הרעלת פלואור

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הרעלת פלואור (פלואורוזיס - Fluorosis), היא מחלה הנגרמת עקב חשיפה גבוהה לפלואור - בין אם חשיפה סביבתית (זיהום או תעסוקה) או נטילה מופרזת של פלואוריד דנטלי. מסימניה הראשונים: כתמים על השיניים.

לפי רמת החשיפה לפלואור, הנזקים יהיו חריפים יותר מלבד האסתטיקה, הפלואורוזיס למעשה פוגעת במבנה השן ומחלישה אותה, עד לכדי התפוררות השן. הפלואורזיס הדנטלי מרמז על נזק לעצמות ושבירות גבוהה מהרגיל, מחלה בשם פלואורוזיס של השלד.

היסטוריה

שיניים מנומרות

בשנת 1901 במדינת קולורדו שבארצות הברית תוארה לראשונה תופעה של "שיניים מנומרות" (mottled enamel). היה זה פגם אסתטי שהתבטא בכתמים מצבע לבן דמוי גיר עד צבע חום. בשנת 1916 פורסמו תוצאות סקרים אפידמיולוגיים שיטתיים ראשונים, שקשרו את התופעה לצריכת מי-שתייה ממקורות שונים.

בשנת 1931 נמצא שמה שאפיין את המים שניתן לייחס להם את תופעת "השיניים המנומרות" , היה פלואור בריכוז הגבוה מ-13 חל"ם –ppm)‏‏[3]. אז שונה המונח "שיניים מנומרות" ל- "פלואורוזיס". כבר במחקרים הראשונים נמצא כי קיים קשר הפוך בין פלואורוזיס לבין עששת – באזורים שניצפתה בהם תופעת הפלואורוזיס בשיני התושבים היה שיעור נמוך של תחלואה מעששת ‏‏[4], אך מחקרים אלו נתונים לביקורת מצד המתנגדים להפלרה.

מפלואורוזיס להפלרת מי-השתייה

באותה תקופה דר' T. Dean, אמריקאי, קצין רפואת שיניים בשירותי בריאות הציבור, ערך מחקר אפידמיולוגי על קשר בין תחלואה בפלואורוזיס לבין פלואוריד במי השתייה. מסקנותיו היו הבסיס לפרקטיקה של הפלרת מי-שתייה.

מאז 1945 מטפלים במדינות שונות במי השתייה: אם יש ריכוז גבוה של פלואור, מורידים את הריכוז כדי למנוע פלואורוזיס. המינון הנחשב כבטוח הוא של 1 מ"ג פלואור לליטר מים.

מזעור מימדי הפלואורוזיס

ב-1937 רופא דני בשם קאי רוהולם ערך מחקר מקיף אודות נזקי החשיפה לפלואור, אך הוא זכה להתעלמות מצד הממסד הרפואי האמריקאי. וכדברי רוהולם "בארצות הברית, הפלואור מתנהג אחרת מאשר באירופה", כלומר רמות הנזק הגבוהות יותר מוכחשות.

נזק לפי מינון

בריכוזים גבוהים, תמיסות של מלחי פלואור הן רעילות, ומסוכנות במגע העור או העיניים. במקרה של נתרן פלואורי (NaF), המינון הקטלני למבוגר מוערך בין 5 ל-10 גרם (שזה שווה-ערך ל-32 עד 64 מיליגרם פלואור לקילוגרם אחד של משקל גוף אדם).

המינון שעלול לפגוע בבריאות מוערך ב-3 עד 5 מ"ג ל-1 ק"ג של משקל אדם. בליעה של פלואור עלולה לגרום לחוסר נוחות במעיים, במינון של לפחות 15 עד 20 נמוך יותר (0.2-0.3 מ"ג לקילו משקל) מהמנה הקטלנית.

חשיפה כרונית לפלואור בכמויות גדולות משבשת את בניית העצם, כאשר הדוגמאות המובילות הן הרעלת פלואור משתיית מי-תהום עתירי פלואור.

מכניזם

כמו רוב החומרים המסיסים, תרכובות פלואור מיד נספגות על ידי הקיבה והמעי, ומופרשות בשתן. בדיקות שתן משמשות כדי לאמת רמות הפרשה במטרה לקבוע גבולות עליונים לחשיפה לתרכובות פלואור ונזקים בריאותיים הנובעים ממנה.

