קבלת החלטות בקונצנזוס

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
(הופנה מהדף חתירה לקונצנזוס)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קבלת החלטות בקונצנזוס הוא תהליך קבלת החלטות שמנסה לא רק להגיע להסכמה של רוב המשתתפים, אלא גם לפתור או להפחית את ההתנגדות של המיעוט כדי להשיג את ההחלטה המוסכמת ביותר (מתוך שאיפה לנסות להגיע גם לתוצאה הטובה ביותר). קונצנזוס מוגדר בדרך כלל הן כהסכמה כללית, והן כתהליך של הגעה לאותה הסכמה. קבלת החלטות בקונצנזוס, עוסקת איפה בתהליך זה.

בעוד שתהליך זה אינו נפוץ כמו פרוצדורות אחרות של קבלת החלטות, כמו הצבעות רוב, מגוון גדול של קבוצות משתמשות בתהליך של קבלת החלטות בקונצנזוס. כתות דתיות כמו אגודת הידידים, גופי מדיניות כלכלית כמו מודל פולדר ההולנדית וברית ערי הנזה, קבוצות אנרכיסטיות כמו אוכל במקום פצצות, ואינפושופס, ארגונים לא ממשלתיים רבים, ואפילו אומות שלמות כמו האודינוסואוני השתמשו בקבלת החלטות בקונצנזוס. במערכות הפוליטיות של כמה דמוקרטיות קבלת החלטה ברוב נחשבת כמפלט אחרון, כאשר קבלת החלטה בקונצנזוס הוא התהליך המועדף.

מהו תהליך קבלת החלטות בקונצנזוס?

המילה "קונצנזוס" נובעת מהמילה הלטינית "cun" שפרושה "יחד" או "יחד עם" ומהמילה "sentire" שפירושה "חשיבה" או "הרגשה". כך שמבחינה לשונית, "קונצנזוס" פירושו "לחשוב/לפעול יחד".

כתהליך של קבלת החלטות, קונצנזוס חותר להיות:

  • כוללני: רצוי שבעלי עניין רבים ככל הניתן יהיו מעורבים בתהליך.
  • השתתפותי: רצוי שתהליך הקונצנזוס יעודד השתתפות פעילה ותרומות מצד כל מקבלי ההחלטות. [1]
  • שיתופי: משתתפים בתהליך קונצנזוס אפקטיבי צריכים לחתור כדי להגיע לתוצאה הטובה ביותר שיש עבור הקבוצה ועבור כל חבריה, במקום לבכר להגיע לדעת רוב, שיש לה פוטנציאל של פגיעה במיעוט.[1]
  • תמיכה בשיוויון זכויות: כל החברים בגוף המקבל החלטות בקונצנזוס צריכים להיות, עד כמה שניתן, בעלי יכולת לתרומה זהה לתהליך. לכל החברים בתהליך יש הזדמנות להציע, לתקן, להטיל ווטו או "לחסום" הצעות.
  • מכוון פתרונות: גוף קבלת החלטות בקונצנזוס אפקטיבי חותר להדגיש את ההסכמה המשותפת על פני אי-הסכמות ולהגיע להחלטה אפקטיבית תוך שימוש בפשרה ובטכניקות אחרות כדי למנוע או לפתור עמדות בקבוצה שדוחות זו את זו.

התהליך של קבלת החלטות בקונצנזוס

תרשים זרימה של תהליך בסיסי של קבלת החלטות בקונצנזוס

היות ותהליך קבלת ההחלטות בקונצנזוס אינו פורמלי כמו תהליכים אחרים, כגון חוקי הסדר של רוברטס (Robert's Rules of Order ספר שמפרט כיצד מתקבלות החלטות בקבוצות פרלמנטריות), משתנים הפרטים המעשיים של יישומו בין קבוצה לקבוצה. עם זאת, קיים אוסף של פרוצדורות שהינן משותפות לרוב היישומים של קבלת החלטות בקונצנזוס.[2] [3] [4]

לאחר שהמשתתפים הסכימו על נושאים לדיון ועל סדר יום (אג'נדה), ואפשר גם, על חוקים מוסכמים לפגישה, כל פריט בסדר היום, נדון בתורו. באופן טיפוסי כל החלטה שמתקבלת מפריט באג'נדה עוברת דרך מסלול פשוט:

  • דיון על הפריט: מדברים על הפריט מתוך מטרה לזהות את הדעות ואת המידע על הנושא שעל הפרק. הכיוון הכללי של הקבוצה וההצעות האפשריות לפעולה מזוהים בדרך כלל בזמן הדיון.
  • יצירה של הצעה: בהתבסס על הדיון, מוצעת הצעת החלטה פורמלית בנושא שהוצג בפני הקבוצה.
  • קריאה לקונצנזוס: המפשר (ראו בהמשך בעלי תפקידים) קורא לקונצנזוס על ההצעה. כדי למנוע מצב בו התנועה תפרש שתיקה או אי פעולה כהסכמה, כל חבר בקבוצה בדרך כלל חייב להצהיר על תמיכתו בהצעה, בדרך כלל על ידי תנועת יד, או על ידי שימוש בכרטיס צבעוני.
  • זיהוי של הסתייגויות ומענה להן: אם לא משיגים קונצנזוס, כל מתנגד מציג את ההסתייגויות שלו או שלה מההצעה, ובאופן פוטנציאלי נפתח עוד סיבוב של דיון כדי להבהיר או לענות על הסתייגויות.
  • שינוי של ההצעה: ההצעה עוברת תיקון, או ניסוח מחדש, בניסיון לענות על ההסתייגויות של מקבלי ההחלטות. התהליך חוזר לאחר מכן לקריאה לקונצנזוס והמעגל נמשך עד לקבלת החלטה מספקת.

