כלכלה יהודית
כלכלה יהודית היא גישה יהודית להבנת הכלכלה ולעיצובה. היא מנסה להבין כיצד יש להסדיר את הכלכלה המודרנית על פי העקרונות של המסורת היהודית מן הדורות הקודמים.
הניסיון לברר את דרכה של הכלכלה היהודית נתקל בקושי בסיסי בכך שהמסורת היהודית התהוותה לפני התקופה המודרנית והמהפכה התעשייתית כאשר הנסיבות הכלכליות היו שונות למדי, כך שקשה ללמוד מן ההקשרים של העבר אל מציאות ימינו [1]. חלקה התגבש בתקופת התנ"ך כאשר העם היהודי ישב בממלכה קטנה שרוב פרנסתה נובע מחקלאות קיום והשפעת מוסדות השוק והממשלה על חיי היומיום ועל הכלכלה מצומצמים יותר. המשכה נתגבש כאשר העם היהודי חי במסגרת של קהילות ולא במסגרת מדינית. יחד עם זאת ישנם ביהדות ערכים, השקפות ומצוות שבוודאי נותנים כיוונים משמעותיים שעל ידם ניתן לפתח את החשיבה הכלכלית.
היסטוריה של כלכלת היהודים
היבט חשוב של הכלכלה היהודית הוא היסטוריה כלכלית של היהודים כלומר כיצד היהודים שרדו ושגשגו במהלך ההיסטוריה בדגש על ניתוח כלכלי-חברתי הנוגע גם להיבטים של תרבות פוליטיקה ואקולוגיה.
את ההיסטוריה של הכלכלה היהודית ניתן לחלק ל-3 תקופות מרכזיות. החלק הראשון הוא מימדי קדם ועד חורבן בית ראשון. בשלב זה עוצבו רוב החוקים וחלק מן המסורות והתרבות היהודית. שלב זה אופיין בכלכלה חקלאית פרה-תעשייתית דומה ברוב המאפיינים שלה לכלכלות חקלאיות אחרות של אותה תקופה בתוספת מספר היבטים שנבעו ממבנה החברה העברית-יהודית, כמו בית מלוכה חלש ושבטים מקומיים חזקים, חוקי שמיטה, לקט ועוד. השלב השני הוא מתחילת הגלות ועד לעידן התעשייתי במאה ה-19. בשלב זה היו היהודים בולטים כחלק ממעמד של כלכלת שירותים וכעם סוחרים עם בולטות בקרב אליטה משכילה ובקרב האליטה השלטונית והתרבותית במדינות אירופה ובאזור המזרח התיכון. השלב השלישי הוא השלב המודרני, שבו הייחוד היהודי משתנה הן בגלל התחזקות המסחר והשירותים בקרב קבוצות אחרות והן בגלל התחזקות המימד הלאומי בקרב יהודים עקב הקמת מדינת ישראל.
ניתוח של חלק מההיבטים של כלכלה יהודית עברית מופיע באחד מפרקי הספר לטובת הכלל. אחד המאפיינים של החברה היהודית המקראית היה קשר משולש בין עם-ארץ-אלוהים. העם מתחייב לשמור על חוקי התורה, הגמול הניתן לעם הוא הזכות לשבת בארץ ישראל ולהנות משלווה (איש תחת גפנו ותחת תאנתו). מודל זה שונה ממודלים של חברות אנימסטיות שקדמו לו וכן ממודל נוצרי מאוחר יותר שהוא מודל אוניברסלי, ובו הגמול על התנהגות טובה הוא גן-עדן לא גשמי.
מאז תקופת גלות בבל לקהילות היהודיות היו מספר מאפיינים ייחודיים, שיצרו מודל כלכלי-חברתי-תרבותי-פוליטי שונה מהמודלים שהיו מקובלים ברוב התרבויות החברתיות סביבם. לדוגמה בעוד רוב הממלכות והעמים התבססו על כלכלה חקלאית היררכית ודמויית פירמידה (שבה רוב הציבור היו חקלאים שהמיסים שלהם אפשרו קיום של אליטה תרבותית, פוליטית וכלכלית), הכלכלה היהודית התבססה על שילוב של הון אנושי, כלכלת שירותים ומסחר.
אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה של הכלכלה היהודית היא כיצד העם היהודי שרד את הגלות הממושכת שלו (תחילה גלות בבל ובהמשך הגלות הרומית) בעוד עמים ואימפריות רבות שהיו באותה תקופה נעלמו עם השנים. המבנים החברתיים בקרב רוב העמים היו מעין "מגדל בבל" או "קרב בין פירמידות שבו כל אומה מנסה לבנות יישות צבאית-פוליטית-כלכלית-תרבותית שמנסה בדרך כלל לגדול ועליה להתחרות ב"פירמידות" חברתיות אחרות שמנסות לפלוש אליה כדי להגדיל את כוחן שלהן. חברות שהצליחו להנות מיתרונות לגודל מבחינה כלכלית, צבאית, תרבותית או פוליטית הצליחו בדרך כלל להישלט על שטחים נוספים, תוך כדי החרבת "פירמידות" קטנות יותר. עם זאת בדרך כלל מודל זה הכיל בדרך כלל זרעים של חוסר-יציבות, וכעבור זמן מה המבנה הפנימי של אותה חברה נחלש או הסתאב. כתוצאה מכך כוח חיצוני כלשהו הצליח למוטט חלקים ממנה או אפילו להשתלט על כולה, במקרים רבים נוספים חל מאבק פנימי והאימפריה נחלקה ל-2 או 3 חלקים. דבר זה שוב מזכיר את הסיפור של מגדל בבל שבו כדי להצליח ולהנות מיתרונות לגודל החברות צריכות לבנות "מבנים חברתיים" גדולים ומורכבים יותר, להתבסס על שטח גדול יותר מבחינת שטח פיזי של הממלכה ומבחינת מספר האנשים בה, אבל מבנה זה הוא גם בעל יותר קומות, קשרים פנימיים והיררכיה ולכן יש לו גמישות נמוכה יותר, וייתכנו בעיות של חוסן כלומר קושי להשתקם אחרי אסון. בעיה נפוצה עוד יותר היא היבטים נסתרים של תהליך ארוך טווח שכרסמו בצורה נסתרת את היסודות של החברה דמויית הפירמידה ובהמשך גרמו לכך שהייתה חלשה יותר ועברה התמוטטות עקב טריגר חיצוני או פנימי.
לחברה היהודית בגלות היו לעומת זאת מאפיינים יחודיים משלה, והשגשוג שלה לא התאפשר עקב חברה היררכית בעלת מוקד אחד. אם ניתן לדמות ממלכות ואימפריות למבנים דמויים פירמידה שעוצמתן היא "מבנים" גבוהים יותר הדורשים שטח גדול יותר, אז הכלכלה היהודית דומה יותר לאוסף של ערי-סירות. כל עיר-סירות כזו מקיימית קשרי מסחר עם ערים אחרות ויש לה מוקד גאוגרפי וקשרים מקומיים חזקים. אבל יש מגבלות מובנות על הכוח הפוליטי-כלכלי של כל מושבה כזו, וכן לסירות הבודדות - משקי הבית - יש ניידות גבוה יותר ביחס לתושבי ערי-הפירמידה. מאפיינים יחודיים לחברה ולכלכלה היהודית כללו - גלות (העדר מרכז פוליטי-צבאי, מגבלות פוליטיות), למדנות (חיוב בנים זכרים לדעת קרוא וכתוב, מעמדו של החכם), תרבות קהילתית (מאפיין זה היה נפוץ גם בקרב חברות אחרות, אבל היהודים התקשו לבנות מבנים חברתיים היררכיים גדולים יותר בגלל מגבלות פוליטיות) וכן היבטים של קהילה אוניברסלית (קשרים תרבותיים, מדעיים, תרבותיים ומסחריים ביין קהילות).
בימי רבי יהודה הנשיא, הוא נתן צו לפיו כל ילד יהודי זכר חייב לדעת לקרוא ולכתוב. דבר זה היה עול כלכלי משמעותי על חברים בחברה חקלאית, שכן רוב האנשים לא ידעו לקרוא ולכתוב, מספר המורים היה קטן ולכן התשלום להם היה גבוה והיה צורך בעזרה של הילדים בכלכלת משק-הבית החקלאי. חלק מהיהודים נטשו את היהדות בשל עול זה. עם זאת רבים מהיהודים למדו לקרוא ולכתוב וכך שימרו את לימודי התנ"ך וכתבים דתיים אחרים ואת אורח החיים היהודי, גם בקהילות מבודדות. זמן קצר לאחר מכן התפתחה האימפריה הבבלית והדבר דרש פקידים רבים. היהודים שידעו קרוא וכתוב והיו משכילים מרוב העמים האחרים, נהנו מיתרון יחסי בתחום והפכו לחלק מדרגי הביניים והניהול של ממלכה זו. הדבר גרר שוני משמעותי בין היהודים לבין רוב העמים האחרים - בעוד בקרב רוב העמים חלקים גדולים מהעם היו איכרים שרובם גם לא ידעו קרוא וכתוב, ואילו האליטה התרבותית- פוליטית היא בעלת מאפיינים שונים, בקרב היהודים רוב הכלכלה התבססה על כלכלת שירותים ועל מסחר. כדי לשלוט ולאחד את הציבור הרחב החקלאי, החברות החקלאיות הלא-יהודית השתמשו בשילוב של מיתוסים פשוטים יחסית, רשת היררכית דתית שיוצרת תחושת אחדות, יחד עם שילוב של כפייה ואכיפה מצד האצולה והמלכים. לעומת זאת התרבות היהודית התבססה במידה רבה יותר על טקסטים כתובים, ובקיום והמשך התרבות השתתפה שכבה רחבה הרבה יותר הן מבחיה מספרית והן מהבחינה של שיתוף אנשים מקרב מעמדות נמוכים יותר. עם הזמן גם התפתחו חוקים ומסורות שהקשו או אסרו על יהודים לעסוק בחקלאות וההתמחות שלהם בענפי כלכלה אחרים התחזקה.