הפלואור שנבלע מתחיל את פעולתו על רקמת המעי, והוא יוצר חומצה הידרו-פלואורית בקיבה. לאחר מכן הוא נקשר לסידן ומשבש את פעילותם של אנזימים שונים.

תסמינים

חומרת התסמינים תלויה בכמות הפלואור שנבלע אלו כוללים כאב בטן, שלשול, קשיי בליעה, הפרשת רוק מוגברת, פגיעה ברקמות הפנימיות, בחילה, הקאה. חוסר איזון באלקטרוליטים כגון hyperkalemia,hypocalcemia, hypoglycemia, and hypomagnesemia . תסמינים נוירולוגיים כגון כאבי-ראש, חולשת-שרירים, רפלקסים היפר-אקטיביים, עוויתות, התקפי תחושת נמלול, התכווצות שרירים ורעד. במקרים חמורים, קריסת מערכות עלולה להתרחש. מוות נובע מדום לב, הלם, שיבוש בהולכה החשמלית של הלב והפרעות שונות בקצב הלב.


הרעלה כרונית

בהודו מוערכים כ-60 מיליון בני-אדם שהורעלו על ידי בארות מים המזוהמות על ידי עודף פלואוריד, שנמס מסלעי גרניט. ההשפעות ברורות בעיקר בעיוותי-עצמות אצל ילדים. בעיות דומות או בהיקף גדול יותר מצופות גם בסין, אוזבקיסטן ואתיופיה.

תופעת הלוואי היחידה המקובלת על ידי המוסדות התומכים בהפלרה, ברמות המשמשות בהפלרת מי השתייה היא פלואורוזיס של השן, שפוגעת במראה השן בעת התפתחותה. המתנגדים טוענים שגם ברמות המומלצות, נגרם נזק בריאותי.

זו תופעה קלה ובעיקר אסתטית. בהשוואה למים מופלרים, הפלרה במינון של 1 מ"ג לליטר נחשבת כגורמת פלואורוזיס ב-1 מתוך 6 אנשים (טווח 4-21), ופגמים אסתטיים ב-1 מתוך 22 אנשים (טווח 13.6-∞). בהקשר זה, "פגמים אסתטיים" הוא מונח המשמש על סקאלה סטנדרטית המבוססת על מה שמתבגרים היו מוכנים להגדיר כמקובל, כפי שנמדד ב-1996 במחקר על בני 14 בריטיים.

צריכה של פלואור במינונים גבוהים מאלו המשמשים במים מופלרים לאורך תקופת זמן ארוכה גורמת לפלואורוזיס של השלד. באזורים מסוימים, בעיקר בתת-היבשת ההודית, התופעה אופיינית ומוגבלת לאזורים מסוימים. היא ידועה כגורמת למעי-רגיז וכאבי פרקים. לשלבים אין תסמינים חד-משמעיים, ועלולים להיות מובחנים כ- (seronegative rheumatoid arthritis or ankylosing spondylitis

תופעות לוואי אחרות עלולות להתרחש במינונים מעל למומלץ, ובמקרים אלו מומלץ להוריד את מינון הפלואור. ב-1986, הסוכנות להגנת הסביבה האמריקאית (EPA), קבעה סף מקסימלי של 4 מ"ג לליטר מים, שמהווה את הסף החוקי לפלואור במים. ב-1993, בדיקה שנערכה על ידי האקדמיה הלאומית למדע ע"פ בקשתה של ה-EPA קבעה שהרמה של 4 מ"ג לליטר הינה ראויה.

אולם, ב-2006, וועדה של 12 חברים מהמועצה הלאומית למחקר (NRC) בדקה מחדש את הסיכונים לבריאות הקשורים לצריכת פלואוריד, והגיעו למסקנה שיש להנמיך את הסף המקסימלי. כתגובה לתוצאות אלו, ה-EPA לא ערך כל שינוי בסף. הממשל האמריקאי הנמיך את המינון המומלץ לפלואוריד במים ב-7 לינואר 2011, בטענה שילדים מסוימים עלולים לספוג פגיעה בשיניים עקב מינון-יתר. מחלקת הבריאות ושירותי האנוש של ארצות הברית הנמיכה את ההמלצה למינון של 0.7 מ"ג פלואוריד לליטר מים - הסף התחתון של הטווח המומלץ - 0.7 עד 1.2 מ"ג לליטר.


ראו גם

מקורות