של אדם ואת משקלו בלי קשר, אבל גם אם נדע את התפלגות הגובה והמשקל באוכולוסיה הנתונה, נדע להגיד רק אם האדם הוא גבוה (ללא ידיעת משקלו), כדי לדעת אם אדם הוא שמן


העדפות במערכות

תקציר

התאוריה הנאו קלאסית מתייחסת לשלושת הדברים הבאים כאל נתונים מראש מחוץ לתאוריה : העדפות, מקורות וטכנולוגיית ייצור. בסביבה של מערכות יש חשד שאי אפשר להתייחס לדברים האלה כאל דברים אקסוגניים לתאוריה. נסתכל בנושא העדפות לדוגמה, בעיקר בהקשר של צריכה.

מבוא

עוד לפני הדיון על העדפות, ש לקבוע את מסגרת הזמן של הדיון, כדי לאפשר דיון מסודר וענייני. לדוגמה הניתוח השולי אינו עושה זאת היות והוא סטטי, ולכן עלולים לקפוץ בין מסגרות זן שונות ולהגיע למסקנות מועטות. מסגרת הדיון הזמנית שלנו תהיה על פני שנה, כלומר כיצד מתגבשות העדפות, וכיצד דבר זה מתבטע בצריכה, כאשר אנו מסתכלים על שנה שלמה.

הכלכלה הנאו קלאסית אומרת שהצריכה על פני שנה תלויה בפונקציית התועלת, שהיא תלויה בהעדפות (שהן אקסוגניות), אבל דבר זה אינו מספק לנו הרבה מידע, או תחזית, ננסה לראות כיצד שילוב של מערכות יתן לנו תחזית טובה יותר.

מקורות שונים להעדפות

המקורות המצויינים כאן הם חסרי היררכיה, לפחות בשלב זה, לאחר מכן ניתן לחשוב אם יש קדימויות בינהן, ומה סדר החשיבות שלהן. לדוגמה צרכים ביולוגיים עשויים להראות כחשובים יותר, אבל הם יקבלו קדימות נמוכה יותר בנסיבות המתאימות. כלומר אין העדר הררכיה ואין הררכיה מוחלטת, אלא ההררכיה בין המקורות קיימת, אלא שדיון מסודר בה יהיה מחוץ להיקף של עבודה זו.

כל הבחירות והעדפות שלנו מיוצגות תחת ההנחה שאנו רוצים לחיות, ורוצים לחיות באופן טוב, או להיות מאושרים. פתולוגויות כמו אנורקסיה או התאבדות יקבלו מענה על ידי הסתכלות הסתברותית. מבחינה הסתברותית, אם מסתכלים שנה אחרי שנה על האוכלוסיה, רוב האנשים לא "יבחרו" כפי שבוחרות חולות האנורקסיה, או בוחרים אלו המועניינים להתאבד.

  • המקור הראשון לצרכים והעדפות הינו הצרכים הביולוגיים של הגוף. על פני שנה, אנו חייבים לקבל כך וכך קלוריות, לשתות כך וכך מים וכו'. דבר זה אינו נתון לבחירה אישית שלנו, לפחות לא מתחת לסף מסויים, ולפחות לא כל עוד אנו בוחרים לחיות בסוף השנה. יש שונות גנטית באוכלוסיה בקשר לצרכים אלו, אבל שונות זו נעה סביב ממוצע ידוע (?) ברפואה.
  • המקור השני הוא הביופיסיקה העוטפת אותנו והסביבה המקומית. הצרכים הביולוגים של שני אנשים יכולים להיות זהים, אבל אם הם גדלים במקומות שונים, לדוגמה באקלים ממוזג ונוח, ובאקלים קר מאוד, הצורך שלהם בהשגה של אמצעי חימום ובידוד הם שונים. וגם זה, אינו דבר שנתון לבחירה אישית. אפשר לבחור לסבול מקור ומכוויות קור, אפשר לבחור לקנות מעיל במקום תנור, אבל אדם באקלים ממוזג אינו צריך להטריד את עצמו בשאלות כאלה בכלל. אם יש בסביבה יתושים עם מלריה, אני צריך להתגונן מפניהם או לסבול מהתוצאות. אני יכול לבחור באופציה אחת מבין השתיים או בשילוב שלהם, אבל אדם במקום ללא יתושים, לא יצטרך לבצע העדפה כזו.

המקור השלישי לצרכים והעדפות הינו נורמות. אלו מתחלקות ל-4 סוגים לפחות:

  • נורמות משפחתיות. מה המשפחה שלך מצפה ממך, לדוגמה האם המשפחה דתית או לא. האם השכלה היא ערך חשוב, מה מידת החופש שיש לאדם במסגרת בה גדל. מה מידת המעורבות והסיוע אותה אתה מצופה לתת ויכול לצפות לקבל. כל אלו יהיו השפעות על העדפות שלך. אפשר כמובן לבחור באופן חופשי, אבל בתוך נורמות משפחתיות שונות אנשים ישלמו מחיר שונה על העדפותיהם. במשפחה דתית, העדפות לבחור בחילוניות יכולות לגרור חרם לדוגמה, שיש לו השלכות פיסכולוגיות, בריאותיות, חברתיות וכלכליות.
  • נורמות קהילתיות. מה שנכון למשפחה נכון גם לקהילה הקרובה שלנו. חברים, תלמידים אחרים בבית הספר, הורים של הילדים שלנו בבית הספר, שכנים, מכרים. אם כל ההורים של כל ילדי הגן עושים מסיבה בעלות של 1000 ש"ח, הבחירה שלא לעשות זאת, פרושה חריגה מהנורמה, על כל המשתעמע מכך.
  • נורמות במקום העבודה או נורמות של ענף מקצועי. אנשים "מתחפשים" או עוטים מסכה כאשר הם הולכים למקום העבודה. עורך דין לדוגמה, צריך ללבוש חליפה שמקורה בלבוש אירופאי. הוא גם אינו יכול לשיר או לרקוד אם מתחשק לו. זאת בשונה לדוגמה מפועל בניין, לדוגמה.
  • נורמות חברתיות. יש נורמות הקיימות בכלל החברה, וקשורות לתרבות השוררת בה. לדגומה בישראל מקובל לדבר באופן ישיר יותר מאשר מקובל לעשות זאת בחברה האמריקנית, והרבה יותר מאשר בחברה היפאנית.