תפקידים בתהליך הקונצנזוס

פעמים רבות יש כמה בעלי תפקידים בתהליך קבלת ההחלטות בקונצנזוס. תפקידם הוא לאפשר ביצוע אפקטיבי של תהליך הדיון וקבלת ההחלטות. למרות שהשם והטבע של תפקידים אלה משתנה מקבוצה לקבוצה, התפקידים הנפוצים ביותר הם מפשר (Facilitator), שומר זמן, אמפת ומזכיר או רושם הערות. לא כל הגופים מקבלי ההחלטות משתמשים בכל התפקידים האלה, למרות שתפקיד המפשר קיים כמעט בכל תהליך קבלת החלטות בקונצנזוס. חלק מהקבוצות משתמשות בתפקידים נוספים כמו פרקליט השטן, או מקבל-פנים. כמה גופים מעדיפים לבצע רוטציה של התפקידים בין חברי הקבוצה כדי לבנות את הניסיון ואת הכישורים של המשתתפים, ולהקטין את הסיכוי לריכוז של כוח. [2]

התפקידים הנפוצים בחתירה לקונצנזוס הם:

  • מפשר: תפקיד המפשר הוא לסייע להגיע להחלטה שתזכה בקונצנזוס. מפשרים מקבלים אחריות לעבור על סדר היום בזמן; להבטיח כי הקבוצה מקיימת את הפרוצדורות והחוקים של תהליך הקונצנזוס; ואם הכרחי הדבר, להציע שינוי בדיון, דיון נוסף או שיטה אחרת של קבלת החלטות, כמו עקיפה, קבוצות שבירה, או גילום תפקידים. [5][6]חלק מקבוצות הקונצנזוס משתמשות בשני מפשרים-שותפים. משתמשים בשיטה זו כדי לנטרל את הכוח שיש למפשר וכדי ליצור מערכת שבה המפשר יכול לצאת מתפקידו בדיון אם הוא או היא הופכים למעורבים אישית יתר על המידה בדיון.[7]
  • שומר זמן: המטרה של שומר הזמן היא להבטיח שגוף קבלת ההחלטות שומר על לוח הזמנים שבאג'נדה. שומרי זמן אפקטיביים משתמשים במגוון של שיטות כדי להבטיח שהישיבה עומדת בזמנים, כולל: הספקה של עדכוני זמן תכופים, אזהרה ברורה של זמן קצר, ושמירה על כך שדוברים לא יחרגו מכמות הזמן שעומדת לרשותם. [2]
  • אמפת: האמפת ממונה על ניטור של ה"אקלים הרגשי" של הפגישה, ושם לב לסגנון דיבור, שפת הגוף, ולסימנים לא מילוליים של המשתתפים. האחריות העיקרית של האמפת היא נטרול של דינמיקה רגשית אפשרית, כמו סקסיזם, או גזענות בתוך גוף קבלת ההחלטות.[5][8]
  • רושם ההערות: התפקיד של רושם ההערות או של המזכיר הוא לתעד את הדיון ואת ההחלטות של גוף קבלת ההחלטות. פרוטוקולים של קונצנזוס לרוב מכילים תיעוד של עמדות המיעוט.

מי מחליט כאשר לא מגיעים להסכמה פה אחד

תהליך בריא של קבלת החלטות בקונצנזוס מעודד בדרך כלל גילוי מוקדם של חילוקי דעות, בנסיון להגדיל למקסימום את הסיכוי להכלה של נקודות המבט של כל בעלי דעות המיעוט. לדוגמה על ידי מינוי של חבר בקבוצה לתפקיד פרקליט השטן.

היות ויש קושי להגיע להסכמה פה-אחד, או אחדות דעים, במיוחד בקבוצות גדולות, או שהסכמה כזו עלולה להיות תוצאה של כפייה, פחד, חוסר יכולת להבין חלופות או פשוט חוסר סבלנות מתהליך הדיון,גופים המקבלים החלטות בקונצנזוס משתמשים בתנאי סף חלופיים לקונצנזוס. אשר כוללים:

