שינויים

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כלכלה יהודית

נוספו 71 בתים, 20:04, 17 ביוני 2017
מ
אין תקציר עריכה
'''כלכלה יהודית ''' היא גישה יהודית ל[[חקר הכלכלה|הבנת הכלכלה]] ולעיצובה. היא מנסה להבין כיצד יש להסדיר את הכלכלה המודרנית על פי העקרונות של המסורת היהודית מן הדורות הקודמים.
הנסיון הניסיון לברר את דרכה של הכלכלה היהודית נתקל בקושי בסיסי בכך שהמסורת היהודית התהוותה לפני [[מודרניזם|התקופה המודרנית]] ו[[המהפכה התעשייתית]] כאשר הנסיבות הכלכליות היו שונות למדי, כך שקשה ללמוד מן ההקשרים של העבר אל מציאות ימינו [https://vanleerecon.wordpress.com/2012/06/17/%D7%9B%D7%9C%D7%9B%D7%9C%D7%94-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA/]. חלקה התגבש בתקופת התנ"ך כאשר העם היהודי ישב בממלכה קטנה שרוב פרנסתה נובע מ[[חקלאות קיום]] והשפעת [[מוסד חברתי|מוסדות]] ה[[שוק]] וה[[ממשלה]] על חיי היומיום ועל הכלכלה מצומצים מצומצמים יותר. המשכה נתגבש כאשר העם היהודי חי במסגרת של [[קהילות]] ולא במסגרת מדינית. יחד עם זאת ישנם ביהדות [[ערך חברתי|ערכים]], השקפות ומצוות שבודאי שבוודאי נותנים כיוונים משמעותיים שעל ידם ניתן לפתח את החשיבה הכלכלית.
== קיימות ושמירה על האקולוגיה ביהדות ==
בפרשת בראשית מצווה אלוקים את אדם וחווה (א, כח): "וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ."
התורה ממצוה מצווה לשחוט בעלי חיים כקרבנות ומתירה שחיטת בעלי חיים לצורך אכילה.
במדרש (תנחומא תזריע ה) מתואר ויכוח בין ר' עקיבא לטורנוסרופוס האם הטבע הוא שלם ואין ראוי שהאדם ישפיע עליו, או שהטבע הוא חסר וראוי שהאדם ישפיע עליו. ר' עקיבא סובר שמעשי אדם נאים ממעשה בראשית ומביא לכך ראיה מן הלחם שמשובח מן השיבולים, וממצוות מילה שעניינה לתקן את התינוק שנולד ערל.
רוב מדיניות הרווחה היהודית מבוססות על יוזמות [[קהילה|קהילתיות]] ומקומיות באופיין כמו מפעלי גמ"ח, מצוות צדקה, נורמות חברתיות של עזרה הדדית בין חברי הקהילה ובין יהודי אחד ליהודי אחר ואף סיוע לגר (כלומר לאנשים שאינם ממוצא יהודי). כמו כן היהדות שמה דגש על קיומם של [[מוצרים ציבוריים]] כמו מערכת חינוך קהילתית לכלל בני הקהילה, ומוסדות צדקה ותמיכה.
כמו כן ישנן מצוות שונות ביהדות אשר גורמות להתערבות מחזורית בפעילות ה[[שוק]] והכלכלה, אשר גורמות לחלוקה מחדש של ההון ושל הכספים בקהילה , ושיש להם יוכולת יכולת גם לסייע ל[[עניים]] ולחלשים. כך מצוות השבת גורמת ליום חופש לכולם, כולל גם לבעלי החיים העובדים. מצוות התערבות מחזוריות אחרות כוללות את השמיטה, היובל וכן מערכת החגים השנתית.