לדוגמה, אם כל הנשים ברחוב הולכות באופנה מסויימת, אישה אחת יכולה לבחור שלא לציית לאופנה זו, או אפילו ללכת בכל השנה רק עם שמלה אחת. בקרב העניים בעבר, לעניים היתה רק שמלה אחת. אבל העניים של היום "בוחרים" שלא ללכת עם שמלה אחת, או ללכת עירומים (כאשר מזג האוויר מאפשר זאת). דבר זה נובע בחלקו מטעמים אישיים, ובחלקו מנורמות חברתיות.

כלל לא בטוח, לדוגמה מי נמצא במצב כלכלי גרוע יותר - עני שבוחר לקנות רק בגד אחד בשנה, או עני שבוחר לקנות 10 בגדים. התשובה הנאו קלאסית תהיה שהעני השני עני יותר היות והוא הוציא סכום גדול פי 10. אבל מחשבה כזאת היא נאיבית, ונובעת בין היתר מהחלוקה הקשיחה בין שוק העבודה והחלטות הצריכה, ובין צריכה, מקובלות חברתית ושקט נפשי. ברור שאדם עם בגד אחד, יהיה בעיה להתקבל ולהחזיק במשרה לאורך זמן ברוב מקומות העבודה. וגם הנורמות החברתיות בקהילה ובחרה בכלל לא יראו בעין יפה התנהגות כזו. מבחינה הסברותית, סביר דווקא שזה שקנה 10 בגדים יהיה במצב טוב יותר.

בקרב נורמות יש כלל של תחרות חברתית גדלה. הינו המקור שלי להשוואה אינו איזשהו משהו אבסולוטי (כמו כמה מהנה מסיבת יום ההולדת של הבן שלי), אלא יחסי לקבוצת ההתייחסות הרלבנטית (כמה מהנה המסיבה ביחס למסיבות האחרות). אין זה חשוב כמה הבגד יפה, אלא במידת היחס שלו לבגדים אחרים. מסמך כתוב במכונת כתיבה הוא יפה, אבל לא מקובל לעשות זאת בסביבה של מעבדי תמלילים ממוחשבים, וגם בתוך אלה יש תחרות מתגברת על העיצוב. התוצאה היא שלמרות שיפורים בטכנולוגיה, הזמן הנדרש כדי לקבל תוצאה מספקת מבחינה חברתית או נורמוטיבית היא פחות או יותר זהה, או אפילו גדלה.

  • הרגלים והתמכרויות - עוד מקור להעדפות שלנו הם הרגלים שפתיחנו בעבר. הרגלים של מזון לדוגמה. אנשים רגלים למזונות שאכלו כשהיו קטנים. סוגי בילוי מהם אנו שואבים הנאה, דפוסים של התנהגות בעבודה וכו'. בדבר זה יש גם כלל הפוך של התרגלות והעמקה או הגדלה של המינון. על פני התקופות, נצטרך כמות גדולה יותר או שנתחיל לברור באופן מוקפד יותר מבין פרטים בהם לא הבחנו בראשונה, כדי לחוות את אותה הנאה, או אפילו כדי לא לחוות סבל.
  • ולבסוף אפשר לציין את ההדפות האישיות שלנו. אלו באים רק על גבי כל שאר הדברים שצוינו כאן. למרות שניתן יהיה לראות שונות בהרגלי הצריכה והעבודה של אוכלוסיה דתית לדוגמה, בבני ברק, אלו יהיו שונות מאשר הרגלי הצריכה והעבודה ובחירות אחרות של אוכלוסיה חילונית ברמת גן הסמוכה לה. להגיד שכל זה נובע אך ורק מאיזו הנאה שולית עלומה שאינה קשורה לדבר בספרה הכלכלית זה לא נכון, וגם סובל מכוח הסבר נמוך יותר.

השלכות של הניתוח

  • לא הכל זה בחירה אישית. למעשה, הרבה מאוד מהבחירות שלנו אינן נובעות מרצון חופשי לגמרי. רצון כזה היה אולי לאדם מנותק מהחברה, ללא צרכים ביולוגיים כלשהם (מעין רוח רפאים של רובינזון קרוזו). אפשר לטעון שאדם יכול, כמובן, ללכת ערום ברחוב. אבל זו אינה בחירה אמיתית במסגרת הזמן שבה בחרנו לדון. בחברה שלנו כיום, בחירה כזאת תוביל מהר מאוד למאסר או סנקציות חברתיות אחרות, ובוודאי שלבחירה זו יש מחיר כלכלי, חברתי גבוה מאוד. אפשר עדיין לבחור אם ללכת ערום, או ללכת בגלביה לעבודה, אבל אי אפשר לבחור מה תהיה תגובת החברה או הסביבה הקרובה להחלטה כזו.
  • תיקונים ברמת הקהילה והחברה. יש אם כן אפשרות לשינוי ולבחירה לא רק ברמה האישית אלא גם ברמה החברתית והקהילתית. ושוב אפשר לנסות לבחור לחיות בקהילות שונות, אבל בכל קהילה יש אוסף של נורמות שאני יכול לקבל רק את הקירוב המתאים לי. אבל השאלה מה גורם לשינויים באופי של קהילות על פני זמן, ומה הדינמיקה של שינוי אישי ושינויים בנורמות ברמות השונות, הינו מחוץ לדיון של מאמר זה. יש לשים לב אם כן שאפשר לבחור גם את הקהילה לה נשתייך (תוך תשלום של פרידה מהקילה הישנה, וכניסה לקהילה החדשה), ואפשר לנסות לשפר את תנאי החיים החברתיים על ידי הסכמים ונורמות בתוך קהילות ובין קהילות. לדוגמה, אם כל עורכי הדין יחליטו ללכת בביגוד שמתאים יותר לאקלים הישראלי, כל עורכי הדין יוכלו לחסוך כסף על חליפות, אין זה אומר שלא תתפתח תחרות סביב גלביות, אבל זה אומר שכולם יוכלו לחסוך כסף על מיזוג המשרדים.
  • מדד ג'יני משקר. לא ניתן ללמוד הרבה רק מהסתכלות על כמות האנשים הנכנסים למסעדה. יכול להיות שיש דלת אחורית לים, והמסעדה כמעט ריקה. באופן דומה, כמות ההכנסות בלבד, לא אומרת הרבה. יש להתסכל גם על הוצאות. יש דינמיקה שלמה של נורמות חברתיות ושל הוצאות "כפויות" על אנשים שונים. אדם עני כיום יכול להיות על פי מדדים "ראלים" במצב טוב יותר מאשר אדם עני מלפני 100 שנה - הוא קונה 3 חולצות ולא חולצה אחת. להגיד שמצבו השתפר בהפרש של 2 חולצות זה דבר נאיבי.