  • אחדות דעים פחות אחד, דורשת שכל מקבל ההחלטות למעט אחד יתמכו בהחלטה. הפרט הבדלן לא יכול לחסום את ההצעה למרות שהוא או היא יכולים להאריך את הדיון (לדוגמה על ידי פיליבסטר). הבדלן יכול להיות המנטר לאורך זמן של ההחלטה, דבר שאולי ישנה את השקפתו בעתיד.
  • אחדות דעים פחות שתיים, לא מאפשרת לשני חברי קבוצה לחסום את ההצעה, ונוטה לקצר את הדיון כאשר יש מתנגד יחיד בלבד. זוג בדלנים יכול לשנות את הדרך בה חבריו מציגים את התנגדותם להצעה. זוג בדלנים יכול לקבל הזדמנות לנסות להגיע להסכמה שתאפשר להם לשכנע אדם שלישי, שיאפשר להם לחסום את ההצעה. אם הם לא מצליחים לעשות זאת בתוך פרק זמן נתון, נקבע שהטיעונים שלהם לא משכנעים.
  • אחדות דעים פחות שלוש. ושיטות דומות הקובעות ש-4 או יותר נציגים יכולים לחסום יחד הצעה. שיטה זו ורמות נמוכות יותר של אחידות דעים נכללות בדרך כלל יחד עם מדידות סטטיסטיות של הסכמה, כמו מידות הסכמה של למעלה מ-80%, שני שליש או רוב. מדידות כאלה לא נחשבות בדרך כלל כמתאימות להגדרה של קונצנזוס.
  • קונצנזוס גס. הוא התהליך בו משתמשים בקבוצות העבודה של IETF בהן אין חוק ספציפי של "כמה זה מספיק". תחת זאת, השאלה של קונצנזוס מושארת לשיקול דעתו של יו"ר קבוצת העבודה. בעוד שדבר זה מקשה על מספר קטן של מתנגדים לחסום הצעה, הדבר מטיל אחריות גדולה יותר על היו"ר, ולעיתים קרובות הוביל לדיונים לוהטים על השאלה האם קונצנזוס גס זוהה נכונה.

כאשר לא מצליחים להגיע לקונצנזוס

תהליך קבלת ההחלטות בקונצנזוס אמור, באופן אידאלי, לזהות ולתת מענה לדאגות ולהסתייגויות בשלב מוקדם, אבל לא תמיד הצעות זוכות לקונצנזוס מלא מהגוף מקבל ההחלטות. כאשר יש קריאה לקונצנזוס על נושא, מקבל החלטות מסתייג יכול לבחור בין שלוש אפשרויות:

  • להצהיר על הסתייגויות: חברי קבוצה שרוצים לתת להצעה לעבור אבל מעוניינים גם לשמור על דאגותיהם מהחלטת הקבוצה יכולים ל"הצהיר על הסתייגויות". אם יש הסתייגויות רציניות בהחלטה הגוף מקבל ההחלטות יכול לבחור לשנות או לנסח מחדש את ההצעה.[9]
  • לסור הצידה: חברי קבוצה יכולים לבחור ב"עמידה בצד" אם יש להם "אי הסכמה אישית רצינית" עם ההצעה, אבל הם מוכנים לתת להצעה לעבור. למרות שעמידה בצד לא עוצרת את ההצעה, לרוב מתייחסים אליה כאל "הצבעת לאו" חזקה ובדרך כלל יש התייחסות לדאגות של חברי קבוצה שהולכים הצידה על ידי שינוי של ההצעה. חברי קבוצה יכולים לבחור לעמוד בצד אם הם מרגישים שאין להם יכולת להבין היטב את ההצעה או להשתתף בה.[10]
  • חסימה: כל חבר בקבוצה יכול "לחסום" הצעה. ברוב המודלים, חסם יחיד הינו מספיק כדי לעצור הצעה, למרות שכמה אמצעים של קונצנזוס יכולים לדרוש יותר מחוסם אחד. חסמים נחשבים בדרך כלל כאמצעי קיצוני, ומשתמשים בהם רק כאשר משתמש חש שהצעה "מסכנת את הארגון או את משתתפיו, או מפרה את המטרה של הארגון". בחלק מהמודלים של קונצנזוס, חבר קבוצה אשר מתנגד להצעה חייב לעבוד עם התומכים בה כדי למצוא פתרון שיעבוד עבור כולם.[10]

קונצנזוס כחלופה להצבעה

אלו התומכים בשיטה של קבלת החלטות בקונצנזוס רואים מספר חסרונות בתהליך של הצבעת רוב.

הצבעה נחשבת תהליך תחרותי בניגוד לשיתופי, דבר שמעצב את תהליך קבלת ההחלטות בדיכוטומיה של נצחון/מפלה שמתעלמת מהאפשרות של פשרה או של אפשרויות פוטנציאליות אחרות.[11] בנוסף, שלטון הרוב נתפס לרוב כמנחשל (ההפך מהעצמה) או כמדיר, שכן המיעוט כפוף לרצונו של הרוב. [12]

תומכי הקונצנזוס טוענים ש"רודנות הרוב" מקשה על קיומה של שותפות בקבוצה ויכולה להקטין את הלכידות והיעילות שלה.

לבסוף, תומכי קונצנזוס מצהירים לעיתים קרובות כי קבלת החלטות ברוב מקטינה את המחויבות של כל משתתף יחיד לקיום ההחלטה. חברי עמדת המיעוט עלולים להרגיש פחות מחויבים להחלטת הרוב, וכך גם מצביעים מבין מחנה עמדת הרוב שקיבלו החלטה על פי העדפה של מחנה או גוש. התוצאה של מחוייבות נמוכה זו, על פי תומכי קונצנזוס היא מוכנות נמוכה יותר להגן על ההחלטה או לפעול על פיה.

