כל יום הוא טרבלינקה

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כל יום הוא טרבלינקה: יחסנו לבעלי חיים והשואה הוא ספר עיון משנת 2002, מאת ההיסטוריון וחוקר השואה צ'ארלס פטרסון, הטוען כי היחס לבעלי החיים בידי בני האדם שימש כהשראה, כמודל וכהצדקה למעשי אלימות או זוועה שבוצעו כנגד בני אדם: מלחמות, עבדות, גזענות, מקרים של רצח עם בכלל, והשואה בפרט.

פטרסון אינו טוען לזהות בין השואה ובין היחס לבעלי החיים, אלא עורך השוואה בין נקודות הדמיון בטכנולוגיה ובגישה, ומוצא קשרים סיבתיים ביניהם. פטרסון גם אינו טוען שהרג בני אדם זהה מבחינה מוסרית להרג של חיות, או ששעבוד והרג של חיות חייב בסופו של דבר להוביל לאירועים כמו השואה. הספר הוא אחד הדוגמאות המקיפות לדמיון בין מקרים של הכחשת אלימות - הסתרה, הצדקה והנמקה של אלימות ממוסדת כדי לאפשר את קיומה.

הנחת היסוד של הספר היא כי הרגישות לסבלם של האחר ראשיתה ביחסנו לבעלי החיים. [1]. ד"ר אושי שהם - קראוס מסביר את אחת הטענת המרכזיות בספר - "ההתחלה היא בכך שאנחנו חושבים שבעלי חיים הם משהו חסר רגשות ומפסיקים לראות בהם שותפים לגורל ואולי חברים שלנו לחיים. אנחנו מדחיקים את אמפתיה (החמלה ויכולת ההזדהות) איתם, ופועלים באכזריות כלפיהם. ומכאן מתחילה הידרדרות: אנחנו מתייחסים ככה גם לבני אדם." מחקרים מאוחרים יותר עסקו בנושא הקשר בין פיתוח או פגיעה באמפתיה לבין יכולת לבצע מעשי אכזריות שונים ובמיוחד ביחס לשואה.

הספר נתקבל בתגובות מעורבות. יש שראו בו קריאה נועזת לשינוי, והעלאה למרכז הדיון הציבורי של סוגיות הנדחקות בדרך כלל אל הצד כמו זכויות בעלי חיים, ויש שראו בו פרובוקציה וזילות השואה.

חלקי הספר

הספר מורכב משלושה חלקים:

  • החלק הראשון (פרקים 1-2) מתאר את ההשלכות אותן רואה פטרסון של ביות החיות על יחסי הגומלין בחברה האנושית בכללה, כולל השפלת קבוצות בני אדם על ידי השוואתם לחיות.
  • החלק השני (פרקים 3-5) עוסק בקשר אותו מוצא פטרסון בין תעשיית הבשר המודרנית לבין תאוריית הגזע העליון והשואה.
  • החלק השלישי (פרקים 6-8) מתאר את השפעותיה של השואה על פעילים למען זכויות בעלי חיים.

מקור שם הספר וההקבלה בין השואה לבין היחס לבעלי החיים

מקור שמו של הספר (באנגלית שמו Eternal Treblinka - "טרבלינקה נצחית") הוא סיפור של יצחק בשביס-זינגר, "כותב המכתבים", שבו גיבור הסיפור, הרמן, מספיד את העכברה שחלקה עמו פרק מחייה ומתה בגללו:

Cquote2.png מה הם יודעים - כל המלומדים הללו, כל הפילוסופים הללו - על שכמותך? הם שכנעו את עצמם כי האדם, הנפשע שבכל המינים, הוא נזר הבריאה. כל היצורים האחרים נבראו רק כדי לספק לו מזון, עור, ולסבול ייסורים והשמדה. מבחינתם, כל בני האדם נאצים; עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה. Cquote1.png
-- תרגום: נמרוד הלפרן, מעריב, 12.7.2002

הספר מוקדש לבשביס-זינגר, חתן פרס נובל לספרות שבני משפחתו נרצחו בשואה, שלחם למען זכויות בעלי חיים וביצע הקבלות בין היחס של הנאצים ואנטישמים ליהודים לבין היחס של בני האדם לבעלי החיים. לדוגמה בספר "שונאים, סיפור האהבה", בספר "העבד" ועוד.