כלכלת רוחות רפאים

תאוריית הרווחה הנאו קלאסית מתייחסת לאנשים כאילו היו בעלי איכויות המתאימות לרוחות רפאים. רשימת ההבדלים בין בני אדם לרוחות רפאים מקשה מאוד על המשך הניתוח של תורת הרווחה.

רוחות רפאים אינן יכולות למות

רוחות כבר מתות לכן השאלה של מוות אינה רלבנטית עבורן. בני אדם לעומת זאת מסוגלים למות. הכלכלה הנאו קלאסית מניחה בתחילת הדיון (ברמה הנמוכה של הנחות ואקסיומות) שהיא אינה מסוגלת לענות על שאלות של חיים ומוות. בהתאם לכך הניתוח של יעילות פארטו לא מניח שחלק מהתוצאות עלולות להסתיים במותם של חלק מהסוכנים.

לעומת זאת בהמשך הדיון - כאשר כלכלנים נדרשים להשיב האם דבר מה הוא כלכלי או יעיל - הם עונים על כך ברצון - גם אם הניתוח כולל אפשרויות של מוות של אנשים. לדוגמה ניתוח כלכלי של שינויי אקלים מתעלם מכך שבני אדם עלולים למות כתוצאה מהשינויים האלה.

לרוחות רפאים אין צרכים

היות ורוח רפאים אינה יכולה למות, אין לה גם מימלא שום צרכים - דברים שבלעדים תחדל מלהתקיים. בכלכלה של רוחות רפאים אין מגבלה שבמשך שנה שלמה רוח תצרוך רק דפי נייר או מכשירים חשמל. בניתוח של כלכלת רווחה, ההתאמה היא לרוחות רפאים - יש תועלת מכל המוצרים ויש תחליפיות מלאה בינהם כלומר ניתן להמיר כל מוצר בכל מוצר אחר - אין השפעות על הרווחה כאשר הצריכה של מוצר מסויים או של קבוצת מוצרי יורדת מתחת למינימום שנדרש לצורך קיום.

לעומת זאת בני אדם הם יצורים ביולוגיים והם צריכים לצרוך מזון לקבלת אנרגיה, ולהשאר בתחום פרמטרים פיזי (של טמפרטורה, קרינה ועוד) כדי להשאר בחיים.

לדבר זה יש משמעות בסוגיות של כלכלה אקולוגית. עבור כלכלנים, פגיעה במערכות שמאפשרות קיום, כמו מערכות לייצוב האקלים, או פגיעה בהספקת המזון, נמדדת דרך ה"ערך היחיד" של הכסף. אם יש פגיעה בענף החקלאות וחצי מהיבול הולך מבצעים הכפלה של מחיר בכמות ומקבלים את אובדן הרווחה (תוך התעלמות מכך שמחיר הוא פונקציה נקודתית). - אם אין לחם, נאכל מסכי פלאזמה ונשמור על רווחה דומה.

רוחות רפאים אינן נכנעות לטרור

היות ורוחות רפאים אינן יכולות למות, אין דרך שבה אפשר להפעיל אליהם טרור - כלומר כפייה של התנהגות דרך איומים פיזיים. רוח רפאים לא תגווע ברעב, ולא ניתן לאיים עליה בכליאה או בעונש מוות. בהתאם לכך בכלכלה נאו קלאסית, אין אפשרות של השחקנים לאיים זה על זה בהפעלה של כוח ועל ידי כך להפעיל כפייה.

עבור בני אדם לעומת זאת, איומים בעונשים פיזיים או מניעת גישה למקורות מאפשרי חיים הם דרכים אפקטיביות לקבלת תוצאות. כלכלנים אולי יגידו שעבדות היא לא דרך טובה להתעשרות כלכלית, אבל היא ללא ספק היתה אחת הצורות הדומיננטיות בהיסטוריה של הכלכלה האנושית (בהנחה שצורות מודרניות שלה לא יכנסו תחת ההגדרה של עבדות).

בהתאם לכך השאלה מהם התנאים בהם אנשים חופשיים מטרור, או מה כמות הכפייה שמופעלת על בני אדם חייבת להופיע בתאוריית רווחה של בני אדם. זה נכון ברמה הלאומית. זה חיוני בניתוח רווחה עולמי.

הניתוח של אדם סמית עוסק ב"עושרן של אומות" בזמנו היה הגיוני לבצע ניתוח של רווחת החברה ברמת המשק הלאומי. לעומת זאת, היום ניתוחים רבים עוסקים ברווחה של כלל אזרחי העולם. בעוד שההנחה לגבי משק לאומי היא כי המדינה היא בעלת המונופול על הכוח, בניתוח הבינלאומי אין הדבר מתקיים. שום דבר לא מונע מאזרחי מדינה אחת מלשדוד או להפעיל אמצעי כפייה על אזרחי מדינה אחרת.