תנאים להצלחת תהליך קונצנזוס

קבוצות שונות משתמשות בשיטות שונות לקבלת החלטות בקונצנזוס. עם זאת, בכל השיטות יש מספר גורמים שמסייעים לגבש קונצנזוס מוצלח. קבוצת "זרעים לשינוי" מונה מספר תנאים להצלחת תהליך כזה:[1]

  • מטרה משותפת - כל הנוכחים בפגישה צריכים להיות בעלי מטרה משותפת ולהיות מוכנים להשקיע מאמץ בהשגת מטרה זו. לא כדאי להניח כי לכולם יש מטרה משותפת אחת. כדאי להשקיע זמן משותף כדי להגדיר את מטרות הקבוצה ואת הדרכים להגיע למטרות אלה. אם בהמשך הדרך עולות מחלוקות, בחינה מחודשת של מטרות הקבוצה יכולה לסייע במיקוד ובאיחוד הקבוצה.
  • מחוייבות להשגת קונצנזוס: דרושה מידה רבה של סבלנות ומחוייבות כדי שקונצנזוס יעבוד. כל חברי הקבוצה צריכים לרצות שהתהליך באמת יעבוד. דבר זה אומר שאנשים צריכים להיות ישירים בקשר לרצונות שלהם אבל גם להקשיב למה שאחרים אומרים. על כולם להיות בעלי נכונות לשנות את עמדותיהם, להיות פתוחים לפתרונות חלופיים ולבצע הערכה מחודשת של מה שהם מחשיבים כצרכים שלהם. קל לקרוא להצבעה עם הופעת קשיים ראשונים, אבל במודל קונצנזוס, הבדלי השקפה מסייעים לבנות החלטה יצירתית וחזקה יותר. ייתכנו קשיים אם יש אנשים שרוצים בסתר ליבם לחזור לתהליך קבלת החלטות ברוב, כדי שיוכלו להגיד "אמרתי לכם שזה לא יעבוד".
  • אמון ופתיחות: כל משתתפי התהליך צריכים לבטוח בכל שאר המשתתפים ובמחוייבות שלהם לבניית קונצנזוס אמיתי. דבר זה כולל את היכולת לבטוח באנשים שלא ינצלו את התהליך כדי לבצע מניפולציה של התוצאה. אם משתתפי התהליך פוחדי שאנשים אחרים שמים את הרצונות והצרכים שלהם לפני טובת הקבוצה, עולה הסבירות להתנהגות מתגוננת או מניפולטיבית ולהתנהג כך בעצמם, משום שזו נראית הדרך היחידה להשיג את האינטרסים שלהם.
  • מספיק זמן - דרוש זמן כדי לקבל החלטות וכדי ללמוד לעבוד בקונצנזוס. מצד שני קבלת החלטות טובות יכולה לחסוך זמן רב שיורד לטמיון כאשר מקבלים החלטות מוטעות או כאשר תת קבוצה מסויימת פועלת לעיכוב החלטות שאליהן היא מתנגדת.

כל התנאים האלה יכולים להתפתח ולהשתפר במשך הזמן, כך שתהליך לא צריך לחכות למצב שבו תנאים אלה הם אידאלים.

דוגמאות היסטוריות לקבלת החלטות בקונצנזוס

הדוגמה העתיקה ביותר כנראה לקבלת החלטות בקונצנזוס היא "המועצה הגדולה" של קונפדרציית האירוקויס (Iroquois), או האודינוסואוני (Haudenosaunee) שבאופן מסורתי השתמשה בקבלת החלטות בקונצנזוס,[13][14] אולי משנת 1142.[15] אפשר למצוא דוגמאות נוספות של קבלת החלטות בקונצנזוס בקרב עמים ילידים. [16] קבלת החלטות בקונצנזוס בחברה המערבית קיבלה פופולריות בזמן התנועה לשחרור האישה, והתנועה האנטי-גרעינית בשנות ה-1970, אך ניתן לאתר את שורשיה בעבר רחוק יותר.

ברית ערי הנזה פעלה במודל קונצנזוס לא מחייב - המשתתפים שהיו מעוניינים בפעולה בנושא מסויים התייעצו בינם לבין עצמם בניסיון להגיע לקונצנזוס, ואם צלח הדבר בידם, המשיכו בקידום ההחלטה. אלו, שחלקו על ההחלטה ניתקו את עצמם ממנה.[17]

המשתתפים הבולטים יותר בתהליך קונצנזוס בקרב החברה המערבית הם בני התנועה הדתית אגודת הידידים, או ה"קווייקרים", שאימצו את הטכניקה עוד במאה ה-17. גם לאנבפסטיסטים או למנוניטים, יש היסטוריה של שימוש בקבלת החלטות בקונצנזוס ויש כמה המאמינים כי האנבפסטיסטים תרגלו קונצנזוס עוד בזמן פגישת Martyrs' Synod בשנת 1527. כמה נוצרים משייכים קבלת החלטות בקונצנזוס לברית החדשה. האנציקלופדיה האנבפטיסטית מנוניטית העולמית מתייחסת, בעיקר, לספר 15 כדוגמה לקבלת החלטות בקונצנזוס בברית החדשה.

באסלאם קיים מונח האיג'מאע המתייחס לקונצנזוס בקרב האומה, קהילת כל המוסלמים. במציאות התייחס האיג'מאע באופן מסורתי רק להסכמתם של כל חכמי הדת (עולמא), בעניינים מסוימים הנוגעים לחוק האסלאמי.

