ללמוד מלאדאק (סרט)

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ללמוד מלאדאק הוא סרט שיצא בשנת 1991 אשר מבוסס על ספרה של הלנה נורברג-הודג, "חוזה עתידי- עתיק, ללמוד מלאדאק" (ancient futures learning from ladakh). בסרט, עוקבת נורברג-הודג אחר התרבות הכפרית המקומית בחבל הארץ לאדאק שנמצא בהרי ההימלאיה שבצפון הודו. הסרט ממחיש באופן עמוק את מחירי המודרניזציה ומה יש בידינו לעשות בנידון. חלקו הראשון מציג באופן מעורר השתאות את יחסי הגומלין בקהילות המקומיות, את שמחת החיים, הפשטות, החיבור היומיומי לאדמה ולטבע, השמירה על המשאבים הטבעיים והכלכלה המקומית המקיימת שיוצרים תמונה כמעט אוטופית של החיים הכפריים. המשך הסרט מראה כיצד מאז אמצע שנות השבעים של המאה העשרים, כניסתה של תרבות המערב (התיירות והמודרניזציה), יצרה שינוי מהפכני בחייהם של המקומיים. יחד עם העלייה בתוחלת החיים ובמותרות- מגיעים גם מחירים כבדים שהחברה משלמת – פשיעה, ניכור וספרציה בין אנשים, התמוססות ערכי הקהילה, ירידה בשותפות ובערבות ההדדית, פערים כלכליים שהולכים וגדלים, עליה בזיהום ובכמות הפסולת, עליה חדה בצריכת האנרגיה (הדלקים, הפחם והמים), ריחוק בין קבוצות אתניות ודתות שונות. ובנוסף מערכת חינוך שמחנכת אנשים להיות פועלים, להתרחק מהתרבות המקומית ומהמורשת שלהם ולשאוף להידמות לאנשים מערביים. כל זאת מובא בסרט קצר שאורכו כשעה.

הנחל המרכזי בכפר באסגו לאדאק

לאדאק כראי לתהליך המודרניזציה העולמי

הסרט משמש תמונת ראי לתהליך המודרניזציה העולמי המתרחש למעשה מאז המאה השמונה עשרה. המהפכה התעשייתית והמעבר ההדרגתי לכלכלה בשווקים גדולים הביא לתהליך הגלובליזציה, אשר מהווה כיום בסיס לתרבות המערב. עם התפתחות הטכנולוגיה והפיתוחים הרפואיים, עברה התרבות המערבית מהפך תפיסתי. מהפך מראיית הערכים המשפחתיים, הקהילתיים והתרבותיים כערכים מובילים, לתרבות המבוססת על אינדיבידואציה, צרכנות ואוטומציה. המשבר הסביבתי בו אנו מצויים כיום, ופקיחת העיניים של העולם המערבי נוכח השינויים האקלימיים אותם אנו חווים, קשורים באופן ישיר לרעיון הבסיסי העומד במרכזו של הסרט- נורברג-הודג: "דבר אחד שאתה צריך ללמוד מלאדאק הוא הערך של מקומי - הכלכלה המקומית, הקהילה המקומית" עוד אומרת הלנה נורברג-הודג בסרט: "מסביב לעולם, המגמה היא בדיוק בכיוון ההפוך. בכל מקום הדחיפה היא לכיוון שווקים גדולים יותר, חברות כלכליות גדולות יותר. הגלובליזציה של הכלכלה הופכת את התחרות לבלתי אפשרית עבור החנווני הקטן או החקלאי הקטן. במקביל, הגלובליזציה מביאה לניצול יתר של משאבי הטבע וזיהום העולם".

כלבי רחוב בעיר לה

יש מי שכבר לומד מלאדאק

בביתה בשוודיה, נורברג-הודג מוצאת את הלקחים של לאדאק מתממשים בהתפשטות המהירה של תופעת הכפרים אקולוגיים (eco-villages) המבוססים על אנרגיה מתחדשת ומיחזור של פסולת. מאתיים כפרים כאלו כבר מתוכננים. אבל הלקח האמתי של לאדאק טמון במבט עמוק יותר על הרעיון של ההתקדמות והצמיחה בחברה שלנו. נורברג-הודג מתייחסת למדינה הסמוכה ללאדאק בהימלאיה, בהוטן, "אנשים מצליחים לספק את הצרכים הבסיסיים שלהם, ועדיין יש אמנות יפה ומוסיקה, יותר זמן באופן משמעותי של אינטראקציה עם המשפחה, חברים ופעילויות פנאי מאשר אנשים במערב. ובכל זאת הבנק העולמי מתאר את בהוטן כאחת המדינות העניות ביותר בעולם." עם תל"ג של אפס, בהוטן לא נראה שונה בתרשימים מהמקלטים לחסרי הבית של העיר ניו יורק. מלך בהוטן מנסח זאת, "המדד האמתי של הרווחה של חברה היא לא תוצר לאומי גולמי , אלא אושר לאומי גולמי".