בהתאם לכך לדוגמה, לא הגיוני לחשב ברווחה של התוצר הלאומי העולמי כלי נשק המשמשים כנגד בני לאום אחר. גם אם תעשיות אלא נרשמות כתורמות לתמ"ג. אפשר להתווכח אם כלי נשק תורמים לרווחתו של משק לאומי. עבור ניתוח של רווחה עולמית אין זה הגיוני לכלול שכלול של אמצעי כפייה כניתוח לתוספת הרווחה.

הבדלי מעמדות ונורמטיביות הניתוח

מובן שכלכלנים יכולים לבצע "מעקף" לוגי בנקודה זו ולבצע חישוב כלכלי של ערך חיי אדם. משהו כמו "שינויי אקלים עלולים להעלות התמותה ב-0.08% ודבר זה יגרום נזק כלכלי של 300 מיליון דולר". הרי כלכלנים מבצעים חישובים הנוגעים למוות של בני אדם בכל פעם שהם עוסקים לדוגמה בתחום הפנסיה. אלא שדבר זה מכניס את הכלכלנים לביצה עוד יותר גדולה. שכן הדבר חושף את אחת ההנחות הנורמטיביות החבויות בניתוח הכלכלי של כלכלת הרווחה. ההנחה כי הנורמטיבית כי (לכאורה) כל בני האדם שווים.

כאשר כלכלנים מחשבים את פונקציית הרווחה החברתית, הם סוכמים את כמות הכסף שאנשים הוציאו על מוצרים. כאן יש הנחה כי אם משה ולוי הוציאו כל אחד 100 ש"ח, אזי סה"ך הרווחה שהם צרכו היא בסך 200 ש"ח. ההנחה הנורמטיבית (שנראית הגיונית בתחילה) היא כי רווחתו של משה חשובה בדיוק כמו רווחתו של לוי. ולכן 100 הש"ח שהוצאו חשובים באותה המידה, ללא תלות בזהות של מי הוציא אותם. אפשר לנסח הנחה זאת באופן מופרש: הרווחה של כל אדם שמוציא כסף בזמן הניתוח חשובה לנו באותה מידה. זה נקודת מבט ליברלית- אנתרופוצנרטית. באותה המידה אפשר לנסח לדוגמה כללים נורמטיביים אחרים. לדוגמה כלל רווחה גזעני יגיד שרווחתם של לבנים חשובה יותר מרווחתם של שחורים, ולכן צריכה בגובה 100 ש"ח של אדם לבן שווה יותר מצריכה בגובה 100 ש"ח של אדם שחור.

אחת הביקורת על הדרך בה מחושבת רווחה חברתית בצורת סכימת הוצאות, היא ש-100 ש"ח שמוציא אדם עשיר תורמים לתועלת שלו פחות מאשר 100 ש"ח שמוציא אדם עני. כל אדם חווה תועלת שולית מצריכה ומכסף ולכן הגיוני היה בתאוריית רווחה כלכלית לבצע השוואת בין בני אדם שונים. כלכלנים מצהירים כי הם אינם יודעים כמה נפגע האדם העשיר, היות והם מחוויבים כביכול לנקודת המבט הנורמטיבית שצויינה. הם נמענים מלהכליל הבדל כזה בין עשירים לעניים.

בעוד שדבר זה הוא סתם מקומם ומרגיז בהקשר הכללי, בהקשר של שאלות הנוגעות לחיים ומוות דבר זה מביא לסתירה עצמית. השאלה כמה שווים חיי אדם, ושאלות דומות הקשורות בפגיעה בבריאות פיזית או נפשית תלויה כמובן בהכנסה של אותו אדם. לפיכך אמריקאי שנפגע באופן קל מתאגידי מזון אמריקאים, יכול לקבל פיצוי של מיליונים, ואילו עבור משפחתו הודי שנפגע באסון בופאל לא רק שתקבל מעט כסף, אלא גם שכלכלנים יצדיקו דבר זה בכך שהנזק הכלכלי שנגרם ממותו של הודי הוא קטן יותר. מתוך רצון להעדר שיפוט לגבי לאיזה אדם שעיבד 100 ש"ח נגרם נזק גדול יותר, הגענו למצב בו מותו של אדם אחד הוא בגדר יעיל מבחינה כלכלית, ואילו מותו של חברו אינו יעיל.

הנורמטביות של הניתוח ממשיכה בכך שרווחתם של דורות העתיד אינה נספרת. בעוד שרוב הכלכלנים ידחו בבוז את הרעיון שחייהם של לבנים חשובים יותר מחייהם של שחורים (שהרי אין להפלות על רקע מוצאו של האדם), הם יקבלו בשמחה את הרעיון לפיו נזק כלכלי עצום בעתיד צריך להיות מהוון להווה בשעור עליו אין לאנשי העתיד שליטה.


כלכלת שווקים נפרדים

הנחה בכלכלה נאו קלאסית היא שכשתיהיה בעיה מספיק חמורה בנושע לזיהום זה יעלה יותר והשוק יפתור את זה. מודל שוויקם נפרדים מראה אפשרות תאורטית שזה לא יהיה כך, בגלל שהאיתות של בעיית הזיהום נסתר מעיני הציבור בגלל קיום של שווקים נפרדים למדינות העניות ולמדינות העשירות. (מזכיר קצת רעיון של ברודל, ומנסח באופן פורמלי את דרי הענן של קורטן).

