הונאת הפלואוריד

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הונאת הפלואוריד הוא ספר מאת כריסטופר ברייסון.

מאז שהחלו להוסיף פלואור למי השתייה, ניסו תומכי ההפלרה לטעון כי הסיפור התעשייתי על הפלואור והסיפור על ההפלרה כטיפול מונע עששת אינם קשורים כלל. על פי הספר, הם מחוברים כל כך עד שלא ניתן בעצם להפריד בין השניים.

הפלרה ותעשיית האלומיניום

ג'ראלד קוקס, שעבד במכון מלון שבפיטסבורג בשנות ה-30 של המאה הקודמת, היה הראשון שהמליץ על הוספת פלואוריד למי השתייה. הוא עשה זאת על סמך המלצה בכתב שקיבל מפרנסיס פרי, מנהל מעבדות האלומיניום של תאגיד ALCOA – חברת האלומיניום של אמריקה. במפעלים נעשה שימוש בתרכובות מכילות פלואור, שנפלטו בחלקן דרך ארובות המפעלים. פרנסיס פרי היה מודאג מתביעות נזיקין אפשריות נגד התאגיד. זאת משום שהפלואור שנפלט לסביבה הסב נזק רב למשקים חקלאיים שהיו בקרבת מפעלי התאגיד. כמו כן, הוא היה מודאג מהאפשרות שפלואור גורם לנזקים בריאותיים לעובדים עצמם. במפתיע, הצעתו של פרנסיס פרי לג'ראלד קוקס היתה לבחון את הפוטנציאל של פלואור לבנות שיניים חזקות. על סמך ניסויים שביצע בחולדות מעבדה ב-1939, היה ג'ראלד קוקס הראשון להמליץ בציבור על הפלרה.


מכון מלון – מדע להשכיר

מכון מלון שימש שנים רבות כמגן בכיר של תעשיית האזבסט. מכון זה ניפק לאורך השנים דו"חות רבים שטענו שסרטן מסוג מזותליומה לא נגרם על ידי חשיפה לאזבסט. היום ידוע כי שאיפת חלקיקי אזבסט נחשב לגורם העיקרי לסרטן זה.


ציטוט, משרד החקלאות האמריקאי, 1970: "פלואורידים נישאים באוויר גרמו לנזקים בחיות המשק יותר מכל זיהום אוירי אחר".

פלואור – המזהם המוגן?

באוקטובר 1948 נפגעו אלפי אנשים בישוב דונורה שבפנסילבניה מפליטת פלואורידים חריגה ממפעל מתכות סמוך. כימאי בשם פיליפ סדטלר הגיע למקום והחל לקחת דגימות דם מהנפגעים, כולל מגופותיהם של כמה שאף נספו באסון. כמו כן, לקח סדטלר דגימות מן הצומח. הבדיקות הראו רמות גבוהות של פלואור. הנתונים שגילה התפרסמו, אם כי רק במגזין מקצועי.

שרותי בריאות הציבור, מאידך, טענו שלא הפלואור היה הנוול, אלא אוסף של מזהמים אחרים, בשילוב עם מזג אויר גרוע. זה המקום לציין שכריסטופר ברייסון, מחבר הספר The fluoride deception חשף מסמך פנימי של תאגיד ALCOA על פיו הם גנבו בחשאי דגימות מאחד הקרבנות וביצעו בהן בדיקות משלהן. על פי המסמך, הם הגיעו לאותן תוצאות כמו פיליפ סדטלר, אך שמרו זאת לעצמם. מניין הנספים הסופי עמד על 20, עם מאות שנפגעו בצורה קשה. עשרות שנים אחר כך, שיעורי התמותה בישוב המשיכו להיות גבוהים משמעותית מבישובים השכנים.