היבט נוסף שהתפתח היה "למדנות" - הערכה של קיום לימודים והשכלה כערך חברתי בעל חשיבות. לא רק שעודדו ילדים לדעת קרוא וכתוב, מעמדו של החכם בקהילה היה חשוב, ואנשים בעלי ממון רצו לחתן את בנותיהן לא רק עם סוחרים עשירים אחרים אלא גם עם גדולים בתורה ומשכילים. דבר זה עודד יהודים להמשיך ללמוד תורה, לראות בלימודים בכלל ערך ולהיות מעורבים גם בהקשרים אחרים של ידע הנוגעים למדע, חוקים (עריכת דין) רפואה ועוד.
היבט נוסף נבע מכך שעוצמת היהודים הייתה תמיד מוגבלת. לא משנה כמה יהודי מסויים היה עשיר או בעל כוח פוליטי - הוא תמיד היה נתון בסכנות של סנקציות, החרמת רכוש, הגלייה או מוות מצד השליט, ארגוני דת, אצילים או אספסוף. מצב זה מנע היבטים חזקים מידי של יתרון לגודל של משפחות או קהילות. כאשר יהודים צברו כוח פוליטי או כלכלי חזק מידי הם היו עלולים להרגיז את שכניהם הלא-יהודים. בנוסף היות ויהודים לא יכלו לחוקק חוקים בכוחות עצמם, הם התקשו יותר לבצע קשרי הון שלטון כדי לחזק את כוחם הכלכלי. יהודים עשירים ומקורבים לאצולה ולמלך יכלו לקדם חוקים שונים, אבל תמיד תוך סיכון שדבר זה ירגיז סוחרים לא יהודים או יפגע יותר מדי בציבור הלא יהודי או באצולה - דבר שיגרום לתגובת נגד חריפה נגדם. בנוסף, המסגרת הזהותית-קיומית-תרבותית של רוב היהודים הייתה הקהילה היהודית שבתוכה הם חיו. כאשר היה סוחר יהודי עשיר, הוא בדרך כלל תרם היבט משמעותי מתוך העוצמה והכסף שלו גם לקהילה היהודית סביבו. דבר זה נבע הן מתחושת זהות חזקה עם הקהילה והן מכך שיהודי בודד, חזק ככל שיהיה התקשה לשרוד לבדו בחברה עויינת מבחינה תרבותית. בעוד שהיבט זה היה יכול להתקיים גם בקרב קהילות דתיות אחרות, לדוגמה תרומת אנשים עשירים לקתדרלות, היכולת של יהודים לגדול ולהתפתח הייתה בעיקר מוגבלת להיבט הכלכלי, ואילו אפיקים כמו צבירת עוצמה צבאית או ניסיון להפוך לחלק מהאצולה או המלוכה הייתה חסומה בפני היהודים. דבר זה חיזק בהכרח את הקהילות היהודיות.
השתלבות היהודים בחברות אחרות הייתה קלה יותר במבנה חברתי לא-הומוגני, בחברות אימפריאליות. בחברות "לאומיות" ובערי-מדינה השילוב של יהודים בחברה היה קשה שכן הן היו "הזרים",לעומת זאת באימפריות שהתקיימו מאוחר יותר, היו מורכבות ממילא מציבורים ניכרים של זרים ועירוב עמים שונים שחיו באימפריה. כך פחת המתח בין "אנחנו" לבין "הם", שכן "הם" כלל ערב-רב של עמים מנהגים ותרבויות שונים זה מזה.