  • כמה מדינות- אחת עשירה, ו מדינה עניה (או אולי 2 עניות כדי להכניס חשיבות של תחרות על עבודה)
  • כמה תקופות של ניתוח. תקופה ראשונה כל המדינות אותו דבר. תקופה 2 המדינה העשירה מתפתחת טכנולוגית (בגלל שילוב של טכנולוגיה ומדע) ומתעשרת כלכלית על ידי מעבר מחקלאות לתעשייה. המדינות האחרות נשארות חקלאיות.
  • מתמתפחת בעיית זיהום במדינה העשירה, והתעשיה המזהמת עוברת לאחת המדינות היותר עניות.
  • הפיתוח הטכנולוגי נשאר גורם חשוב להתעשרות ולכן המדינה העשירה נשארת עשירה יותר.
  • בגלל הבדלי הכנסה יחסי המחירים בין מוצרים שונים, ורמות המחירים הכלליות שונות בין המדינות העשירות והעניות.
  • זיהום הוא זול יותר במדינות העניות מאשר במדינות העשירות.
  • אבל זיהום בסופו של דבר יפגע גם באזרחי המדינות העשירות.
  • אין מנגנון שוק שנותן את הנתון הזה לאזרחי המדינות העשירות, תושבי המדינות העניות יודעים שיש בעיה קשה של זיהום אבל אין להם כלי שוק חזקים מספיק כדי לעצור אותו.
  • השפעה חיצונית בעלת 2 דורות - ראשון לוקאלי באזרחי המדינות העשירות, ושני גלובלי באזרחי כלל העולם.
  • מה קורא לניתוח של השפעות חיצונית כמשלבים אותו עם אי וודאות, פערי זמנים, פערי הכנסות?


תחרות משוכללת

תנאים לתחרות משוכללת במיקרו כלכלה (לפי יצחק אורון, נילי מארק , גליה עופר):

כל יחידה כלכלית סבורה שהתנהגותה אינה יכולה להשפיע על המחיר

בשוק שבו עוסקים נמכר מוצר הומוגני אחד

מידע מושלם (אינפורמציה מלאה)

כל יצרן יודע את המחירים של כל המתחרים שלו וכל צרכן יודע את המחירים אצל כל היצרנים.

אין התערבות ממשלה (או כל גוף שלטוני אחר)

ממשלה אינה מייצרת מוצרים, אינה מגבילה מסחר באמצעות חוקים ואינה מטילה מיסים

אין התארגנות של היחידות הכלכליות

אין שיתופי פעולה של יצרנים, של צרכנים או של תתי קבוצות של צרכנים ויצרנים.

חופש מלא בקניה ובמכירה

אין מגבלות על כניסה ויציאה משווקים, אין רשיונות (כמו רשיון עסק), אין מכירות לאוכלסיות מסויימות (כמו אנשי צבא או מבצעים לעובדי פירמות).

כדי שפתרון כללי יהיה של תחרות משוכללת על כל השווקים להיות בשיווי משקל של תחרות משוכללת. אם אפילו שוק אחד לא נמצא בשיווי משקל, אזי המשק כולו לא נמצא בשיווי משקל.

דברים לעשות - לתאר את התחרות המשוכללת ואת תורת היצרן והצרכן במונחים של יצרנים מרובים בדינמיקה של מערכות סוכנים.

תאור של טכנולוגיה

טכנולוגיה מקבלת ביטוי הומוגני מידי בכלכלה. יש סוגים שונים של המצאות טכנולוגיות

  • טכנולוגיות שמקטינות השקעת אנרגיה לשם ביצוע עבודה נתונה - לדוגמה מריצה.
  • טכנלוגיות לאיפשור עבודה בהספק או כוח נתון - גלגלות, מריצות, מנופים, ברגים וכו'.
  • טכנולוגיות לשמירה על אנטרופיה מקומית נמוכה - טכנולוגיות שמספקות שירותי מעטפת (כמו סל, בגדים, מזוודה, בית , וכו') וטכנולגיות הוצאת פסולת באופן פעיל - ניקיון, רפואה מונעת, היגיינה
  • טכנולוגיות תחזוקת מערכות , וטכנולוגיות טיפול במערכות - רפואה, רפואה מונעת וכו'
  • טכנולוגיות לצבירת ידע, להפצת מידע, לאיסוף מידע
  • טכ' לייבוא ואיסוף אנרגיה - גילוי וזיקוק נפט, אנרגיה מתחדשת.

הנקודה - למצוא קווים שבהם אין תחליפיות גבוה בין סוגים שונים של טכנולוגיות, או שיש תחליפיות בגבול מסויים. או לחלופין לראות את החוקים השונים והאופי השונה של טכנולוגיות - מה מוגבל על ידי איזה חוקים.

החזר השקעה במונחים של אנרגיה מתחדשת

תוך כמה זמן פעילות כלכלית אנושית או טבעית מחזירה את עצמה (מגיעה למצב הקודם) במונחים של אנרגיה (יחידת המידה היא שנים או קבוע זמן אחר). יחידת המידה שמשווים היא אקסרגיה מקיימת, או אנטרופיה במצב מערכת נתון.

לדוגמה כמה זמן לוקח לבנות טורבינת רוח מדגם מסויים, אם משתמשים רק באנרגיה שנוצרה מטורבינה באותו דגם?

בעיה - תצרוכת אנרגיה אנושית היא לא דבר קבוע, ולכן אפשר למדוד הערכת מינימום (צריכת אנרגיה בהודו לדוגמה או של מזון) או שכיחה.

זה מדד בעל אופי מקומי, לאו דווקא אוניברסלי, למרות שאפשר לצאת מהערכות כלל עולמיות לקבל נתונים מעט יציבים יותר.

איך מחשבים את זה לגבי מוצרים שהם לא אנרגיה כמו מחשב, או נעליים או השקעה בפירמה?

מודל של אמון ופרימות גדולות

הנושא של השקעה הוא עניין של אמון שמגשים את עצמו- בפרימה גדולה קל יותר להחזיר את ההשקעה הראשונית של משקיעים באמצעות פרסום.

הרחבה של כר המראה הציבורי

כר המראה הציבורי מראה מקרים בהם מקסום התועלת של אדם ממוצע יכול להביא לטרגדיה של כלל האנשים בטווח הארוך - טרגדיה של קריסה או של בזבוז ממנו אנשים לא יכולים להחלץ לבד.

כר המראה הציבורי מנוסח בהיגיון של כמויות ומשאבים - כלומר כר מראה בעל גודל X, וצריכת משאבים של כל אדם Y, ומספר אנשים N. אם N*Y >X יש בעיה.