מודל פולדר הינו גרסה הולנדית של מדיניות קונצנזוס בכלכלה. משתמשים במונח זה גם כדי לתאר מקרים אחרים של קבלת החלטות בקונצנזוס. מודל הפולדר מאופיין על ידי שיתוף פעולה בין שלושה שחקנים: ארגוני מעסיקים, ארגוני עובדים והממשלה. שיחות אלה מעוגנות ב"מועצה חברתית-כלכלית", SER. ה-SER משמשת כפורום העיקרי לדיון בנושאי עבודה ויש לה מסורת ארוכה של קונצנזוס, כשבפעמים רבות היא ניטרלה עימותי עבודה ומנעה שביתות. מודלים דומים משמשים בפינלנד.

בעסקים ביפן מקובל תהליך ה"רינגי" (Ringi) בו נלקחות החלטות עסקיות בקונצנזוס. בתהליך הרינגי המשתתפים מגיעים לקונצנזוס תוך הקפדה על ההיררכיה הפנים-ארגונית הנוקשה. אין בהכרח הגעה להסכמה או אפילו תרומה אמיתית להחלטה הסופית, אך יש ניסיון ליצור הרגשת השתתפות, כדי לאכוף שיתוף פעולה קבוצתי. אין מייחסים הצלחה או כישלון לאדם בודד אלא לקבוצה כולה.[18]

בשווייץ המורכבת ממספר קבוצות בעלות רקע לאומי שונה, יש דגש רב על חתירה לקונצנזוס בשיח הציבורי ובפוליטיקה. לדוגמה, חברי הממשלה דנים בהצעות בדלתיים סגורות ומנסים להגיע לקונצנזוס. לאחר מכן ההחלטה מיוצגת על ידי כל חברי הממשלה ונדיר שאחד מחבריה יצהיר על התנגדות לה. יש ניסיון להיוועץ עם מיעוטים שעלולים להיפגע מהחלטות ולפצות אותם. סיבה נוספת לנסיון להגיע לבסיס תמיכה רחב כלל האפשר הוא השילוב של דמוקרטיה ישירה במערכת הפוליטית בשווייץ, שמאפשרת לכל אזרח לנסות לשנות החלטות ממשלה על ידי משאל עם. [19][20]

מפלגות ירוקות במובן הצר, הן מפלגות שאינן מחוייבות רק לערך של סביבתנות אלא גם לערכים של צדק חברתי, אי אלימות ודמוקרטיה שורשית, מסיבה זו מקובל במפלגות אלה לקבל החלטות בקונצנזוס.[21]

התארגנויות אנרכיסטיות וקרובות לאנרכיזם כמו אוכל במקום פצצות, אינפו שופס וקבוצות אחווה משתמשות לרוב בדמוקרטיה ישירה ובקבלת החלטות בקונצנזוס.

בשנים האחרונות הוקמו מספר יוזמות אזרחיות במדינות מערביות (מדינות באירופה, האיחוד האירופי, ארצות הברית, ניו זילנד ואוסטרליה) הנקראות כנסי קונצנזוס (Consensus conference). בגופים אלה משתתפים כמה אזרחים בדיון אודות מדיניות ציבורית מורכבת וטעונה כמו הנדסה גנטית או ניסויים בבני אדם. האזרחים הינם הדיוטות אשר בדומה למושבעים במשפט, מנסים להגיע להחלטה מושכלת בהתאם לערכיהם. יש לחברים בגופים אלה יכולת לנסח שאלות ולזמן מומחים בתחום שיעידו על נושאים הקשורים בשאלות אלה (אולם אין להם מנדט לנסח עובדות). לבסוף מנסים חברי הגוף לגבש קונצנזוס סביב נייר עמדה. בכמה מדינות ניירות עמדה אלה השפיעו על החקיקה. [22][23] בשווייץ גופים אלה נקראים פורוםציבורי (PubliForum).[24][25]

מודלים לקבלת החלטות בקונצנזוס

מודל אגודת הידידים

המודל בו משתמשים הקווייקרים נחשב אפקטיבי[26] בגלל שהוא משתמש במבנה פשוט שנבדק לאורך שנים שמניע קבוצה לקראת קונצנזוס. המודל הקווייקרי שימש בהצלחה גם כשהוא יושם בסביבה חילונית. התהליך מעניק לכל אחד הזדמנות להתבטא ומספק כלים להתמודדות עם אי הסכמות[27][28]. ניתן ליישם את ההיבטים הבאים של המודל הקווייקרים בכל תהליך קבלת החלטות בקונצנזוס, והיישום שלו הוכן על ידי Earlham College

  • מתבצע שיתוף במידע ובחששות מרובים עד שמתבהרת התחושה בקרב הקבוצה.
  • הדיון כולל "הקשבה פעילה" (Active listening טכניקת הקשבה שבה דוחים ביקורת פנימית והפרעות ומתרכזים בדברי הדובר הנוכחי) ושיתוף של מידע.
  • נורמות מגבילות את מספר הפעמים בהם דובר מבקש לדבר כדי להבטיח שכל דובר נשמע במלואו.
  • רעיונות ופתרונות שייכים לקבוצה; לא מתועדים שמות.
  • הבדלי נפתרים על ידי דיון. המפשר ("פקיד" או "מכנס" במודל הקוויקרי) מזהה תחומים של הסכמה ונותן שמות לאי-הסכמות כדי לדחוף את הדיון למקום עמוק יותר.
  • המפשר מנסח את התחושה של הדיון, שואל אם יש דאגות או הסתייגויות אחרות, ומציע "תרשומת" של ההחלטה.
  • הקבוצה כגוף אחד אחראית להחלטה וההחלטה שייכת לקבוצה.
  • המפשר יכול להבחין אם מישהו שאינו מסכים עם ההחלטה פועל ללא דאגה לקבוצה או מתוך אינטרס אנוכי.
  • נקודת המבט של בדלנים זוכה ליחס חם.[29]