ההקבלה בין מעשי הנאצים כלפי היהודים לבין היחס של בני האדם לבעלי החיים לא נעשתה לראשונה על ידי פטרסון, היא מופיעה, למשל, גם בספרו של עזריאל קרליבך, "הודו, יומן דרכים", שיצא בשנות ה-50.]],‏[1]

לפילוסוף היהודי-גרמני תיאודור אדורנו מיוחסת האמירה: אושוויץ מתחילה בכל מקום שבו אדם מביט על בית מטבחיים וחושב: הם רק בעלי חיים.

חתן פרס נובל לספרות, ג'ון מקסוול קוטזי, ערך השוואה דומה בספרו The Lives of Animals משנת 1999. הקישור בין אלימות ומלחמות בין בני אדם, לבין היחס לבעלי החיים, בוצע זמן רב קודם לכן בתרבות ההודית.‏[2]

הספר מספר כי השוואה כזו נעשתה גם על ידי פרנץ שטנגל, שהיה מפקד מחנה ההשמדה טרבלינקה, שסיפר כי בעת שהותו בברזיל, אליה נמלט לאחר תום מלחמת העולם השנייה, עצרה רכבת שבה נסע ליד בית מטבחיים:

הפרות במכלאה, אשר שמעו את צליל הרכבת, דהרו לגדר ונעצו מבטן ברכבת. הן היו מאוד קרובות לחלון שלי, דחוקות זו לזו, והביטו עלי דרך הגדר. חשבתי אז לעצמי, 'זה מזכיר לי את פולין; כאלה בדיוק היו המבטים של האנשים, מלאי אמון, ממש לפני שנכנסו לתאי הגזים... לא יכולתי לאכול בשר אחרי זה. העיניים הגדולות האלה... שהביטו בי... מבלי לדעת שתוך זמן קצר הן כולן ימותו
-- פרנץ שטנגל, בראיון לעיתונאית הבריטית גיטה סרני, (עמ' 217).

ייחודו של הספר הוא בהתמקדות שהוא מעניק לסוגיה זו, כמו גם למחקרים ולעובדות שנאספו בו.

ביות, ניכור והדחקה

פטרסון טוען כי ביות בעלי החיים לצורכי הפקת חלב, בשר, ביצים וצמר ולשם שימוש בהם כבהמות עבודה בחקלאות התאפשר הן בגלל הטכנולוגיה של בני האדם, והן בגלל צידוקים מוסריים ודתיים לניצול בעלי החיים, ותפיסה לפיה האדם נמצא מעל בעלי החיים, ובאופן כללי יותר - התפיסה כי האדם נמצא מעל הטבע ותפקידו לשלוט עליו (דבר שמנותח גם במסגרת האקופמיניזם).

רועים וחוואים השתמשו בשיטות שונות לשם שליטה על הרבייה, התנועה והתזונה של בעלי החיים - שיטות כמו כליאה, קשירת רגליים, שימוש בזמם, סימון, סירוס, הפרדת עגלים מאימם לצורכי עיבור מחדש או לצורכי לקיחת חלב, הכלאה מכוונת (שמשווה על ידי פעילי בעלי חיים לאונס)וכמובן שחיטה. פטרסון טוען כי כדי לקיים הפרדה רגשית בינם לבין החיות, בני האדם הקימו מנגנונים של ניכור, הדחקה, מתן תירוצים ושימוש בלשון נקייה. דוגמה אחת להפרדה כזו היא הרחקה של מקומות שחיטה של בעלי חיים ממקומות יישוב וביצוע של השחיטה בצורה נסתרת ולא גלויה. ההפרדה קיימת גם בשפה - הן בין החיות לבין האדם (שחיטה לעומת רצח, למשל) והן בין החיה החַיָה לבין החיה המתה (פרה לעומת בשר, למשל).