נקודה ראשונה היא שיש חשיבות גדולה לקצב , ולהומוגניות ולגישה מקומית למשאבים - - ככל שקצב הגלישה מהיר יותר (יחסית לקצב התחדשות) כך הקטרגדיה גדולה יותר - ככל שהשהיות במערכת איטיות יותר (יחסית לקצב התחדשות) כך הטרגדיה גדולה יותר - ככל שיש הטרוגניוניות בגישה למשאבים כך מובטח שלא כולם ימותו - בעלי הגישה יכולים לשרוד (בתנאי שלא יכלו אנרגיה רבה מידי במהלך ההגנה שלהם על המשאבים). - אם יש חלוקה לקבוצות (עדרים של בעלים או אנשים בתוך מדינות) ולכל קבוצה יש גישה למשאבים והטרוגניות בתוכה - בכל עדר ימותו כמה פרות (בכל מדינה חלק מהאנשים) אבל רוב הקבוצות ישרדו את המשבר (כתלות בחוזק של משברים פנימיים וחיצוניים).

יש חשיבות לשאלה אם הנושא של הצריכה גדל ככל שמתקרבים לסוף המשאב, נשאר קבוע או קטן. לדוגמה במינים נכחדים - הקצב יכול לגדול בגלל ביקוש עולה (עתיקות, דולפין סיני, פילים, קרנפים, טיגרסים), או לקטון בגלל יישום אמנות שמירה אפקטביות ולחץ ציבורי. במקרים של כר מראה - אם כר המראה הטרוגני האדמות הטובות נאכלות קודם ולכן יש האטה בפרות הנוספות החדשות (לאו דווקא שהאטה זו תשפר את המצב).

הטרגדיה לא חייבת להתקיים יחסית למשאב מדיד כמו שטח, אלא יכולה להיות בגדר השראה על מערכת - לא חייבת להיות לינארית בחוזק ההשפעה.

לא תמיד ברור מהו "המוצר" אותו בודקים. לדוגמה כביש - אבל יש צורך לדבר על כביש בשעה מסויימת (של עומס) ופחות בשעות אחרות.

טרייד אוף בין פעולה טובה לטווח קצר ומקומי לבין שיפור המצב הכללי בטווח הארוך.

מה הקשר בין הטרגדיה לבין משוב מחזק?

דוגמאות:

  • הסתגרות של אנשים בבתים ובשכונות פרטיות, הזנחת הרחובות ועליה בפשיעה
  • קשיים של מערכות ציבוריות -> נטישה שלהם לטובת מערכות פרטיות מצד העשירים-> קריסה נוספת.
  • פרבור והגדלת נסועה במכונית פרטיות
  • המנעות מהליכה ברחוב בגלל אלימות ופשיעה -> עידוד הפשיעה
  • הסתגרות אנשים בשכונות -> מניעת ערבוב שימושים
  • מסיבות עם מפעיל -> נורמה לפיה צריך להזמין מפעיל

אולי חלק מהדברים אפשר לנסח כשיפור המצב (מה זה?) של תת מערכת על ידי לקיחת אנרגיה או הוצאת אנטרופיה לכלל המערכת. סגירת בתים ויצירת מעטפות אחרות - שיפור התגוננות נגד אנטרופיה .

העולם הוע עגול ורבגוני

בתגובה לעולם השטוח של תומס פרדימן.

  • העולם הוא עגול ולכן נוצרים תנאי אקלים שונים במקומות שונים.
  • יבשות וימים, הרים ועמקים, יוצרים עוד סיבה לשונות , יחד עם תאני האקלים יוצרים גם סביבות שונות - כמו מדבריות, הרים מושלגים וכו'.
  • כל זה יוצר בתי גידול שונים שמתאימים ליצורים שונים - אקוסיסטמות שונות
  • באקו סיסטמות שונות יש נישות אקולוגיות שבהם התפתחו (תהליך היסטוורי פתרונות שונים שותמוכים זה בזה - לדוגמה אוסטרליה ויונקי כיס, דרום אמריקה , אירופה , צפון אמריקה וכו)
  • גם בני האדם התפתחו ויש להם תנאים גאוגרפיים שונים, ובהם התפתחו תרבויות שונות (אבולוציה מתכנסת, מתפצלת והעברת רעינות תרבותיים), באופן דומה התפתחו טכנולוגית שונות ומסורות חקלאות שונות.
  • לכל זה באה הכלכלה עתירת האנרגיה ו"משטחת" את העולם- יוצרת תנאי מיקרו-אקלים דומים עבור בני האדם (מיזוג אוויר), סביבות מגורים ומחייה דומות (פרברים, בנייה בבטון), גידול חקלאות הומוגנית (מונוקלצ'ר והמהפכה הירוקה), תרבות דומה (תרבות הצריכה שבולעת את התרבויות האחרות), טכנולוגיה כלל עולמית, יכולות תחבורה של אנשים, סחורות, רעיונות, כלי נשק, טכנולוגיה, השפעה פוליטית, מיני בעלי חיים וגנים - כל זה "משטח" את הגבולות (גאופיזביולוגייים והתרבותיים-פוליטיים) ויוצר "עולם שטוח" הומוגני יותר

תכונות - פחות מגוון (ויותר מגוון בגלל שיש עשירים בכל תרבות?), אם יש מגוון הוא יותר בהתמחות כלכלית, ופחות בגלל דברים אחרים - איזורים שלמים שעושים אותו הדבר - רגישות גבוה יותר לסיכון, תלות גדלה בתחבורה ובכלכלה העולמית, פחות גמישות, יותר רמות הררכיה, כלכלה הרבה יותר ריכוזית ברמה העולמית, ניצול "יעיל" יותר של כלל המקורות ללא השארת מלאים, מבנה קשיח יותר, יכולת גלישה (מעבר לסף) גבוה הרבה יותר, בני אדם נודדים בתוך המערכת יותר ויותר, למרחק גדול יותר.

