יורסיטיקת הזמינות

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יורסיטיקת הזמינות (באנגלית: Availability heuristic) היא סוג של הטיה קוגניטיבית - "קיצור דרך" נפשי שבו אנחנו מעריכים גודל, חשיבות, הסתברות של משהו על סמך כמה קל לנו להיזכר בדוגמה שלו. ‏[1] לכן דברים שקל לנו להיזכר בהם נתפסים כדברים חשובים יותר או שכיחים יותר מאשר דברים שיותר קשה לנו להזכר בהם. כמו כן על פי יורסטיקת הזמינות, אנשים נוטים לשקול במידה רבה את שיקוליהם כלפי מידע עדכני יותר, מה שהופך דעות חדשות מוטות כלפי החדשות האחרונות.

הטיות בגלל יורסיטיקת הזמינות

הפסיכולוג דניאל כהנמן מסביר על יורסיטיקת הזמינות בספרו לחשוב מהר לחשוב לאט . כאשר אנו נדרשים להעריך שכיחות של קטגוריה כלשהי, לדוגמה "צמחים מסוכנים" או "אנשים שמתגרשים אחרי גיל 60", אנו מבצעים הערכה זו על סמך הקלות שבה אנחנו חושבים על דוגמה כלשהי מאותה קטגוריה. ככל שקל לנו לחשוב על דוגמה כזו, או אפילו ככל שנדמה לנו שקל לחשוב על דוגמה כזו, כן יהיה לנו נדמה שקטגוריה זו גדולה יותר. לכן אנחנו אפילו לא צריכים לחשוב על דוגמה קונקרטית, לשאלה איזה מדינה מופיעה יותר בחדשות (ניקרגואה, סין או איראן) או מאיזה צירוף אותיות נוכל להרכיב יותר מילים.

יורסטיקה זו, כמו יורסטיקות שיפוט אחרות, ממירה שאלה אחת בשאלה אחרת - במקום לאמוד גודל של קטגוריה או שכיחות של אירוע, אנחנו מדווחים כמה קל לנו לחשוב על מקרים שעולים בדעתנו. יש כמה גורמים מלבד השכיחות שמשפיעים על כמה קל לנו לבצע זאת ולכן יורסטיקה זו עלולה לגרום להטיות. לדוגמה אירוע בולט שמשך את תשומת הלב - לכן לדוגמה קל לנו יותר להיזכר בגירושין של ידוענים מהוליווד מאשר גרושים של מנהלי חשבונות. היבט אחר הוא אירוע דרמטי שמושך את תשומת הלב - כמו התרסקות של מטוס או רעידת אדמה - שיוצרים רושם זמני של סכנה מוגברת. דוגמה אחרת היא התנסות אישית, דוגמאות חיות או תמונות - כולם דברים שמשפיעים על קלות הזיכרון יותר מאשר נתונים סטטיסטיים - אם אנו נתקלים בטעות שיפוטית שקרתה לנו אנחנו מאמינים פחות למערכת המשפט - והשפעה זו זכירה יותר מאשר סיפור שקראנו על מישהו אחר.

הטיה בגלל קושי בלתי מוסבר להיזכר בדוגמאות

כהנמן מתאר גם כיצד שטף הזמינות של דוגמאות יכול להשפיע עלינו בצורה הפוכה כאשר יש לנו ציפיה מוגזמת ממנו.

כאשר מבקשים מאיתנו לספק 6 דוגמאות להתנהגות אסרטיבית שלנו, ואז שואלים אותנו אם אנחנו אסרטיביים, התשובה תהיה שונה מאשר אם מבקשים מאיתנו לתת 12 דוגמאות. כאשר מבקשים מאיתנו כמות גדולה של דוגמאות, אנחנו מתקשים לספק את הדוגמאות האחרונות, מופתעים מכך שהיה לנו קשה להיזכר ולכן מתארים את עצמנו כפחות אסרטיביים. אנשים מדווחים על עצמם כנוסעים פחות באופניים כאשר הם מתבקשים לתת יותר דוגמאות לכך שהם באמת נסעו וכו'. אנחנו מעריכים שיהיה לנו קשה יותר ויותר לתת עוד ועוד דוגמאות אבל בדרך כלל אנחנו מופתעים מהעוצמה של דבר זה ולא מעריכים כמה קשה לנו לזכור דוגמאות כאלה. לכן ניתן לכנות השפעה זו כהטיה עקב "אי-זמינות בלתי מוסברת" - כאשר ניתן לנו הסבר לגבי כך - כאשר אומרים לנו לדוגמה שיש מוזיקה וזו תקשה עלינו להיזכר בדוגמאות להתנהגות אסרטיבית - אז ההשפעה של הטיה זו נעלמת.

ההטיה של קושי של הזכרות היא פחות חזקה כאשר אנחנו מעורבים יותר בנושא - אז אנחנו נותנים משקל גדול יותר למספר הדוגמאות שנתנו ופחות לקושי להיזכר בדוגמאות אלה. ההטיה של שטף ההזכרות היא חזקה יותר כאשר אנחנו נדרשים למטלה נוספת (מערכת 2 עמוסה), כשאנחנו במצב רוח טוב, אם יש לנו ידע בסיסי בלבד ביחס לנושא, אם יש לנו בטחון רב באינטואיציה, אם אנחנו בעלי עוצמה (או מרגישים כאלה). כהנמן מזכיר את דוגמה של ג'ורג' בוש שמעיד כי הוא נדרש רק לתחושה הפנימית כדי לדעת איך לפעול. (נובמבר 2002) - הנקודה היא שהסתכמות על אינטואיציה אינה רק תכונה של האישיות, אלא גם אם מזכירים לאנשים תקופה שבה הם היו בעלי עוצמה כדי לחזק מגמה זו.