היבט חשוב נוסף של חיזוק הקהילות היהודיות היה המסחר הפנימי בינן. יהודי סוחר שנסע לקהילה יהודית אחרת נהנה מיתרונות שונים - תחושת הרדיפה והמסורת היהודית חייבו יהודים לארח ולהגן על יהודים אחרים שהגיעו מקהילות אחרות. כמו כן יהודים ממדינות שונות ידעו לתקשר זה עם זה עקב ידע משותף של עברית. גם הרקע התרבותי של יהודים ממקומות שונים מאד היה דומה בגלל לימודי תנ"ך תלמוד תושב"ע וקיום טקסים משותפים. הקשרים בין קהילות היו לעיתים קרובות גם קשרי חיתון, בעיקר בקרב האליטות. הקשיים החברתיים והפוליטיים של יהודים במקומות שונים פירושם היה גם שיהודים מקהילות שנרדפו או נחרבו עברו לקהילות אחרות וכך תרמו למגוון גנטי ותרבותי בקרב קהילות אלה.הכלכלן המוסדי אבנר גרייף לדוגמה מתאר את קשרי המסחר בין קהילות במאגרב. גרייף מתאר כיצד יהודים פתרו בעיה שהייתה קיימת בקרב סוחרים אחרים - בעיית הסוכן. סוחרים שרצו לשלוח סחורה למקום מרוחק היו נתונים במשך רוב ההיסטוריה בבעיה עקב המרחק והסכנות. שודדים היו יכולים לשודד את השיירה, ערים יכלו להעלות מכסים או לחוקק חוקים חדשים המגבילים את המסחר, בעיות מזג אוויר יכלו לקלקל את הסחורה ושינוים שונים יכלו להעלות או להוריד את ערך הסחורות בנקודת היעד. בעיית הסוכן היא בעיה קלאסית של סוחרים שרוצים לשלוח סחורה למקום מרוחק, עליהם לנסוע בעצמם ולפקח את התהליך או למנות סוכן שיסע מטעמם, שעלול לרמות את הסוחר לדוגמה להגיד שחלק מהסחורה אבד לשודדים ולקחת חלק מהסחורה לעצמו. ניתן להתגבר בצורה חלקית על בעיה זו על ידי מינוי בני משפחה אבל הבעיה קיימת גם בקרב משפחות וכן הדבר מגביל את היקף הסחר עבור הסוחר. בקהילות היהודיות הייתה דרך להפחית את בעיית הסוכן והיא על ידי נורמות בין קהילות. סוכן שניסה לרמות את הסוחר ששלח אותו, היה בסיכון מכך שאדם אחר בקהילה המרוחקת יראה דבר זה וידווח לסוחר שלו. כמו כן משלוח הוראות בכתב היה נפוץ יותר בקרב יהודים וניתן היה לאכוף חוזים בקלות רבה יותר.
ידיעת קרוא - וכתוב שרתה האת הכלכלה היהודית בדרכים רבות - יתרון אחד היה בהכשרה בתחומים הדורשים הון אנושי כמו רפואה, מחקר מדעי ועוד. היבט נוסף היה ביכולת טובה יותר לחתום על חוזים ולקיים אותם, דבר שגרר עלויות עסקה נמוכות יותר. היבט שלישי היה היכולת לפתח כלים פיננסים שהקלו על מסחר. דוגמה לכך היא הצ'ק או שטר-חוב - יהודי היה יכול לנסוע עם פתק שאומר שלמו למשה-זוכמיר כך וכך זוזים או תנו לו כך וכך סחורה, ולעובר מעיר אחת לאחרת. לדבר זה היה יתרון כלכלי הן בגלל היכולת לקזז הובלת סחורות שונות והן כאמצעי הגנה חשוב נגד שודדי דרכים. באותה תקופה גם מכסים היו גבוהים בין מדינות ובין ערים, כך שהיכולת לבצע קיזוז סחורות, שטרי חוב וצ'קים היו יתרון כלכלי חשוב לסוחרים יהודים.
היבט נוסף היה של "עיר סירות" יהודית. עבור רוב העמים האחרים, היה מרכז צבאי-חברתי-כלכלי אחד שבו רוכזה כל העוצמה. אנשים שחייו בקהילות מחוץ למוסד זה התבססו על עוצמת המדינה הזו כדי לקבל הגנה, ולרוב לא התפתחו קהילות גדולות מחוץ לממלכה הגאוגרפית. בנוסף היות וכל ממלכה הייתה גם איום צבאי, שליטים אחרים לא ששו לקיום של קהילות של עמים אחרים בקרבן. היהודים לא היו איום צבאי, ובנוסף הם היו חייבים לקיים קהילות עשירות וחזקות מספיק שיאפשרו להם להתקיים גם ללא מרכז גאוגרפי צבאי שיספק להן הגנה. לכן כאשר נחרבה קהילה חזקה אחת, הדבר היווה מכה, אבל הקהילות היהודיות וכן התבססות על מסחר ועל מתן שירותים שאינם תלויים במקום גאוגרפי הקלו על יהודים לשמור על מספר מוקדי כלכליים-תרבותיים ולא על מוקד אחד.
הרדיפות של יהודים גרמו לסבל רב ולאובדן קהילות רבות - כולל לדוגמה חורבן בית שני, גלות נוספת בעקבות מרד בר-כוכבא, החלשות והרס הקהילה היהודית בא"י שחיה בגליל לאחר מרד בר-כוכבא, גרוש היהודים מאנגליה, גירוש יהדות ספרד, הפרעות באזור רוסיה וכו'. עם זאת לרדיפות אלה היה גם מאפיין נוסף - הם יצרו חברה שחבריה מודעים לארעיות מעמדם ולשבריריות הכוח שלהם. אימפריות סחר התקשו לקום לאורך זמן, ויהודים שמו דגש על פיזור סיכונים ועל האפשרות לעבור למקום אחר כדי להתחיל דף חדש.