  • מתאים לחוק השני של קיי ושניידר - התפתחות ספונטנית של מבנה מסדר שמאפשר כילוי אנרגיה מהיר יותר.
  • מתנגש עם רבגוניות תרבותית (שלא יכולה לשרוד בלי גבולות כלשהן), עם משפחה ושבטיות (כי האנשים עוברים), יצור של תרבות הומוגנית (לארי ניבן בתחילת עולם טבעת), אין העברה של כל החיות ממקום למקום ותנאי הטבע נשארים דומים בהן - מקור לשונות שנשארת (כמו גם מזג אוויר), נסיון למזג את כל מיקרו אקלים - השפעה על מזג האוויר- צורך הרבה אנרגיה לחימום (מקומות קרים) וקירור (מקומות חמים), חוסר הכרות של אנשים עם הסביבה המקומית שלהם ועם הסביבה הטבעית (סביבת מגורים מלאכותית). השפעות פוליטיות רבות (גלובליזציה על סוגיה). פירוק של המערכות הקודמות (נמוכות אנרגיה ומותאומות לסביבה המקומית) לטובת מערכת עתירת אנרגיה ריכוזיות יותר.

רווחה כלכלית

רווחה חברתית היא לא רווחה כלכלית (פוסט כבד לקראת שבת, שיהיה מה לגרוק)

בעקבות הויכוח על האם ירוק הוא נושא או גישה, וסביב הויכוח (חד צדדי) שלי עם "סביבתן ספקן" דני בשם ביורן לומבורג, חשבתי על הנושא של תעדוף החברה בשם יעילות כלכלית

הפילוסוף דיווד יום כתב בשעתו שאי אפשר לכתוב משפט שמכיל את המילה "צריך ל" או "אסור ל" בלי שיהיה מאוחרי זה הנחה שרירותית של ערך. כלומר כשאומרים "אסור לגנוב" אפשר להסביר את זה בכל מיני סיכות הגיוניות, אבל בסופו של דבר יום אומר (ולמיטב ידעתי אף אחד לא הצליח לסתור אותו) שאם ננסה להבין למה אסור לגנוב בסוף נגיע להיגד ערכי מסויים שאי אפשר לנמק אותו הגיונית, אלא פשוט להגיד "ככה".

כלכלנים שחכו את זה (כמובן) ולכן הם מנסים לבנות סדר עדיפות לחברה, או למקסם את הרווחה החברתית על ידי מקסום כביכול של תועלות כפי שהן באות לידי ביטוי בשוק. כלומר איך נדע האם כדאי שהחברה תשקיע בבנית בית חולים חדש או בבית אבות חדש? נראה מה יתן יותר תועלת כלכלית (אליזה של עלות ותועלת) ולפי זה נשפוט באופן אובייקטי. (לומברג וכלכלנים אחרים מציעים להרחיב את הרעיון הזה גם לתחום של קביעת קדימות לבעיות סביבה עולמיות וככה הגעתי לנושא)

אם נחזור לדיוויד יום, נראה ששאלות כמו "איך צריך לחלק את עוגת התקציב" או "איך צריך לנהל את המשק" חייבות להכיל היגד ערכי. הצרה שבדרך שבה כלכלנים עושים את זה - ההיגדים הערכיים נשארים חבויים - ככה שכלכלנים יכולים לספר לעצמם , שהם מבצעים חישובים מקצועיים.

כדי להגיד את זה בצורה מפורשת וברורה - בחינת יעילות כלכלית של מטרות ציבוריות (כמו סדר קדימות של פרוייקטים בחינוך או בתחבורה או בבריאות לדגומה) היא לא דבר שהוא מקצועי (גם אם הוא בתום לב), אלא דבר שנובע בבסיס שלו מהיגד ערכי. ההיגד הערכי הזה מתחבא, אבל ננסה לחשוף אותו.

כשאדם אחד מחליט אם לקנות עגבניה, מלפפון או את בנק הפועלים לדוגמה, אין בעיה של התנגשות ערכים (לפחות לא כלפי חוץ) - ההנחה היא שלאדם הזה יש סט ערכים מסויים, וגם סט של העדפות והוא מחליט מה שמאתים לו. כלכלנים מנסים להראות שדבר זה ממקסם את התועלת של האדם הפרטי בהנתן תקציב מסויים.

הנקודה היא מה קורה כאשר מנסים להחליט עבור חברה (לדוגמה תושבי ישראל) לגבי החלטות בשוק - האם לבנות בכסף הציבורי בית חולים או אולם כדורסל? מה יביא יותר "תועלת"? דרך אחת היא לשאול את כולם במשאל דמוקרטי. כרגע זה קצת בעייתי. דרך אחרת היא לבצע אנילזה כלכלית של עלות -תועלת ולראות מה יביא יותר תועלת בתקציב נתון. איך יודעים מה יביא יותר תועלת ? סוכמים ערכים כספיים שונים (לדוגמה איזה סכום, בסך הכל כלל האנשים בחברה מוכנים לשלם כדי לראות כדורגל, מול איזה סכום הם מוכנים לשלם כדי לשפר את הבריאות) מה שעבד עבור הצרכן הבודד, עובד לכאורה גם עבור החברה כולה. אם דני מוכן לשלם 5 ש"ח על שירות ציבורי, ויוסי מוכן לשלם 30 ש"ח עבור אותו שירות, והם מרכיבים את כל האנשים במדינה - כמה תועלת כלכלית מספק אותו שירות? נכון 35 ש"ח. אם שירות אחר , שעולה אותו דבר מניב תועלת רבה יותר , כדאי לבצע אותו ולא את השירות הראשון. פשוט לא?

דוגמה לשימוש בהיגיון הזה היא הגישה של האוצר בבחינת הוצאות ממשלתיות. "נוהל פרט " בודק כמה תועלת כלכלית הדבר יביא, וכמה הוא יעלה. הטענה שלי היא לא נגד החישוב, אלא נגד החשיבה שהוא יכול באמת לשקף סדר עדיפות חברתי.