מרכיבים מרכזיים של קונצנזוס המבוסס על המודל הקווייקרי כוללים אמונה באנושיות משותפת וביכולת להחליט יחד. המטרה היא "אחדות, לא אחדות דעים". שמירה על כך שחברי הקבוצה מדברים רק פעם אחת, עד שחברי קבוצה אחרים מדברים מבטיחה מגוון של דעות. המפשר נתפס כמשרת של הקבוצה ולא כמנהל או ראש. על ידי ניסוח של הקונצנזוס המתגלה, ההחלטה יכולה להיות בהירה לחברים, והיות ודעותיהם נלקחו בחשבון, סביר יותר שיתמכו בה.

מודל CODM

מודל CDOM או קבלת החלטות-מוכוונת-קונצנזוס[30] מספק תאור מפורט של תהליך הקונצנזוס. ניתן להשתמש בו עם כל סוג של כלל קבלת החלטות. הוא מתאר את התהליך של בניית הצעות בצורה שיתופית עם השתתפות של כל מי שיש לו נגיעה בנושא (stakeholders). מוסל זה מאפשר לקבוצות להיות גמישות מספיק כדי לקבל החלטות כאשר הן צריכות, בעודו עוקב אחר פורמט שמבוסס על ערכים של קבלת החלטות בקונצנזוס. מודל CODM כולל את השלבים:

  • ניסוח של נושא
  • דיון פתוח
  • זיהוי של דאגות וחששות יסודיים
  • בנייה של הצעה שיתופית
  • בחירה של כיוון
  • סינתזה של הצעה סופית
  • סגירה

מודל הקונצנזוס הגס של IETF

ב"כוח המשימה ההנדסי של האינטרנט",(IETF), ההחלטות מבוצעות על ידי "קונצנזוס גס".[31] ה-IETF נמנע מלהגדיר מתודה מכניסטית שתבטיח קונצנזוס כזה, כנראה מתוך אמונה שכל ניסוח פורמלי כזה יוביל לנסיונות "לתחמן" את המערכת. תחת זאת, ראש של קבוצת עבודה (WG) או של קבוצת דיון (BoF) אמור לנסח את "התחושה של הקבוצה".

מסורת אחת שתומכת בקונצנזוס גס היא המסורת של הימהום במקום הרמת ידיים (ספירה מדוייקת); דבר זה מאפשר לקבוצה לזהות במהירות את ההבדל בין "מתנגד אחד או שניים" לבין "קהילה מפולגת באופן חד", בלי להקל על גלישה לתחום של "שלטון הרוב".[32]

רוב הפעילות של ה-IETF מבוצעת על ידי רשימות תפוצה, בהן כל הצדדים יכולים להביע עת דעתם בכל זמן שהוא.

כלים לקונצנזוס

כרטיסים צבעוניים

כמה גופים לקבלת החלטות בקונצנזוס משתמשים בכרטיסים צבעוניים כדי להאיץ ולהקל על תהליך הקונצנזוס. לרוב, כל חבר מקבל 3 כרטיסים: אדום, צהוב וירוק. ניתן להרים את הכרטיסים במהלך התהליך כדי לתת אות על דעתו של המשתתף. ניתן להשתמש בכרטיסים הן במהלך הדיון, והן במהלך הקריאה לקונצנזוס, ולתת להם משמעות שונה במהלך התלויה בשלב התהליך בו משתשים בהם.[10][33]

משמעות הכרטיסים הצבעוניים היא:

  • אדום: במהלך דיון, משתמשים בכרטיס אדום כדי לסמל הפרת נקודה בתהליך בפרוצזדורה כמו זיהוי של דיון שאינו בנושא הדיון, דוברים שעוברים על מסגרת הזמן המותר, או הפרות אחרות. בזמן קריאה לקונצנזוס הכרטיס האדום מסמן התנגדות של חבר הקבוצה (לרוב "התנגדות עקרונית") להצעה הנידונה. כאשר חבר או חברים משתמשים בכרטיס אדום, יש עליהם אחריות לעבוד עם התומכים כדי למצוא פתרון שישביע את רצון כל החברים.
  • צהוב: בשלב הדיון, הכרטיס הצהוב משמש כדי לסמן שהחבר נושא הכרטיס יכול להבהיר נקודה או לענות על שאלה שהוצגה. בזמן קריאה לקונצנזוס, כרטיס צהוב מסמל "הליכה הצידה" מההצעה או כדי לציין הסתייגות מההצעה באופן רשמי.
  • ירוק: חבר קבוצה יכול להשתמש בכרטיס ירוק בזמן דיון כדי לצרף את עצמו לרשימת הדוברים. בזמן קריאה לקונצנזוס, הכרטיס הירוק מסמל הסכמה.