מהחוויה האישית שלי בלאדאק/ ניצן מרגלית

"בקיץ 2011 טיילתי בלאדאק כמו הרבה ישראלים אחרים אחרי הצבא, הנחיתה בשדה התעופה הקטן, שנראה כמו מבנה עשוי לגו של לבנים אדומות קטנות, בין ההרים הגבוהים, הנושאים קרחוני ענק בפסגותיהם הכניסו אותי מיד לאווירה אחרת. שבועיים ביליתי שם כמו מלך, טיילתי, וחוויתי את העיר כתייר. עם כל הפסטורליה והיופי מסביב, בכל הזמן הזה, חשתי לא שייך, וחשתי אשמה מסוימת על כך שבהתנהלותי, אני דורש למעשה את הנוחות אליה אני רגיל מהבית- גם בגובה 3000 מטר בין הרי ההימלאיה המבודדים. רציתי את הצ'פטי המקומי- עם נוטלה, רציתי בסוף יום טיול- להירגע עם בקבוק הקולה, ורציתי להתקלח ולהתפנות בשירותים מערביים, והכול כמובן- הכי בזול שאפשר. מתוך תחושה קשה זו, חיפשתי אפשרות אחרת לחוות את המקום, יצאתי להתארח ולעזור למשפחה בכפר באסגו, בשיא עונת הקציר, עבדתי במשך שבוע עם מקומיים בקציר שדה של דגן מקומי עם מגל, עזרתי בסחיבת ציוד ותבואה עם סלי עץ על הגב, בישלתי ואכלתי איתם, ישנתי בבית הבוץ והעץ שלהם העומד כבר מעל מאה שנה באותו מקום, השגרה בכפר הייתה שגרה של עבודה קשה אך גם ש קצב אחר מהעיר. קמים מוקדם, יוצאים לחלוב את הפרה ומיד לפסטר את החלב על האש, לאחר מכן אוספים את המשמשים שנפלו על הארץ ומפרידים אותם מהגלעינים. אין חלק בפרי בו לא מוצאים שימוש, את הפירות היפים ביותר- אוכלים טרי, את אלו הפחות יפים- מייבשים על הגגות, את אלו שנפלו כבר מהעץ והחלו להירקב- הופכים לריבה, ובגלעינים (הגוגואים)- מפיקים שמן אתרי המשמש לתרופות שונות, אחרי ארוחת בוקר פשוטה הכוללת לחם ביתי ותה מלוח, יוצאים לשדה, וקוצרים עד הצהריים. בשלב זה כל העובדים עושים הפסקה משותפת על מנת לאכול יחד מתחת עץ גדול, שותים סוג של בירה מקומית מחיטה מותססת ולאחר מכן, עוברים לסחוב את ערמות החציר שנאספו בחזרה לאסם, ומתחילים בבישולים לארוחת הערב. על אף שהעבודה אכן הייתה קשה, האווירה הייתה נינוחה ונעימה מאוד, הייתה תחושה של שפע אדיר, נדיבות ושמחה בין האנשים, הטבע, בכפר, הוא חלק בלתי נפרד מהיום יום של האנשים. את המים שהם שותים- אוספים בדליים גדולים מהנהר, לכן, איש לא יחשוב בכלל להתרחץ בו או להשליך בו פסולת, את הצואה האנושית הופכים לקומפוסט בחדרים מיוחדים בבתים ומפזרים בשדות לדישון הקרקע. את הצואה של הבהמות, מייבשים בקיץ, ובחורף הקר מסיקים עמה את הבית. לאחר הצפייה בסרט, אני מבין יותר את החוויות להם זכיתי אז ואין לי ספק שהוא קולע בצורה מדויקת במהות העמוקה של תהליך המודרניזציה בלדק ובאופן בו ראוי שאנו נתבונן בתרבויות כדוגמת לדק ונלמד מהן".

לקריאה נוספת

  • Nixon, Will. "Ancient Futures: Learning from Ladakh." E Feb. 1994: 50+. Academic OneFile. Web. 7 Dec. 2015.-מקור מאמר ביקורת על הספר

קישורים חיצוניים