זוכרים את דיוויד יום? אי אפשר לענות על השאלה "איך צריך לחלק את העוגה הציבורית" בלי להניח משהו ערכי בדרך. הדבר הערכי שהנחנו הוא שבמקום "חייו של כל אדם שווים לחיי כל אדם אחר" (משהו שעומד בבסיס שבועת היפוקרטס ), או "מערכת הערכים של כל אדם חשובה במידה שווה" (מה שעומד בבסיס הרעיון הדמוקרטי), אנחנו מניחים "הכוח של כל דולר שווה לכוח של כל דולר אחר". זה ההיגיון הפנימי של שוק (פחות או יותר, בדרך כלל נעדיף את הדולר של העשיר שיכול לקנות עוד הרבה בעתיד, אבל נניח לזה כעת). אבל ככלי לסכימת הרווחה החברתית שלנו, זה כלי אידאולוגי שמתנגש עם ערכים אחרים, אין שום סיבה לקבל את הרעיון שסכימת ההוצאות הכלכליות של כלל החברה תניב סדר עדיפויות נייטרלי או מקצועי.

התנגשות ערכית אחת נובעת מכך שבעוד שלעשירים יש הרבה כסף, לעניים יש פחות. לכן אנליזה כלכלית של סוגיות חברתיות אומרת לנו שצריך לתת משקל רב יותר לדעתם של העשירים בנושא. הדבר הוא בעייתי במיוחד בהשקעות שנוגעות להפחתה או להגדלה של מלכודות עוני. יתכנו מצבים בהם דעתם של העניים חשובה פחות, בגלל החלטות ציבוריות שנלקחות על סמך תחשיב כלכלי שבו מראש דעתם של העניים חשובה פחות.

התנגשות ערכית אחרת נובעת מכך שדורות העתיד לא מצויים כאן, ולכן ההעדפות שלהם לא נספרות בתחשיב הכלכלי.

התנגשות ערכית אחרת נובעת מכך נקבל תוצאות שונות עבור השאלה "מה הכי כדאי כלכלית" לשאלה "איך להשאיר כמה שיותר אנשים בחיים (באיכות חיים סבירה)". לדוגמה אם קברינט של סירת הצלה יכול לבחור כמה אנשים לקחת על הסיפון שלה - במקרה הראשון המגבלה תהיה לפי הקיבולת של הספינה. אבל במקרה שבו עולה נוסע עשיר, שמוכן לשלם הרבה כדי שנוסעים אחרים לא יעלו על הסירה (ויורידו את סיכויי השרידה שלו) - התוצאה החברתית תהיה שונה. מסיבה זאת יש כלכלנים שזוכרים שהשוק הוא לא מכשיר טוב לגבי קבלת החלטות הנוגעות לחיי אדם - אבל החלטות חברתיות כמו חינוך, בריאות, רווחה, תחבורה סביבה ועוד - בדרך נוגעות לחיי אדם. בסופו של דבר מתכנן חברתי שיגיד "בואו נמשור על כמה שיותר אנשים בחיים, ורק אחר כך נדאג לרווחה של כולם" ומתכנן חברתי שיגיד "בואו נסכום את הרווחה של כולם לפי כמה הם מוכנים לשלם" יגיעו לתוצאות שונות.

ברמה העולמית יש דוגמאות מצמררות לזה. הסכום שאנשים במערב מוצאים על גולף או על תספורות הוא הרבה יותר גדול מהסכומים שנדרשים כדי להקטין את רוב התמותה ממלריה, או ממים מזוהמים שגורמים להרג (בעיקר בגלל שלשול) של כ-5,000 ילדים ביום במדינות העולם העניות.

בעוד שניתן לעשות מעט ברמה העולמית (כי צריך התארגנות עולמית חזקה כדי לשנות את זה), יש דוגמאות פחות דרמטיות גם בתוך המדינות עצמן. דוגמה אחת היא הזנחת התחבורה הציבורית שרוב המשתמשים שלה הם כרגע האכולוסיה היותר ענייה. בעוד ששיפור התחבורה הציבורית יכול לשפר את המצב של כולם, מי שכרגע מוכן לשפר את התחבורה הזאת הם בעיקר העניים, כשהכסף שלהם מתנגש עם העדפות הכספיות של העשירים יותר שנוסעים במכוניות - ברור שהתקציבים הולכים לפיתוח תחבורת מכוניות ולא לדברים אחרים.

אני לא ארחיב. ההסבר הזה לא מסביר את כל ההחלטות הציבוריות , כי חלק גדול מהן נלקח על פי אינטרסים פוליטיים צרים של קבוצות לחץ שונות - נערי אוצר שעומדים להיות מנכ"לים, בעלי הון שהם חברים של שרים, חברי מפלגות וכו'. ועדיין המישור האידאולוגי שמשותף להרבה מאוד אנשים הוא מישור שבו יש זהות מוחלטת בין מה שיעיל כביכול מבחינה כלכלית (גם זה לא נכון אבל זה לרשימה אחרת, השוק לא מראה לנו מה יעיל כלכלית בגלל כשלי שוק רבים מספור), לבין הרווחה החברתית. הזהות הזאת אינה נכונה.

באופן אישי אני חושב שצריך לבצע פשרות בין הערכים השונים (דמוקרטיה, שוק, חיי אדם בדור הנוכחי וחיי אדם בכלל הדורות). בכל מקרה אסור להניח למחשבה שמערכת קבלת ההחלטות לפיה כל דולר שווה לאחר היא מערכת נייטרלית ו"טבעית". את הבלוף הזה צריך לפוצץ מבחינה ציבורית.

לימודים

כדי ללמוד משהו חדש המוח צריך לשנות חזוק קשרים במעגלים עצביים - לדוגמה במקום א-ב , א-ג . אבל כדי לעבור למושג חדש יש צורך בשינוי של הרבה קשרים, וחלק מהקשרים תלוי בשינויים קודמים - לדוגמה כדי לקיים קשר א-ה, יש צורך בשינוי של א-ב ל א-ג וגם של ג-ד, לג-ה. כך שיווצר א-ג-ה. הדבר אומר שיש גבול כמה מהר אפשר לעבד מידע חדש, כמה מהר אפשר ללמוד ידע חדש ולהפנימו. זה מייצר מגבלות על צמיחה תרבותית או טכנולוגית.