השוואה לחיות כדי להצדיק ניצול או רצח

בהמשך טוען פטרסון כי יחס זה לבעלי-החיים, פתח פתח ליחס דומה כלפי קבוצות של בני אדם ש"הורדו" לדרגה של חיות. לפי טענתו השוואה בין קבוצת בני אדם לחיות, בתרבות שבה היחס לחיות הוא היררכי, מקלה על ביצוע של פגיעה, ניצול, עבדות או רצח. כך למשל, טענו הלבנים בארצות הברית כי השחורים קרובים יותר לקוף או שיש להם טבע חייתי, ולכן מותר ואף רצוי לסחור בהם כעבדים ולשלול מהם זכויות פוליטיות רבות שינתנו ללבנים. השוואה ליצורים שאינם אדם לשם צידוק של יחס אכזרי אליהם שימשה גם את האנטישמיות. הטורקים כינו את הארמנים "בקר" במסגרת השואה הארמנית, והנאצים הציגו את היהודים כחולדות וכחזירים. היות ושחיטה או הרג של בעלי חיים כמו חזירים, בקר או חולדות הוא דבר לגיטימי, הרג של בני אדם שהם "חיות" הוא דבר לגיטימי.

במאה ה-19, ההשוואה בין בני קבוצות של בני אדם לחיות, קיבלה חיזוק מטעם פסבדו-מדע, של תורת הגזע שהוא עיוות של תורת האבולוציה. אחד הגורמים המרכזיים לבלבול היא הטענה כי "החזק שורד" או "החכם שורד" בניגוד לטענה המקורית של המתאים שורד. הדבר מהווה הד לטענה שקיימת עד היום בקרב רבים לפיה לאבולוציה יש כיוון והיא מקדמת כביכול קדמה. באופן דומה לטענה בדבר עליונות האדם על המינים האחרים, מדענים אירופאים פיתחו תאוריות לפיהן הגבר נעלה על האישה, וה"גזע" האירופאי נעלה על יהודים, שחורים, סינים וכו'. טענות אלו נוצלו בידי האירופאים כדי להצדיק את המצב הקיים בנושאים כמו אי שוויון כלכלי, אי שוויון פוליטי, אפליה, קולוניאליזם, או מניעת זכות הצבעה מנשים.

עבדות וביות בעלי חיים

פטרסון טוען כי הטכנולוגיה והניסיון המעשי, ההדחקה הרגשית, והצידוקים האידאולוגיים אשר שימשו תחילה לשם ביות ולניצול של החיות לשרות מטרות אנושיות, שימשו מאוחר יותר לשם קיומה של מערכת עבדות בתרבויות שונות.

הוא מצביע על כך שבתרבות השומרית למשל, ניהול משק העבדים דמה בשיטותיו לניהול משק החיות המבויתות. השומרים סירסו את הזכרים ושלחו אותם לעבודות השדה, ואת הנשים שמו בעבודות אחרות, ובמחנות רבייה. המילה השומרית 'אמור-קוד' שימשה הן לצורך תיאור של ילדים-עבדים מסורסים והן לתיאור של חמורים, סוסים ושוורים צעירים ומסורסים.

שיטת הסרט הנע

פטרסון מתאר את הגידול של תעשיית הבשר בארצות הברית, תעשייה השוחטת 9.4 מיליארד בעלי חיים בשנה בסוף המאה ה-20. כדי להגיע לגידול הכמותי, התחוללו שינויים טכנולוגיים ושוכללו השיטות להמתה מהירה ולעיבוד גופות בעלי החיים, ובין היתר פותחה שיטת העבודה בפס ייצור בה כל עובד מבצע פעולה יחידה, וה"מוצר" מתקדם הלאה.