עם התפתחות הקפיטליזם, המהפכה התעשייתית, הלאומנות המדע, השואה והקמת מדינת ישראל נעלמו חלק מהמאפיינים הייחודיים של כלכלה יהודית שהתקיימה בגולה. לדוגמה אחוזי קרוא-וכתוב עלו בקרב עמים אחרים, עם המעבר מחקלאות לתיעוש בעקבות המהפכה התעשייתית עם הזמן התפתחה גם כלכלת שירותים ויותר ויותר מדינות הבינו את החשיבות של לימודים, השכלה ומדע לשכבה רחבה באוכלוסיה כדי לצבור עוצמה כלכלית מדינית וצבאית. המבנה ההיררכי החזק דמוי הפירמידה, למרות שהמשיך להתקיים הוחלף במודל יותר דינמי שבו גם לסוחרים, בעלי מפעלים, תעשיינים בנקאים ועוד יש בו דריסת רגל ולא רק לשכבה דקה של אצילים כמורה ומלך. הלאומיות שהתפתחה במהלך המאה ה-19 הדגישה יותר "אנחנו" לאומי משותף והיה בה פחות מקום ל"זרים". בד בבד- התמורות החברתיות והכלכליות הרבות של המאה -19 ותחילת המאה ה-20 הביאו למתח חברתי שגרר עליה באנטישמיות. החלשות הדת ועליית המדע הובילו את האנטישמיות להפוך לאתנית ו"מדעית" - על רקע "תורת הגזע" ופחות היבט של שנאה על רקע תרבות או דת. כמו כן יתרונות כלכלים שהיו ליהודים במסחר - כמו צ'קים או יכולת לפקח על סוכנים מרחוק - הלכו ונחלשו עקב פיתוח יכולות דומות עקב התפשטות של בנקים גדולים יותר, עקב פיתוח מוסדות פיננסיים משוכללים יותר, פיתוח של אמצעי תקשורת כמו טלגרף וטלפונים והיבטים נוספים של הפחתת עלויות עסקה. השואה הביאה להרס המרכז היהודי החשוב והגדול ביותר שהתקיים במשך 1,000 שנים - הריכוז של יהודים במזרח אירופה בשטח פולין, רוסיה, אוקראינה ומדינות סביבן, וכן נהרסו קהילות רבות במערב אירופה ובאזור הים התיכון. בעקבות זה ובעקבות אנטישמיות במדינות אחרות, קמו שני מרכזים יהודיים אחרים - האחד במדינת ישראל, והשני בצפון אמריקה, עם מרכזים אחרים חשובים שנוספו בדום אירופה ובמערב אירופה.
קיימות ושמירה על האקולוגיה ביהדות
בעניין היחס שבין האדם וסביבתו הטבעית ניתן למצוא מקורות המעודדים את הפעילות האנושית ואת העליונות של האדם על העולם הטבעי. מאידך ישנם מקורות המעודדים שמירה על הטבע כפי שהוא ללא התערבות יד האדם. קשה לתת הגדרה מתי ראוי שהאדם יתערב במעשה בראשית ומתי ראוי שימנע מכך. על כל פנים ברור שאין זה ראוי לפגוע באקולוגיה ללא כל הבחנה.
מקורות שמעודדים את פעילות האדם:
בפרשת בראשית מצווה אלוקים את אדם וחווה (א, כח): "וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ."
התורה מצווה לשחוט בעלי חיים כקרבנות ומתירה שחיטת בעלי חיים לצורך אכילה.
במדרש (תנחומא תזריע ה) מתואר ויכוח בין ר' עקיבא לטורנוסרופוס האם הטבע הוא שלם ואין ראוי שהאדם ישפיע עליו, או שהטבע הוא חסר וראוי שהאדם ישפיע עליו. ר' עקיבא סובר שמעשי אדם נאים ממעשה בראשית ומביא לכך ראיה מן הלחם שמשובח מן השיבולים, וממצוות מילה שעניינה לתקן את התינוק שנולד ערל.
מקורות שמעודדים את השמירה על הטבע:
בקהלת רבה פרשה ז, יש מדרש מציג את יופיו של העולם ואת החשיבות שבשמירה על קיומו: תַּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי, שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ. התורה אוסרת יצירת כלאיים בצמחים ובעלי חיים. הרמב"ן כתב בטעם הדבר: "המרכיב שני מינין - משנה ומכחיש במעשה בראשית כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך, ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות."