מפל זמינות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - מפל הזמינות

בפרק נוסף של הספר כהנמן עוסק בהשלכות של יורסטיקת הזמינות על שאלות כמו של מדיניות ופוליטיקה- כאשר יש אסון כמו רעידת אדמה אנשים מודאגים יותר לזמן מה ולכן קונים יותר ביטוחים ונוקטים צעדי זהירות נוספים. כהנמן מזכיר מחקר פורץ דרך שמראה שהערכות של סיכונים של גורמי מוות מושפעים מהסיקור התקשורתי בנושא.

הפרק עוסק ב"מפל זמינות" - זמינות משמשמת יוריסטיקה לשיפוטים מלבד שכיחות. ובפרט החשיבות של רעיון נשפטת לא פעם לפי השטף (והמטען הרגשי) שבו רעיון עולה בדעתנו. מפל זמינות היא שרשרת אירועים שמזינה את עצמה (לולאת משוב מחזקת) שבה דיווח בתקשורת עלול להסלים לפניקה ציבורית ולהתערבות ממשלתית בקנה מידה רחב. הסיפור התקשורתי מעודד תשומת לב של חלק מהציבור, שהופך מודאג, הדבר מוביל לעוד סיקור תקשורתי, מה שיוצר עוד מודעות או עוד דאגה וכו'. הדבר זה מוזן לפעמים על ידי ארגונים או חברות שמעוניינות בכך. מדענים או מי שטוען שהבעיה היא קטנה נתפסים כמי שמנסים לטייח את הנושא. דוגמאות לכך הן פרשת "לאב קאנל" (על זיהום מים בארצות הברית) ובהלת אלאר (על ריסוס תפוחים) - אם כי יש מחלוקת האם מדובר בהיסטריה מוגזמת או לא. הטענה היא שנושאים פחות "סקסיים" מסכנים אנשים לא פחות. חלק מהנושא הוא "התעלמות מהסתברות" - הדבר הזה יחד עם המנגנונים החברתיים של מפלי זמינות מובילים להגזמה פרועה ביחס לסכנות זניחות. ‏[2]

כיום טרוריסטים הם המיישמים העיקריים של מפלי זמינות. יש להם אינטרס לשמור על פחד. בא בעת נושאים כמו תאונות דרכים שמפילות יותר קורבנות (אפילו בישראל) מושכים פחות תשומת לב. ‏[3] כהנמן חלוק על מומחים אחרים ביחס למשמעות של דבר זה - כי לדעתו חלק מהמשימה של פוליטיקאים הוא לא רק להגן מפני סכנות אמיתיות, אלא גם להרגיע פחדים של הציבור, שכן גם פחדים יוצרים פגיעה באיכות החיים. מעבר לכך לדעתו הדבר גורר הקצאת יותר כסף להתמודדות עם סיכונים בכלל - לכן גם אם נניח לאב קאנאל הייתה מוגזמת, לדעתו יש בכך מידה של תועלת בכך שבזכות דבר זה עלתה המודעות לסיכונים בתחום הסביבה. ‏[4]

הערכת הסתברויות על פי ייצוגיות

בפרק נוסף מדגים כהנמן כי אנשים מבצעים היוריסטיקת הייצוגיות- הערכת הסתברויות על פי ייצוגיות במקום לשפוט על פי השיעור הבסיסי ושימוש בחוק בייס. לדוגמה ללא מידע נוסף נעריך שהסיכוי שסטודנט אלמוני לומד מדעי החברה גבוה יותר מאשר לימודי מחשבים, כי מעט סטודנטים לומדים מחשבים והרבה יותר לומדים מדעי החברה. אבל תיאור לא מאד אמין של הסטודנט כעונה לסטריאוטיפ של סטודנט למחשבים (מרובע, מסודר וכו') משנה את הערכת רוב האנשים והם מעריכים כי רוב הסיכויים שהוא סטודנט למחשבים, אף כי דבר זה מהוה הטיה של חוקי הסטטיסטיקה בנושא זה.

ההמלצות הן לעגן את השיפוט של תוצאה מסויימת בשיעור בסיסי סביר ולהטיל ספק באבחנתיות של הראיות שיש ברשותך. כהנמן מסביר שעקרונות אלה פשוטים אבל חבל שלא מלמדים אותם וכי גם היום השימוש בהם אינו טבעי לו. זה דוגמה לכך שחלק מההטיות הן קשות לשינוי באופן אישי גם לאחר שמודעים להן.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ההגדרה מתוך הספר "[לחשוב מהר לחשוב לאט (ספר)
  2. ^ כהנמן לא מתייחס בפרק זה ל"מפלי זמינות" אחרים כמו השפעת פרסומות על דימוי הגוף שלנו באמצעות שימוש בפרסום, פרסום סמוי ויחסי ציבור כדי לגרור חשיפה חוזרת למסרים, באופן שיכול לנצל פחדים, תשוקות ודעות קדומות למטרות פרסום, הסרת חסמי שיווק או התמודדות עם משברים - ראו תרבות הצריכה, המאה של העצמי, ונו-לוגו
  3. ^ ראו גם סינדרום העולם האכזר להשפעת המדיה על תפיסת הסיכון
  4. ^ מסקנה זו היא בעייתית שכן היא יכולה להטות טיפול בסיכונים זניחים יחסית , בעיקר כאלה קצרי טווח וברורים כמו טרור או סכנות זיהום מיידי ופחות בבעיות גדולות וארוכות טווח יותר - כמו בעיות קיימות , מגפות וכו')