==היחס לעוני לעושר ולחמדנות==
כדי להבין את חשיבות ההשקפה היהודית בנושאי עוני עושר ותענוג, יש לבחון ראשית את הרקע התרבותי ליחס של ה[[קפיטליזם]] לנושאים אלה. בנצרות, אחד מ"שבעת החטאים", הוא החמדנות. הנצרות הקתולית הדגישה את החשיבות של גמול בעולם הבא, כפרס על סגפנות ועוני בעולם הזה וראתה בעונג חטא. בניגוד לכך, התאולוגיה הפרוטסטנטית קידשה את החומרנות וטענה כי הסימן לכך שהאל רואה בעין יפה את פועלם של אנשים מסויימים הוא הצלחה כלכלית שלהם. להשקפה זו השפעה חשובה על התרבות המערבית בת זמננו ועל ה[[קפיטליזם]], שבו צבירת עושר היא מטרה בפני עצמה, והוכחה לכך שאתה תורם ל[[רווחה חברתית|רווחה החברתית]] ומקבל על כך גמול. בתאוריה, תומכי הקפיטליזם מניחים שכל העסקאות צריכות להעשות להיעשות ללא כפייה וללא [[השפעות חיצוניות]] שליליות ומתוך כך שעסקאות אלה מעלות את הרווחה של הקונה והמוכר כאחד. בפועל אנשים מתעשרים ממגוון סיבות הכוללות גם ניצול כוח מונופוליסטי, עושק של עובדים, מכירת מוצרים מזיקים לבריאות (כמו סיגריות, מזון לא בריא), בעלות על מפעלים מזהמים, מכירת נשק ועוד. בתרבות הקפיטליסטית הפופולרית אין התייחסות להיבט זה וקיימת הערצה של של העושר והפרסום באשר הוא, ללא קשר למידת המוסריות שבה הושג הכסף או בשאלה האם העושר הכלכלי אכן העלה את הרווחה החברתית.
היהדות לעומת זאת לא ראתה בעוני אידאל, ואין מסורת של הערצה לסגפנות. לעומת זאת הדגישה היהדות את הערך של עבודה ופרנסה עצמית. בהתאם לכך גם לא צמחה בה תגובת-נגד של הערצת העושר החומרי. היהדות מודעת לבעיה של [[התרגלות הדונית]] ולכך שבני אדם עשירים יותר אינם בהכרח מאושרים יותר. בהתאם לכך אמר בן זומא במסכת אבות: אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.
היחס לעושר בתרבות היהודית בא לידי ביטוי גם בהקשר של [[קשרי הון-שלטון]] וההשפעה הפוליטית והתרבותית של עשירים. בין היתר בביטוי ([http://www.zeevgalili.com/2005/05/10597 שהשתרש מתוך הספרות היידית]) בעל המאה הוא בעל הדעה.
לעשירים עלול להיות יתרון גם בתחום המשפט ויישוב סכסוכים. בתרבות הנוצרית יש הנחה סמויה כי העני והחלש הוא צודק והעשיר או החזק טועה או רשע. בתרבות הקפיליסטית הקפיטליסטית עקרון זה שונה במידה מסויימת היות ועשירים יכולים להנות מתנאים טובים יותר כמו [[לובי פוליטי]], משטרה פרטית, הגנה טובה יותר של המשטרה הציבורית וכן מעורכי דין ממולחים ומשכילים יותר. היהדות נזהרה בנושא זה לא לתת עדיפות אוטומטית בבית המשפט לעניים. שנאמר "ודל לא תהדר בריבו". [http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/skira.asp?id=215]
==היחס לצריכה ולתענוג==
בתגובת נגד לנצרות הקתולית שראתה בכל תענוג חטא, צמח זרם ה[[תועלתנות]] שראה בכל עינוג של הגוף מטרה בפני עצמה. יחד עם הנחות של [[אנוכיות]] ו[[רציונליות]] נוצרו מצבים שבהם יש הצדקה מוסרית לצריכה ולמכירה של כל דבר, כל עוד יש לו ביקוש. ה[[כלכלה נאו -קלאסית]] טוענת כי אם יש צריכה של מוצרים בתנאים של [[שוק משוכלל]], הדבר מעלה את הרווחה הכלכלית. התועלתנות, ה[[קפיטליזם]] ובמקרים רבים גם העיתונות הפופולרית אוחזים בטענה דומה, אבל ללא סייגים של שוק משוכלל. כאשר מניחים כי אין השפעות חיצוניות, כל האנשים הם רציונלים רציונליים לגמרי, יש [[מידע מלא]] על תכונות המוצרים, ואין בעיה כמו חרטה או התמכרות, אפשר להגיע להצדקה של כל מוצר פשוט בגלל שיש לו ביקוש גם אם הוא עלול לגרום נזק לצרכן, לעובדים, או לבני אדם או לבעלי חיים - לדוגמה [[מכירת נשק]], [[מכירת סמים]], [[עישון|טבק]], [[מזון לא בריא]] מוצרים היוצרים [[זיהום]], ועוד.