התורה אוסרת לצער בעלי חיים שלא לצורך.
בתלמוד בבלי, מסכת תענית (דף כג, עמוד א) מופיע הסיפור על חוני המעגל שישן 70 שנה. חלק מהסיפור מתאר את החשיבות של צדק בין דורי ותכנון ארוך טווח בתשובה לשאלת חוני מדוע אדם שפגש בדרך נוטע חרובים, הוא עונה לו "אֲנִי מָצָאתִי אֶת הָעוֹלָם בַּחֲרוּבִים; כְּשֵׁם שֶׁנָּטְעוּ אֲבוֹתַי לִי כָּךְ אֶטַּע אֲנִי לְבָנַי."
מצות הלוואה ואיסור ריבית
התורה אוסרת הלוואה בריבית בין יהודים, ומצוה לתת הלוואה ללא ריבית לנזקקים לכך. איסור ריבית על פי ההלכה מתייחס הן לקבלת ריבית והן לנתינתה. ריבית נקראת בתורה "נשך" או "מרבית", והתורה מזהירה מפניה בכמה מקומות ואוסרת אותה ב-3 מקומות שונים. במסגרת ההלכה פותח המושג של היתר עסקה שמאפשר מתן הלוואה בריבית במסגרת כללי ההלכה. בעסקה זו אין שני צדדים: מלווה ולווה, אלא זו עסקת חבילה, בה המלווה והלווה הופכים להיות שותפים להפסד ולרווח כאחד. בעל הממון הוא שותף פסיבי הנותן כסף ל"מתעסק" - השותף האקטיבי, על מנת שישקיע אותו בעסק, כך שמחצית הכסף ניתנת כהלוואה ומחצית הסכום ישמש כפיקדון והמלווה יהיה שותף עם המתעסק לא רק ברווח אלא גם בהפסד. בפועל בכלכלה המודרנית כיום יש יהודים רבים המקבלים ומספקים הלוואות. יש גם מוסדות גמ"ח אשר מספקים הלוואות ללא ריבית לנזקקים.
מדיניות רווחה
רוב מדיניות הרווחה היהודית מבוססות על יוזמות קהילתיות ומקומיות באופיין כמו מפעלי גמ"ח, מצוות צדקה, נורמות חברתיות של עזרה הדדית בין חברי הקהילה ובין יהודי אחד ליהודי אחר ואף סיוע לגר (כלומר לאנשים שאינם ממוצא יהודי). כמו כן היהדות שמה דגש על קיומם של מוצרים ציבוריים כמו מערכת חינוך קהילתית לכלל בני הקהילה, ומוסדות צדקה ותמיכה.
כמו כן ישנן מצוות שונות ביהדות אשר גורמות להתערבות מחזורית בפעילות השוק והכלכלה, אשר גורמות לחלוקה מחדש של ההון ושל הכספים בקהילה, ושיש להם יכולת גם לסייע לעניים ולחלשים. כך מצוות השבת גורמת ליום חופש לכולם, כולל גם לבעלי החיים העובדים. מצוות התערבות מחזוריות אחרות כוללות את השמיטה, היובל וכן מערכת החגים השנתית.
היחס לעוני לעושר ולחמדנות
כדי להבין את חשיבות ההשקפה היהודית בנושאי עוני עושר ותענוג, יש לבחון ראשית את הרקע התרבותי ליחס של הקפיטליזם לנושאים אלה. בנצרות, אחד מ"שבעת החטאים", הוא החמדנות. הנצרות הקתולית הדגישה את החשיבות של גמול בעולם הבא, כפרס על סגפנות ועוני בעולם הזה וראתה בעונג חטא. בניגוד לכך, התאולוגיה הפרוטסטנטית קידשה את החומרנות וטענה כי הסימן לכך שהאל רואה בעין יפה את פועלם של אנשים מסויימים הוא הצלחה כלכלית שלהם. להשקפה זו השפעה חשובה על התרבות המערבית בת זמננו ועל הקפיטליזם, שבו צבירת עושר היא מטרה בפני עצמה, והוכחה לכך שאתה תורם לרווחה החברתית ומקבל על כך גמול. בתאוריה, תומכי הקפיטליזם מניחים שכל העסקאות צריכות להיעשות ללא כפייה וללא השפעות חיצוניות שליליות ומתוך כך שעסקאות אלה מעלות את הרווחה של הקונה והמוכר כאחד. בפועל אנשים מתעשרים ממגוון סיבות הכוללות גם ניצול כוח מונופוליסטי, עושק של עובדים, מכירת מוצרים מזיקים לבריאות (כמו סיגריות, מזון לא בריא), בעלות על מפעלים מזהמים, מכירת נשק ועוד. בתרבות הקפיטליסטית הפופולרית אין התייחסות להיבט זה וקיימת הערצה של העושר והפרסום באשר הוא, ללא קשר למידת המוסריות שבה הושג הכסף או בשאלה האם העושר הכלכלי אכן העלה את הרווחה החברתית.