פלואור והפצצה האטומית

ניגוד האינטרסים של ד"ר הרולד הודג'

הרולד הודג' היה בחזית ההגנה על הפלואור כבטוח ויעיל לשימוש בזמן המלחמה הקרה. הוא נחשב למומחה הגדול בתחום והיה בעל קשרים רבים בממסד הרפואי. היום אנו יודעים שהודג' היה גם ממתכנני הניסויים בקרינה בבני אדם – אזרחים תמימים שהגיעו לקבלת טיפול בבית החולים רוצ'סטר ובבית החולים oak ridge בשנת 1945 קיבלו זריקות פלוטוניום ואורניום ללא ידיעתם. הרולד הודג' היה האחראי על ניסויים אלו.

אז אותו אדם שהגן על הפלואור היה מעורב גם בניסויים עם קרינה רדיואקטיבית... מה הקשר אם כן?

התשובה היא פרויקט מנהטן – פיתוח הפצצה האטומית במלחמת העולם השנייה.

הודג' היה הטוקסיקולוג הראשי של פרוייקט מנהטן. הוא בחן את הכימיקלים שהיו מעורבים בתהליך יצור הפצצה. פלואור, כידוע, הוא אחד החשובים שבהם. כריסטופר ברייסון חשף מסמכים המראים שהיחידה הטוקסיקולוגית באוניברסיטת רוצ'סטר תחת פיקודו של הודג' נתבקשה לספק ממצאים שיעזרו לממשלה ולצבא האמריקאי להתגונן כנגד תביעות עתידיות אפשריות. לאור זאת, ברור כי לא היה שום סיכוי שהרולד הודג' יצא באמירה שפלואור מסוכן לבריאות הציבור. דבר זה היה מעמיד בסכנה תעשיות שלמות, כולל את פרויקט הפצצה.

מעבדת kettering - מוכרת לנו עופרת. מוכרת לנו פלואור

מעבדת kettering היתה מעבדה פרטית, מהגדולות בארצות הברית בתחום הטוקסיקולוגיה. המנהל דאז, ד"ר רוברט קיהו, היה מבכירי הממסד הרפואי. היום קיהו ידוע בעיקר בשל הקריירה הארוכה שעשה בהגנה על שמה הטוב של העופרת כתוסף בטיחותי לבנזין. מחקריו מומנו על ידי תאגיד ethyl שייצר את הבנזין המועשר בעופרת. הנזק העצבי שנגרם לילדים רבים מספור הוא בלתי ניתן לחישוב. את השירות שנתן קיהו לעופרת, נתן כעת גם לפלואור – כיבוס התדמית השלילית שלו כמסוכן במקום העבודה ובמי השתייה.

ברוב משחות השיניים רמות הפלואור הן בריכוז של 1,500 חלקים למיליון. לא סתם מזהירים על גבי המשחה שבמקרה של בליעה יש לפנות למרכז להרעלות לקבלת טיפול רפואי. לשם השוואה, מים מופלרים מכילים בדרך כלל 1 עד 4 חלקים למיליון, ב-3 סדרי גודל פחות! גם רמות נמוכות שכאלה נמצאו כבעלי השפעה מזיקה במחקרים רבים. מאמר שיצא פרי עטו לקידום הפלואור במי השתייה מומן על ידי (רשימה חלקית): Alcoa, חברת האלומיניום של קנדה, מכון הנפט האמריקאי, דו-פונט, קייסר אלומיניום, ריינולדס מתכות, u.s. steel וגם... המכון הלאומי למחקר דנטלי. במסמכיו של קיהו יש איזכור לקיומה של וועדה בשם: The fluorine lawyers committee (וועדת עורכי הדין בנושא הפלואור), שבראשותה עמד עורך דין בשם פרנק סימנס. למעשה, קיהו עבד בעבורם. הוא היה זה שסיפק את ה'תחמושת' המדעית לכאורה, שאיפשרה להם אחר כך להגן על לקוחותיהם התאגידיים בבית המשפט.

ציטוט, רוברט קיהו, 1957: "השאלה של בטיחות הפלרת מי השתייה מנקודת מבט רפואית מדעית איננה קיימת."