לפי פטרסון המשחטות בארצות הברית היו המקום הראשון שהשתמש בשיטת הסרט הנע, והנרי פורד העתיק שיטה זו מאוחר יותר למפעלים שלו. לטענת פטרסון, הנאצים, שהיו בקשרים עם פורד, העתיקו שיטה זו ממפעלי פורד למחנות ההשמדה.

"השבחה" של המין האנושי

במשך אלפי שנים עוסקים חקלאים בשינויים גנטיים של בעלי חיים וצמחים, במובן של "השבחה" או התאמתם למה שנראה לבני האדם כדבר רצוי.

במאה ה-19 החלו הוגים מערביים לטעון כי יש ליישם רעיון זה לגבי המין האנושי, במסגרת הפילוסופיה של אאוגניקה. לפי פטרסון, "ארגון מגדלי החיות האמריקני" שקם בדצמבר 1903, הקים את "הוועדה לתורשה אנושית" שהפכה ל"ועדה להשבחת הגזע בארצות הברית", אשר קידמה את "התנועה להשבחת הגזע בארצות הברית" ואת "המשרד להשבחה גנטית". תנועה פוליטית זו הביאה לעיקור כפוי של יותר מ-20,000 בני אדם בארצות הברית, ולפי פטרסון, השדולה הפוליטית של התנועה עזרה לקדם חוקים להגבלת ההגירה לארצות הברית בשנות ה-20.

הנאצים עקבו אחר המגמות בארצות הברית בנוגע ל"השבחת גזע". ספרים אמריקאים בנושא תורגמו לגרמנית, והעיתונות כיסתה את הנושא בהרחבה. הצעדים של הפרדה גזעית, הפליה גזעית, הגבלת הגירה ועיקור בכפייה שקיבלו חיזוק בשנות ה-20 בארצות הברית, קיבלו משנה תוקף בגרמניה הנאצית. ב-1933 חוקק חוק שחל על האוכלוסייה הגרמנית ונועד ל "מניעת הילודה בקרב בעלי התורשה הלקויה". בזמן שלטונם הנאצים עיקרו בכפייה כ-350,000 בני אדם.

לאחר מכן עברו הנאצים להשמדת בני אדם בעלי מומים נפשיים וגופניים, בתוכנית T-4. בין השנים 1939 ל-1941 (עת הופסק המבצע עקב התמרמרות ציבורית) חוסלו באמצעות זריקות רעל, חנק בתאי גזים והרעבה כ-90,000 בני אדם. אולם חיסול של חולים ונכים נמשך גם לאחר מכן ופטרסון מעריך את מספר האנשים שחוסלו על רקע זה בכ-150,000 בני אדם. הידע, הציוד והאנשים שהשתתפו במבצע T-4, שימשו את הגרמנים מאוחר יותר בביצוע השמדה של יהודים ואחרים במסגרת מחנות ההשמדה.

פטרסון טוען כי חסידים רבים של ההשבחה האנושית, כמו צ'ארלס דייבנפורט (Charles Davenport), והארי לאפלין (Harry H. Laughlin) האמריקאים, והיינריך הימלר, ריכרד ולטר דארה, ורודולף הס הנאצים הטיפו להחלת העקרונות של השבחה גנטית על בני אדם, כתוצאה מניסיונם בנושא השבחה גנטית של בעלי חיים. כמו כן הוא טוען כי הרקע בחקלאות ובהמתה סיטונית של בעלי חיים היווה הכשרה מקצועית ונפשית לרבים מהמשתתפים בביצועה של תוכנית T-4.

