מדינת רווחה
מדינת רווחה היא מודל של מדינה המהווה פשרה בין המודל הקפיטליסטי, התומך בשוק חופשי כמנגנון יחידי לחלוקת משאבים, לבין המודל הסוציאליסטי, לפיו על המשאבים להיות מחולקים באופן יזום ומתוכנן, בין אם על ידי המדינה או בדרך אחרת.
מדינת הרווחה שומרת מצד אחד על השוק כעל המנגנון העיקרי לחלוקת משאבים בחברה, אך מצד שני שואפת לספק לכל תושביה הגנה ממחסור ולצמצם עד כמה שניתן את אי-השוויון בין השכבות החלשות לאלה המבוססות בחברה.
התומכים במדינת רווחה מתבססים על המושג זכויות חברתיות - ההנחה כי במסגרת זכויות האדם נכללות, פרט לזכויות הפוליטיות ולזכויות האזרחיות, גם זכויות הקשורות במצבו החומרי, כגון הזכות לחינוך, הזכות לבריאות ועוד, וכי על המדינה מוטלת החובה לספק זכויות אלה.
לכן, טוענים התומכים ברעיון זה, השלטון חייב להבטיח את רווחת אלה הדורשים סיוע כגון קשישים, נכים, משפחות מרובות ילדים.
ברור מכאן, שאם השלטון עושה גם את כל אלה, הוא חייב לגבות יותר מיסים, ולחוקק חוקים מתאימים, כלומר להתערב יותר בחיי הפרט.
היסטוריה של מדינת הרווחה
ניצני מדינת הרווחה החלו להופיע בשנות ה-80 של המאה ה-19. בעקבות המהפכה התעשייתית הופיע באירופה מעמד חדש - מעמד הפועלים. מעמד זה החל לדרוש זכויות שוות. בעקבות כך הופיע הסוציאליזם והחל באירופה גל של מהפכות, שנכשלו ברובן. בתגובה לכך, בשנות ה-80 של המאה ה-19 החל אוטו פון ביסמרק, הקאנצלר של פרוסיה (היום גרמניה), להעניק זכויות שונות לפועלים בארצו. הזכויות בשלב זה של מדינת הרווחה היו בגדר "ביטוח לפועלים", וכללו הטבות לבני מעמד זה - כגון פנסיה, ביטוח אבטלה וכדומה.
זכויות אלו התפשטו לאיטן ברחבי אירופה, אך את הדחיפה המשמעותית קיבלה מדינת הרווחה בעקבות הענקת זכות הבחירה לפועלים, שאירעה ברוב מדינות אירופה המערבית בראשית המאה ה-20. אז קמו מפלגות פועלים סוציאל-דמוקרטיות, שנלחמו באופן דמוקרטי על תוספת זכויות למעמד הפועלים. שלב זה אופיין בהתפשטות הביטוח הבסיסי, שהוענק עד אז בעיקר למעמד הפועלים, לכל האוכלוסייה.
לאחר מלחמת העולם השנייה חלה התפתחות נוספת במדינת הרווחה, בעקבות הופעת התופעה הקרויה פורדיזם. בשלב זה חל מעבר מהתפיסה המינימליסטית של 'ביטוח' - מטרת המדינה לדאוג לאדם במקרה שהוא נכשל, לתפיסה של איכות חיים. המדינה החלה לדאוג לתוכניות המבטיחות יותר מהמינימום הנדרש למחייה, לדוגמה - תוכניות שיכון, הסדרי בריאות מקיפים יותר וכדומה.
בשנות ה-80 של המאה ה-20 החלה נסיגה בהיקפה של מדינת הרווחה. משטרים ימניים שעלו במדינות רבות במערב (מרגרט תאצ'ר בבריטניה ורונלד רייגן בארצות הברית, לדוגמה) החלו בביטול הטבות שהושגו במסגרת מדינת הרווחה, תהליך הנמשך עד ימינו (2004).
סוגים של מדינות רווחה
במחקר הסוציולוגי נהוג להבחין בין מספר סוגים של מדינות רווחה.
- מדינת רווחה שאריתית (או: ליברלי): מדיניות זו מתבססת על ההנחה כי על האדם להשיג את מחייתו בשוק החופשי, ותפקידה של המדינה הוא להתערב רק במקרים בהם האדם אינו מסוגל לעשות זאת. מדיניות זו גוררת מדינת רווחה מינימליסטית, בעלת הטבות מזעריות המספיקות למחייה בקושי, וגוררות עימן סטיגמה למקבלי הקצבאות. מדיניות זו נהוגה בעיקר בארצות האנגלו-סקסיות, כמו ארצות הברית ובריטניה.