היהדות לעומת זאת לא ראתה בעוני אידאל, ואין מסורת של הערצה לסגפנות. לעומת זאת הדגישה היהדות את הערך של עבודה ופרנסה עצמית. בהתאם לכך גם לא צמחה בה תגובת-נגד של הערצת העושר החומרי. היהדות מודעת לבעיה של התרגלות הדונית ולכך שבני אדם עשירים יותר אינם בהכרח מאושרים יותר. בהתאם לכך אמר בן זומא במסכת אבות: אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.
ביהדות, הדיבר האחרון מעשרת הדברות, לא תחמוד, נוגע לאיסור על התאווה שבלב. אם כי פרטי ההלכות אינם תואמים לגמרי איסור על תאוות בצע. בנוסף, תוצאות נגררות של תאוות ממון נאסרו בהלכה באיסורים עצמאיים, כמו גזל, גניבה, שוחד, עושק, הונאה, רמאות, הסגת גבול, ריבית וכדומה. בעל ספר משלי מגנה את התכונה כשלעצמה (משלי א' י"ט, ט"ו כ"ז), ואף הנביאים במספר מקומות מגנים את ישראל בשל תאוות הבצע שלהם (ירמיהו ו' י"ג, ח' י'). במקרא, יתרו יועץ למשה למנות שופטים שאחת מתכונותיהם היא שנאת בצע (שמות י"ח כ"א). בספר שמואל מסופר על בניו של שמואל הנביא, השופטים שהיטו משפט בשל רדיפת בצע ולקיחת שוחד ועל כן העם מאס במשפטם וביקש לו מלך (שמואל א', ח' ג').
היחס לעושר בתרבות היהודית בא לידי ביטוי גם בהקשר של קשרי הון-שלטון וההשפעה הפוליטית והתרבותית של עשירים. בין היתר בביטוי (שהשתרש מתוך הספרות היידית) בעל המאה הוא בעל הדעה.
לעשירים עלול להיות יתרון גם בתחום המשפט ויישוב סכסוכים. בתרבות הנוצרית יש הנחה סמויה כי העני והחלש הוא צודק והעשיר או החזק טועה או רשע. בתרבות הקפיטליסטית עקרון זה שונה במידה מסויימת היות ועשירים יכולים להנות מתנאים טובים יותר כמו לובי פוליטי, משטרה פרטית, הגנה טובה יותר של המשטרה הציבורית וכן מעורכי דין ממולחים ומשכילים יותר. היהדות נזהרה בנושא זה לא לתת עדיפות אוטומטית בבית המשפט לעניים. שנאמר "ודל לא תהדר בריבו". [2]
היחס לצריכה ולתענוג
בתגובת נגד לנצרות הקתולית שראתה בכל תענוג חטא, צמח זרם התועלתנות שראה בכל עינוג של הגוף מטרה בפני עצמה. יחד עם הנחות של אנוכיות ורציונליות נוצרו מצבים שבהם יש הצדקה מוסרית לצריכה ולמכירה של כל דבר, כל עוד יש לו ביקוש. הכלכלה נאו-קלאסית טוענת כי אם יש צריכה של מוצרים בתנאים של שוק משוכלל, הדבר מעלה את הרווחה הכלכלית. התועלתנות, הקפיטליזם ובמקרים רבים גם העיתונות הפופולרית אוחזים בטענה דומה, אבל ללא סייגים של שוק משוכלל. כאשר מניחים כי אין השפעות חיצוניות, כל האנשים הם רציונליים לגמרי, יש מידע מלא על תכונות המוצרים, ואין בעיה כמו חרטה או התמכרות, אפשר להגיע להצדקה של כל מוצר פשוט בגלל שיש לו ביקוש גם אם הוא עלול לגרום נזק לצרכן, לעובדים, או לבני אדם או לבעלי חיים - לדוגמה מכירת נשק, מכירת סמים, טבק, מזון לא בריא מוצרים היוצרים זיהום, ועוד.
התרבות הקפיטליסטית עברה שינוי נוסף. בתחילת דרכה היא הושפעה מזרמים בנצרות כמו הקוויקרים והפרוטסטנטים שהדגישו את הנושאים של עבודה קשה, חסכנות, הסתמכות עצמית ופשטות מרצון כדי להגיע לעצמאות כלכלית ואף עושר. החל מתחילת המאה ה-20 וביתר שאת לאחר מלחמת העולם הראשונה חל שינוי תרבותי שהדגיש את החשיבות של צריכת ראווה מבחינת הפרט ולקדם את תרבות הצריכה כתרופה לייצוב הכלכלה וכדרך לעודד צמיחה כלכלית, וקידום הרווחה החברתית.