כמה גופים לקבלת החלטות משתמשים בשיטת הכרטיסים באופן שונה ומוסיפים לה צבעים, כמו כתום כדי לסמן הסתייגות שאינה חוסמת, חזקה יותר מהליכה הצידה.[34]

סימני ידיים

כמה גופים לקבלת החלטות בקונצנזוס משתמשים בסימני ידיים כדי לתקשר באופן לא מילולי עם חברי הקבוצה באשר לדעתם או עמדתם. באופן זה אין צורך בקטיעת הנאום על ידי קריאות ביניים, או קריאות הסכמה, או מחיאות כפיים. הדובר ושאר הנוכחים יודעים אם קיימת הסמכה רחבה לדברי הדובר, ואפשר להתקדם הלאה, או שיש אי הסכמה חלשה או חזקה לדברים. סימנים שונים מאפשרים העברת מידע שונה ולהעשיר את הדיון בצורה מיידית בלי לקטוע את דברי הדובר. למרות שטיב הסימנים ומשמעותם משתנה מקבוצה לקבוצה יש קבוצת בסיסית של סימנים שאומצו באופן רחב. אלו כוללים:

  • נפנוף של אצבעות שתי הידיים כלפי מעלה כאשר האצבעות מעל לכף היד, באופן המכונה לפעמים "נצנוץ", כדי לסמן "הסכמה";
  • נפנוף של האצבעות כאשר הן בקו אחד עם כף היד ומופנות קדימה כדי לסמן "אני בסדר עם זה, אבל לא ממש". (בארצות הברית)
  • נפנוף של האצבעות כאשר הן וכף היד מופנות כלפי מטה, גב היד מופנית החוצה. כדי לסמן אי הסכמה. (בארצות הברית)
  • הרמה של אגרוף או שילוב של שני אמות מאוגרפות בצורת X כדי לסמל חסימה או אי הסכמה חזקה - אני הולך לעזוב את הקבוצה בגלל דברים אלו או בגלל הצעה זו. בארצות הברית הדבר נעשה רק לעיתים נדירות כאמצעי קיצוני. בישראל בזמן הפגנות המחאה החברתית של קיץ 2011 הדבר סימל פשוט "חוסר הסכמה" בדומה לנפנוף ידיים כלפי מטה בארצות הברית;
  • גלגול מהיר של אמות הידיים אחת כלפי השנייה - "אתה חופר" - הבנו את הנקודה, עבור הלאה. (ישראל 2011)
  • סימון של האות "T" עם שתי כפות הידיים, כתנועת פסק זמן בספורט, או כקריאה לסדר.[6]
  • סימן הצבעה כלפי השמיים - כדי להגיד שיש לך מידע בנושא מסויים (בדומה לאות i שמסמלת מידע) - בארצות הברית.
  • סימן של האות C - לסמן שיש לך שאלת הבהרה- בארצות הברית.
  • סימון של האות L - louder - אני לא יכול לשמוע אותך - בארצות הברית.
  • סימון של משולש או "אוהל" עם האצבעות - הדובר סוטה מנושא הדיון, אופ-טופיק (ארצות הברית). [2]

מגבלות וביקורת

מבקרים של קבלת החלטות בקונצנזוס טוענים כי למרות שהתהליך אפקטיבי בפוטנציה בקבוצות קטנות של אנשים בעלי מוטיבציה או אימון עם דרגה גבוהה מספיק של אחווה, יש לו מספר מגרעות, בעיקר:

  • שימור הסטטוס קוו: בגופי קבלת החלטות שמשתמשים בקונצנזוס פורמלי, יש ליחידים או למיעוטים קטנים יכולת לחסום הסכמה. דבר זה נותן יתרון לכל התומכים בהשארת מצב העניינים הקיים. דבר זה יכול להוביל לכך שמצב מסויים ממשיך להתקיים בארגון זמן רב לאחר שרוב החברים בו מעוניינים בשינוי של מצב זה.
  • רגישות להפרעות: מתן זכות לחסימת הצעות לכל חברי הקבוצה עלולה לגרור מצב בו הקבוצה הופכת "בת ערובה" של מיעוט או יחיד שלא מוכן להתגמש. זאת ועוד, "התנגדות להתנהגות חוסמת כזו [יכולה] להתפרש כהתקפה על חופש הדיבור ובתמורה [להקשיח] את הנחישות מצידו של הפרט להגן על עמדתו".[35] כתוצאה מכך, קבלת החלטות בקונצנזוס היא בעלת פוטנציאל לתגמל את חברי הקבוצה הפחות סתגלניים ולהעניש את חברי הקבוצה היותר סתגלניים.
  • פרדוקס אבלין: קבלת החלטות בקונצנזוס חשופה לכל הצורות של חשיבת יחד, מביניהן הדרמטית ביותר היא פרדוקס אבלין. בפרדוקס אבלין, הקבוצה יכולה להסכים פה אחד על פעולה שאף פרט יחיד בקבוצה לא מעוניין בה, היות ואף פרט אינו מוכן לצאת נגד רצון הקבוצה המדומה שנתפש בקרב חברי הקבוצה. כדי למנוע מצב זה, כדאי לנסות לעודד פתרונות שונים כדון גוף "היפכה מסתברא", הצבעה חשאית, סשן של העלאת רעיונות ללא ביקורת בעד או נגד ועוד.
  • התמשכות על פני זמן: היות וקבלת החלטות בקונצנזוס מתמקדת בדיון ומבקשת לקבל תרומות מצד כל המשתתפים, זה יכול להיות תהליך ממושך. זה יכול להוות בעיה במצבים בהן יש צורך לקבל החלטות במהירות או כאשר לא ניתן לבדוק את הדעות של כל המשתתפים במשך זמן סביר. בנוסף, התחייבות בזמן שנדרשת כדי לעסוק בתהליך קבלת החלטות בקונצנזוס יכולה לפעול לפעמים כמחסום השתתפות בפני פרטים שאינם מסוגלים או אינם רוצים לקחת על עצמם התחייבות כזו.