- מדינת רווחה קורפורטיבית: מדיניות המתבססת על מערכת מסועפת של הטבות, אך כאלה שאינן אוניברסליות אלא ספציפיות למעמד או לקבוצה מסוימת. (לדוגמה: הטבות פנסיוניות מיוחדות לחברי איגוד עובדי הרכבות). מדיניות זו מקובלת בארצות מערב ומרכז אירופה. (לדוגמה: צרפת, גרמניה).
- מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית: מדיניות זו מתבססת באופן המובהק ביותר על תפיסת הזכויות החברתיות. במדינה כזו ההטבות הן אוניברסליות ואינן מכוונות רק למעמד הפועלים אלא גם למעמד הביניים. לפיכך ההטבות המתקבלות גבוהות מהמקובל בסוגים אחרים של מדינת רווחה. מדיניות זו מאפיינת את ארצות צפון אירופה (לדוגמה: שוודיה).
- מדינת רווחה דרום-אירופי (או: פרטיקולריסטי-קליינטליסטי): ישנה נוכחות בולטת של רשתות קליינטים-פטרונים המאורגנות סביב תוכניות שונות של רווחה וביטחון סוציאלי. דהיינו, ישנן מערכות ביטחון סוציאלי מפוצלות ומקוטבות המאורגנות על בסיס קורפורטיסטי. מדיניות זו ננקטת באיטליה, ספרד, פורטוגל ויוון.
בשום מדינה לא מתקיים אחד המודלים המוזכרים לעיל באופן מובהק - מדינות נוטות אולי לקוטב כזה או אחר, אך בכולן מופיעים אלמנטים מכל הגישות.
מדינת הרווחה כמנגנון מרבד
כמוזכר לעיל, מטרתה העיקרית של מדינת הרווחה היא צמצום פערים סוציו-אקונומיים בין השכבות השונות בחברה. אך מעצם העובדה שבמסגרת מדינת הרווחה מחולקים משאבים חברתיים, הופך המנגנון של מדינת הרווחה לאחראי, פרט לצמצום חלק מהפערים, גם לשעתוק פערים אחרים וליצירת נוספים. בכך פועלת מדינת הרווחה כמנגנון מרבד - היא יוצרת (או משחזרת) הבדלים בין קבוצות חברתיות שונות, ובכך תורמת להכלה או להדרה של קבוצות אלה ולעתים אף ליצירתן של קבוצות. שתי דוגמאות לאופן בו מתרחש תהליך זה:
- במדינות רבות, ניתנות הטבות ספציפיות למשפחות. מכיוון שברוב ארצות העולם זוגות חד מיניים אינם יכולים להינשא ולכן גם אינם יכולים להקים משפחה שתהיה מוכרת על-ידי המדינה, יוצרות הטבות אלה ריבוד על רקע של נטייה מינית.
- בישראל היו נהוגות, מאז שנות השבעים, "קצבאות יוצאי צבא" (קי"צ) - קצבאות ילדים שניתנו לכל מי ששירת בצה"ל, כתוספת לקצבאות הילדים הרגילות. הסדרים מיוחדים הביאו לכך שגם חרדים וגם עולים חדשים זכו לקבל קצבאות אלה, וכך היחידים שלא זכו ליהנות מהן היו ערביי ישראל. מהלך זה מיקם אותם נמוך יותר בסולם הריבודי, וחיזק את הגדרתם כקבוצה. אם נסתכל, לדוגמה, על השאלה האם החלוקה בין מוסלמים לנוצרים בקרב קבוצה זו היא משמעותית או לא, בעיני חברי הקבוצה וגם בעיני מסתכל מן הצד, מהלך כזה יראה כי למעשה, שתי תת-קבוצות אלה נתונות באותה סיטואציה ולכן חשיבותו של הבדל זה תיטשטש. לעומת זאת, ההבדל ביניהם לבין הדרוזים, המשרתים בצבא, יודגש ולכן גם תודגש עובדת היותם קבוצות נפרדות. בסוף שנות התשעים בוטלו קצבאות יוצאי צבא, וקצבאות הילדים ניתנות באופן זהה לכל תושבי ישראל.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- אבי קליין, מות מדינת הרווחה?
- תולדות המאבק באבטלה הכרונית ד"ר אמיר פז-פוקס, ווינט 25.03.2007