היהדות לא ראתה בתענוג עצמו חטא, ולא צמח בה מנגד זרם הרואה בצריכת מוצרים מטרה בפני עצמה.
ערך של לימוד והשכלה
מצוה מרכזית ביהדות היא מצות תלמוד תורה. מכח מצוה זו יש חיוב של לימוד קרוא וכתוב לבנים. דבר זה יצר קושי משמעותי ליהודים שעבדו בעבודות כפיים ובחקלאות שכן באותה תקופה לא היה מקובל לקרוא והדבר היה נחלתם של משכילים בלבד ולווה בקושי כלכלי ניכר - הן של תשלום למורה והן של היעדרות הילדים מסיוע בעבודות הבית ובמלאכות שונות. בהמשך ציווי זה הפך לברכה כאשר היהודים השתלבו במעמד הפקידים והסוחרים של איזור בבל.
הלמדנות ליוותה את היהדות גם בתקופות מאוחרות יותר, של הגלות בתקופה הנוצרית, שבה בהמשך הדרך נאסר על יהודים להחזיק באדמות ולעסוק במלאכות שונות שנחשבו יצרניות כמו חקלאות או בגילדות המקצועיות, והם נדחקו למקצועות של סוחרים, מלווים בריבית או מיני מלאכות פשוטות. גם בתקופה המודרנית נשארה הלמדנות ערך חשוב ביהדות. קיים מתח בנושא זה בין לימודי תורה וגמרא לבין לימודים של מדע טכנולוגיה וספרים חיצוניים אחרים.
איזון בין עבודה משפחה ולימודים
בתרבות היהודית יש הדגשה של איזון בין לימודים, משפחה ועבודה. על האדם לעסוק בכל התחומים האלה ולא להזניח תחום אחד על חשבון השני.
שמיטה
ערך מורחב - שנת שמיטה וקיימות
בתום שנת השמיטה ישנה מצוה לשמוט את החובות. היהדות התקשתה לעמוד במצווה זו. הפרוזבול הוא תקנה הלכתית שנתקנה בידי הלל הזקן בסוף תקופת בית שני, והיא בשימוש נרחב גם בימינו. הפרוזבול הוא תקנה הלכתית שנועדה לאפשר לגבות חובות של הלוואות שעבר זמן גבייתם ולא ניגבו, מבלי שמצוות שמיטת הכספים, תגרום לביטול החוב.
ילודה
בהלכה היהודית, קיימת מצוות פרייה ורבייה (או פרו ורבו) היא החובה לקיים יחסי אישות כדי להוליד צאצאים. מצווה זו היא המצווה הראשונה המופיעה בתורה. במשנה יש מחלוקת כמה ילדים יש להוליד כדי לצאת ידי חובת מצווה זו. בית הלל סוברים שיש צורך בבן ובת וסומכים את החלטתם על הפסוק הסמוך, "זכר ונקבה ברא אותם", ואילו בית שמאי סוברים שיש להוליד שני זכרים. לפי גרסה אחרת, המחלוקת הייתה האם צריך בן ובת, או שמספיק או בן או בת. גם לפי בית הלל וגם לפי בית שמאי הכוונה לילדים שיוכלו לקיים גם כן מצווה זו - ילדים פוריים. להלכה, מספיק להוליד זכר ונקבה כדי לקיים מצווה זו. אמנם מעבר למצווה מן התורה ישנה גם מצוה מדברי חכמים להוליד ילדים נוספים גם אם כבר נולדו בן ובת. מצוה זו נסמכת על הפסוק מקהלת (יא, י) 'לערב אל תנח ידיך'.
עם השנים השתרשה ההלכה של הולדת ילדים רבים ככל האפשר למשפחה, במיוחד במשפחות חרדיות ודתיות. הדבר אולי הושפע גם מנורמה חברתית שהייתה קיימת עד תחילת המאה ה-20 ברוב החברות המסורתיות של הולדת ילדים רבים, עקב תמותה גבוהה של ילדים בגיל הילדות. קיום המצווה עצמה של הולדת בן ובת יכולה לדור בכפיפה אחת עם ייצוב אוכלוסין, אבל הולדת ילדים רבים ככול האפשר עלול לגרור מצב של פיצוץ אוכלוסין כלומר הגעה לתנאי של "מלאו את הארץ" וגם מתנגש עם ערך קדושת החיים שקיים ביהדות.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- אתר כלכלה יהודית
- טבע עברי, מרכז למידה מקוון בנושא יהדות וסביבה.
- הרב יעקב אריאל, יהדות ואקולוגיה
- יוסף יצחק ליפשיץ, על תורת הכלכלה היהודית
- יוסף יצחק ליפשיץ, מדיניות רווחה יהודית - מחברה חקלאית למשק מודרני
- אהרון אריאל לביא, סדרת הרצאות בנושא יהדות ואקולוגיה