בתי מטבחים ומחנות השמדה

הפרק החמישי של ספרו של פטרסון מתמקד בהשוואה בין בתי מטבחיים ותעשיית הבשר וחקלאות תעשייתית בארצות הברית לבין מחנות ההשמדה של הנאצים. זהו פרק שרבים סוברים כי הוא קשה במיוחד לקריאה, בשל התיאורים המזעזעים הכלולים בו.

פטרסון טוען כי הנאצים שינו את השיטות של תעשיית הבשר כך שיתאימו להרג סיטוני של בני אדם. כך, למשל, הובלה בקרונות (שבמקרים רבים יועדו במקור לבקר) של היצורים החיים בשלבים שונים של התעשייה, בלי להתחשב ברצונו של הפרט או בקשרי משפחה, אלא רק על פי שיקולים של התועלת שהתעשייה יכולה להפיק מהפרט.

דוגמאות נוספות לקווי דמיון הם מניעה של מזון ומים משיקולים כלכליים (לדוגמה בתחום העופות קיים נוהג של השרה כפויה). הרג של חולים, פצועים וחלשים, משום שהם "לא תורמים". שימוש משולב של גדרות ושערים, קללות, צעקות, הפחדות, מכות, הצלפות בשוט או מקל כדי להבטיח משמעת. סימון היצור החי על ידי הטלת מומים או מספרים ואותיות על העור. החפצה, האחדה טשטוש והכחשה של זהות אישית. ערימת גופות באמצעות בולדוזרים. שימוש "יעיל" בכל חלקי הגוף של הגוויות - למשל הפקה של שומן לשם שימוש בסבונים ונרות. וכן שימוש ב"יצורים נחותים" כדי לבצע בהם ניסויים ביולוגיים.

בשני המקרים קיים גם הניסיון לטשטש את הטבח על ידי ביצוע הדבר במקום מרוחק, הסוואה, ושימוש בשפה נקייה. גם מינוחים כמו 'סלקציה' או 'משלוח' אשר שימשו את הנאצים, נולדו בתחילת המאה ה-20 במשחטות המתועשות של ארצות הברית. רודולף הס, מפקד אושוויץ כינה את המחנה "בית המטבחיים האנושי הגדול ביותר שההיסטוריה ידעה".

בנוסף, טוען פטרסון כי בניגוד לדעה רווחת, ההתייחסות של הנאצים לבעלי החיים לא הייתה טובה במיוחד. לדוגמה, רבים מבין חברי חוליות החיסול נהגו בשעות הפנאי שלהם לעסוק בציד. רבים מבלבלים בין הבעת רגש, או התנהגות (לדוגמה התנהגות סאדיסטית, שנאה, יחס קר, או חיבה) לבין הראייה הפילוסופית הכוללת (התייחסות ליצור החי האחר כאל חפץ / יצור נחות נטול זכויות / אסיר בעל זכויות מופחתות או יצור שווה זכויות). אף כי יש עדויות על יחס חם שהעניקו נאצים לבעלי חיים, אין הדבר אומר שהם לא ראו בהם יצור נחות שנועד לספק את הגחמות האנושיות, ובוודאי שחילקו אותם, כמו גם את בני האדם ל"נחותים" ו"עליונים".

פעילי זכויות בעלי חיים והשואה

החלק השלישי של הספר מתאר כמה פעילים, יהודים (בפרק 6) וגרמנים (בפרק 8) שפעלו למען רווחה וזכויות של בעלי חיים, ואת ההשפעה של השואה על גיבוש האידאולוגיה שלהם בנושא זה. בפרק 7 פטרסון מתאר את יחסו של יצחק בשביס-זינגר לבעלי חיים, ואת ההתייחסות שלו לנושא ההרג הסיטוני של בעלי חיים בספריו.

היהודי מארק ברקוביץ', לדוגמה, שהיה אחד מתאומי מנגלה, וכיום הוא פעיל זכויות בעלי חיים בארצות הברית מתאר את הניגוד בין מוזיאון השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות לבין משחטת תרנגולות הנמצאת בסמוך. כאשר הביע את מחאתו בפני הנהלת המוזיאון הוא נענה בתשובה "אבל הן רק תרנגולות".

