השואה והלב

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

Nuvola apps edu languages.png זהו מאמר דעה מאת האזרח דרור. מאמר דעה אינו אובייקטיבי.


לא פעם חלמתי, בהקיץ או בשינה, שאני נמצא בתקופת השואה, כדי להזהיר את היהודים ולארגן בריחה. אבל מעבר לפן הרומנטי, כמה זה היה עוזר? חלק מיהודים חשדו לפני המלחמה ובמהלכה בכוונות הגרמנים. לדוגמה היו לא מעט יהודים פולנים שברחו מפני הכיבוש הנאצי אל החלק הרוסי של ברית המועצות. תוך כדי המלחמה היהודים קיבלו ידיעות ורמזים על קיום השואה. רוב היהודים לא ידעו, או שלא רצו לדעת. התעלמו עד שהיה מאוחר מידי. הדחיקו. אני זוכר הרצאה של טומי לפיד שבה הביעה פליאה איך אביו החכם והמשכיל, לא הבין מה כוונת הגרמנים.

המילה "לדעת" היא לא מושג מוגדר. לעיתים קורה לנו שהמוח שלנו מקבל מידע אבל לא מסוגל לעכל אותו. הלב שלנו לא "תופס". פעמים רבות אנו ממאנים להכיר בכך ש"ליבנו" (המוח הרגשי) מקבל החלטות חשובות לא פחות מראשנו.

כשאנו נתקלים באהבה שהכזיבה או על מותו של קרוב משפחה. המוח האנליטי שמע את המילים ומבין אותם, אבל הלב, או המוח הרגשי, יכול לעמוד בסרובו עוד שבועות, שנים ולפעמים כל החיים. סודיות הגרמנים סייעה בדבר, אבל תוכנם של מעשיהם היה כה בלתי-נתפס עד כי גם כשהגיעו העובדות אל היהודים, הלב מיאן להאמין. אנשים בחרו להדחיק ולקוות עד הקץ המר. היו כאלה שנהגו אחרת, לאו דווקא בגלל שהיו בעלי יותר ידיעות, אלא בגלל שהמוח הרגשי שלהם הבין את גודל הסכנה. הם ניסו ולפעמים הצליחו לאזור כוח ולעשות מעשה של מרד או בריחה.

ההבדל הדק בין ההבנה השכלית לבין "עיכול נפשי" של הלב הוא הרה גורל. מנגנון ההדחקה הוא מנגנון נפשי שמיועד לשמור על בריאותנו. הוא חשוב כדי שלא נהיה משותקים מרוב פחד. אבל הלחץ הקבוצתי והאמונה הבריאה ש"יהיה בסדר" עלולים גם למנוע מאיתנו התמודדות אמיצה עם המציאות. איזה סיכוי היה למסתערים מול אש המקלעים בגליפולי במלחמת העולם הראשונה? שכלם ידע את התשובה כמוכם, אבל ליבם מאן להאמין. רק אנו היושבים בנוחות בכורסתנו, מעכלים את המתרחש מסוגלים לצעוק לדף החרש: "הכיצד לא תראו?".

גם אנשים חכמים ומשכילים לא מחוסנים, שכן החוכמה הרגשית והאומץ הם הדברים החשובים כאן ולא יכולת אנליטית. פתיחות לרעיונות ויושר פנימי יותר חשובים בהקשר זה משכל מבריק. ההכרה של עוד ועוד עובדות וניתוחים מעמיקים יכולים לסייע, אבל לרוב אנו מזניחים את חשיבותה של היכולת להביט במציאות בפנים ולעכל רעיון באומץ. הפתיחות היא המפתח אל לבבנו.

ומה יכתבו בעתיד, אם בכלל, עלינו? האם נוביל את עצמנו לטבח? המדענים, שעליהם אנו אוהבים לתלות את כל יהבנו, מטיחים לא אחת את האמת המרה בפרצופנו, אבל אנו ממאנים להאמין. חצי מהזוכים בפרס נובל שעדיין חיים, חתמו כבר בשנת 1992 על מסמך שמכריז כי אם המין האנושי לא ישנה את דרכיו הוא עומד בפני אסון חסר תקדים. אבל אנחנו ממשיכים ללזהם את הפלנטה. אנו מכחידים מיני חיות וצמחים שמהווים את הביוספרה שבה חיינו תלויים. אנו כורתים יערות. מרעילים את האוויר ומטנפים את מי השתיה שלנו. האטמוספירה מתחממת ואנחנו . . . הולכים לקניון. דומים אנו לשיכור הנוהג בליל גשם במהירות מסחררת.

אנחנו יודעים בשכלנו שהסיפור הזה לא יגמר טוב אבל מעדיפים להדחיק. השכל מבין אבל הלב ממאן. "איכשהו, הדברים יסתדרו". "הם בוודאי מגזימים, ובכל מקרה יש סרט טוב בטלוויזיה אז למה לדאוג?". רק ההכרה של ליבנו באפשרות של איום המשמש ובא, והתמודדות אמיצה לנוכח המציאות יכולה להציל אותנו מכליה.

כעת, אני חושב שהשכל שלכם הבין את תוכן המאמר ואולי הסכים עם הרעיון שבו. מה שפחות ברור הוא האם ליבכם הבין אותו?

ראו גם