במצבים של איום חיצוני חמור שדורש תגובה מהירה - כמו איום במלחמה, אסון טבע מיידי ועוד, ניסיון לבצע קבלת החלטות בקונצנזוס יכולה להוביל לתוצאות הרת אסון. במקרים כאלה רצוי לקבל החלטות מראש (הכנת תסריטים או תנאים לגיוס צבא או פתיחה במלחמה לדוגמה) או למנות נציגים על ידי הגרלה מתוך מומחים או מתוך מועמדים ראויים, או למנות נציגים בהצבעה כדי שיקבלו החלטות, גם תהליך בחירת הנציגים נעשה לרוב מראש, לפני פרוץ המשבר.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Consensus Basics, Ingredients of successful consensus process Rob Sandelin, Northwest Intentional Communities Association guide to consensus, Northwest Intentional Communities Association
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 On Conflict and Consensus C.T. Lawrence Butler, Amy Rothstein, Food Not Bombs Publishing
  3. ^ What is Consensus? The Common Place, 2005
  4. ^ The Process Consensus Decision Making, Seeds for Change, 1-12-2005
  5. ^ 5.0 5.1 How To Use a Consensus Process To Make Decisions Sheila Kerrigan, Community Arts Network, 2004
  6. ^ 6.0 6.1 Guides: Meeting Facilitation Lori Waller, The Otesha Project
  7. ^ Meeting Facilitation --The No-Magic Method Berit Lakey, Network Service Collaboration, 1975
  8. ^ Consensus Decision Making Civil Disobedience Training, Act Up
  9. ^ If Agreement Cannot Be Reached Richard Bruneau, Participatory Decision-Making in a Cross-Cultural Context, Canada World Youth, 2003
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 Introduction to Consensus Decision MakingRachel Williams, Andrew McLeod, Cooperative Starter Series, Northwest Cooperative Development Center, 2006
  11. ^ Consensus: a colourful farewell to majority rule Friedrich Degenhardt, World Council of Churches, 2006
  12. ^ What's wrong with majority voting? Seeds for Change, 2005
  13. ^ Grand Council Firekeepers Association
  14. ^ League of the Iroquois M. Paul Keesler, Mohawk - Discovering the Valley of the Crystals, 2004
  15. ^ Dating the Iroquois Confederacy Bruce E. Johansen, Akwesasne Notes, 1995
  16. ^ Consensus Tradition can Contribute to Conflict Resolution, Secretary-General Says in Indigenous People's Day Message Consensus Tradition can Contribute to Conflict Resolution, Secretary-General Says in Indigenous People's Day Message] United Nations, 2002
  17. ^ The Hanseatic League complex order from flexible agreements taken (with permission) from James C. Bennett's, The Anglosphere Challenge.
  18. ^ Can We Learn Management Techniques From the Japanese Ringi Process? Cordeiro, William P, 1999
  19. ^ The Art of Consensus in Switzerland Switzerland is yours
  20. ^ A system based on compromise swissworld.org
  21. ^ לדוגמה ראו הסבר באתר המפלגה הירוקה של וירג'יניה
  22. ^ What is a Consensus Conference? Australia's first consensus conference on Gene Technology in the Food Chain. 1999
  23. ^ Consensus Conference Manual Annika P. Nielsen et al, The Hague, 2006
  24. ^ PubliForum
  25. ^ Consensus Conferences -A Case study: PubliForum in Switzerland Barbara Skorupinski, Hans Werner Ingensiep, Marc Meinhardt, Heike Baranzke, Unit of Ethics in Biosciences, The University of Basel
  26. ^ Quaker Foundations of Leadership (1999). A Comparison of Quaker-based Consensus and Robert's Rules of Order. Richmond, Indiana: Earlham College.
  27. ^ Woodrow, P. (1999). "Building Consensus Among Multiple Parties: The Experience of the Grand Canyon Visibility Transport Commission." Kellogg-Earlham Program in Quaker Foundations of Leadership. Retrieved on 2009-03-01.
  28. ^ Berry, F. and M. Snyder (1999). "Notes prepared for Round table: Teaching Consensus-building in the Classroom." National Conference on Teaching Public Administration, Colorado Springs, Colorado, March 1998. Retrieved on 2009-03-01.
  29. ^ Adapted from Quaker Foundations of Leadership, 1999. A Comparison of Quaker-based Consensus and Robert's Rules of Order
  30. ^ http://www.consensusbook.com/ "Consensus-Oriented Decision-Making: The CODM Model for Facilitating Groups to Widespread Agreement"
  31. ^ RFC 2418. "IETF Working Group Guidelines and Procedures."
  32. ^ The Tao of IETF: A Novice's Guide to the Internet Engineering Task Force The Internet Society, 2006
  33. ^ The Consensus Decision Process in Cohousing Canadian Cohousing Network
  34. ^ Color Cards Mosaic Commons
  35. ^ Consensus building and verbal desperados Alan McCluskey, 1999