התרבות הקפיטליסטית עברה שינוי נוסף. בתחילת דרכה היא הושפעה מזרמים בנצרות כמו הקוויקרים והפרוטסנטים והפרוטסטנטים שהדגישו את הנושאים של עבודה קשה, חסכנות, הסתמכות עצמית ו[[פשטות מרצון]] כדי להגיע לעצמאות כלכלית ואף עושר. החל מתחילת המאה ה-20 וביתר שאת לאחר מלחמת העולם הראשונה חל שינוי תרבותי שהדגיש את החשיבות של [[צריכת ראווה]] מבחינת הפרט ולקדם את [[תרבות הצריכה]] כתרופה לייצוב הכלכלה וכדרך לעודד [[צמיחה כלכלית]], וקידום הרווחה החברתית.
היהדות לא ראתה בתענוג עצמו חטא, ולא צמח בה מנגד זרם הרואה בצריכת מוצרים מטרה בפני עצמה.
בתום שנת השמיטה ישנה מצוה לשמוט את החובות.
היהדות התקשתה לעמוד במצוה במצווה זו. הפרוזבול הוא תקנה הלכתית שנתקנה בידי הלל הזקן בסוף תקופת בית שני, והיא בשימוש נרחב גם בימינו. הפרוזבול הוא תקנה הלכתית שנועדה לאפשר לגבות חובות של הלוואות שעבר זמן גבייתם ולא ניגבו, מבלי שמצוות שמיטת הכספים, תגרום לביטול החוב.
== ילודה ==
בהלכה היהודית, קיימת מצוות פרייה ורבייה (או פרו ורבו) היא החובה לקיים יחסי אישות כדי להוליד צאצאים. מצווה זו היא המצווה הראשונה המופיעה בתורה. במשנה‏ יש מחלוקת כמה ילדים יש להוליד כדי לצאת ידי חובת מצווה זו. בית הלל סוברים שיש צורך בבן ובת וסומכים את החלטתם על הפסוק הסמוך, "זכר ונקבה ברא אותם", ואילו בית שמאי סוברים שיש להוליד שני זכרים. לפי גרסה אחרת, המחלוקת הייתה האם צריך בן ובת, או שמספיק או בן או בת‏. גם לפי בית הלל וגם לפי בית שמאי הכוונה לילדים שיוכלו לקיים גם כן מצווה זו - ילדים פוריים. להלכה, מספיק להוליד זכר ונקבה כדי לקיים מצווה זו‏.
אמנם מעבר למצוה למצווה מן התורה ישנה גם מצוה מדברי חכמים להוליד ילדים נוספים גם אם כבר נולדו בן ובת. מצוה זו נסמכת על הפסוק מקהלת (יא, י) 'לערב אל תנח ידיך'.
עם השנים השתרשה ההלכה של הולדת ילדים רבים ככל האפשר למשפחה, במיוחד במשפחות חרדיות ודתיות. הדבר אולי הושפע גם מנורמה חברתית שהיתה שהייתה קיימת עד תחילת המאה ה-20 ברוב החברות המסורתיות של הולדת ילדים רבים, עקב תמותה גבוה גבוהה של ילדים בגיל הילדות. קיום המצווה עצמה של הולדת בן ובת יכולה לדור בכפיפה אחת עם [[ייצוב אוכלוסין]], אבל הולדת ילדים רבים ככול האפשר עלול לגרור מצב של [[פיצוץ אוכלוסין]] כלומר הגעה לתנאי של "מלאו את הארץ" וגם מתנגש עם ערך קדושת החיים שקיים ביהדות.
==ראו גם==
[[קטגוריה:כלכלה]]
[[קטגוריה:תרבות]]
[[קטגוריה:תרבות בת קיימא]]

תפריט ניווט