הוצאה לאור של הספר

הספר יצא לאור באנגלית בניו יורק בשנת 2002. ההקדמה למהדורה האנגלית היא מאת לוסי רוזן קפלן (Lucy Rosen Kaplan) עורכת דין שעבדה בעבר עבור PETA והוריה הם ניצולי השואה. הוצאות ספרים רבות סירבו להוציאו לאור בגלל הטענות מעוררות המחלוקת שבו. מאז תורגם הספר לגרמנית, איטלקית, פולנית, קרואטית וצ'כית. בעברית הספר יצא לאור בשנת 2006, בהוצאת "פרדס" בתרגומו של עודד וולקשטיין.

תגובות לספר

הספר מעלה טענות שנויות במחלקות, ואנשים רבים אינם מסכימים עם הטענה המרכזית של הספר. רבים טוענים שהוא פוגע בזכר קורבנות השואה‏[3], או שהוא נכתב באופן פרובוקטיבי. אם כי בעיני אחרים, ההשוואה (מלשון בחינת הדמיון והשוני בין שתי תופעות ולא מלשון טענה לזהות בינן) אינה פוגעת בזכר השואה כלל ואף להפך.

טענתם העיקרית של המתנגדים היא כפולה - ראשית, רציחתם של היהודים בשואה נעשתה מתוך אידאולוגיה מעוותת, ולמעשה ללא כל תועלת של ממש, פרט לתועלת האידאולוגית המדומה של 'מאבק ביהדות' או 'השבחת הגזע' בעוד שהשימוש בחיות לצורכי מאכל, מלבוש ושימושים אחרים, מביא לאדם תועלת בהיותו שימוש במקור זמין למזון, מלבוש, כוח עבודה וחומרי גלם, וזאת מבלי להצדיק את הגילויים הקיצוניים של היחס לחיות כגון פיטום אווזים. כן טוענים מבקרי הספר כי חיות הן שונות מבני אדם, ואכן ראויות ליחס שונה, וכי אכן, מותר האדם מן הבהמה, ועל אף שעלינו לחמול על החיות, ולנהוג בהן במידת הרחמים, הרי שטשטוש הגבולות בין האדם ובין החיה הוא שגוי, ועשוי, כשלעצמו, להוביל ליחס אכזרי כלפי בני אדם, באותה מידה בה הוא יכול להוביל ליחס רחמני כלפי החיות.

הספר מבצע השוואה בין היחס של רוב החברה כיום לחיות שאינן בני אדם, לבין היחס של חברות מסוימות למה שהן החשיבו כבני אדם נחותים מבני אדם "רגילים". התייחסות להשוואה כזו כאל עלבון למין האנושי, רק מחזקת, לדעת תומכי הספר, את התזה המרכזית שלו.‏[4]

פעילי זכויות בעלי חיים בישראל טוענים כי הספר נוגע בו זמנית בשני נושאים שהם טאבו. מצד אחד, כך נטען, ישנו ניסיון לצמצם את הדיון על השואה לשואת היהודים בלבד, להתכחש ללקחים אוניברסליים שלה, ולגמד מקרים אחרים של רצח עם (כמו רצח העם הארמני), ומצד שני הספר נוגע בנושא זכויות בעלי החיים, נושא בו מעדיפים רוב הישראלים שלא לעסוק.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ עזריאל קרליבך, הודו, יומן דרכים, עמ' 47-46.
  2. ^ עזריאל קרליבך, הודו, יומן דרכים, עמ' 45-44.
  3. ^ לדוגמה ב"מוסף הארץ", 7.4.2006, נכתב כי הספר הוא "שיא של אטימות מוסרית" או "הפצת תועבה"
  4. ^ קרן דיוויס, ארגון הדאגה לתרנגולות בארצות הברית