ב-1962 ערך רוברט קיהו מחקר ממומן היטב שזכה לשם 'מחקר ביגל'. השם ביגל מקורו בגזעם של הכלבים ששאפו במשך שישה ימים בשבוע אדי קלציום פלואוריד, ברמות דומות אליהן נחשפו עובדי תעשיית האלומיניום ותעשיות אחרות. המחקר הראה שפלואור הוא חומר רעיל ביותר – הכלבים סבלו מנזקים נרחבים בריאות, בכבד ובקשרי הלימפה שלהם.

ומה נעשה עם תוצאות המחקר? היה אפשר לצפות שהמידע ימסר לרופאים, או לחולי האמפיזמה שבאו לרופאים, כדי שהם יוכלו לדעת מה מקור המחלה. בפועל, רוברט קיהו מסר אותן לוועדת עורכי הדין בנושא הפלואור, והם העלימו אותן מעיני הציבור.

תכנות הציבור להסכמה – אדוארד ברנייס וההפלרה

שיווק הפלואור לציבור נעשה במידה רבה על ידי אדוארד ברנייס, שנחשב לאבי יחסי הציבור וגם היה, במקרה, אחיינו של זיגמונד פרויד. ברנייס, שחש בהלכי הרוח הליברליים של תחילת המאה ה-20, רתם אותם לשיווק סיגריות. קמפיין סודי בראשותו דאג לכך שנשים פמיניסטיות שקיימו מצעדי מחאה יצטלמו בעודן מעשנות את הסיגריות של חברת הטבק האמריקנית כדי לחבר את העישון עם הלך הרוח הפופולרי של מרידה במוסכמות.

מסמכים שנחשפו מראים כי המכון הלאומי למחקר דנטאלי –NIDR, ביקש ממנו לבוא לוושינגטון בכדי לשכנע ביעילות ובבטיחות שבהפלרת מי השתייה. ברנייס ידע כי לציבור אמון עמוק ברופאיו, ולכן דאג לכך שהרופאים ישתכנעו. הוא ידע שאם הרופאים ישתכנעו – אז כל האומה תאמין.

הפלרת המים שלנו עם פסולת תעשייתית?

עד 2009, הפלואור המוסף למי השתייה בישראל ובכלל איננו ברמת נקיון רפואית. היתה זו חומצה פלואורוסיליצית שהיא פסולת תעשייתית, שמקורה בתעשיות הפוספטים. חומר שבעבר היה נשלח להטמנה באתר לפסולת רעילה, עושה דרכו כיום במשאיות ממוגנות ברחבי הארץ, והיישר לתוך מי השתייה. במילים אחרות, חומר שנאסר על התעשייה לשחרר אותו לאוויר, לים או לנחלים, הוזרק ישירות למי השתייה שלנו.

השמצת המתנגדים

ב-1950 החלה ההפלרה בארצות הברית ומיד קמה לה אופוזיציה חזקה, בראשותו של ד"ר ג'ורג' וולדבוט. וולדבוט היה הראשון שהראה רגישות לפניצילין, והיה מהראשונים שהצביעו על הקשר שבין עישון למחלת האמפיזמה בריאות (נפחת). הוא גילה שאחוז מסוים מהאוכלוסייה רגיש לפלואור בריכוזים נמוכים על סמך ניסויים שעשה. במקום לקבל את הכבוד הראוי על תגליותיו, וולדבוט נפל קרבן למסע השמצות שמטרתו היתה להפוך אותו לדמות סהרורית בשולי העולם הרפואי.

עד ימינו קיים קשר של הפחדה בנושא המונע מרופאים לצאת בגלוי נגד הפלואור. בפשטות, נקיטת עמדה כזו כמוה כזריקת הקריירה לפח.

פלואור וסרטן – פיטוריו של ד"ר וויליאם מרקוס

בשנות ה-90 אמר בגלוי הטוקסיקולוג הראשי של ה-EPA, ד"ר וויליאם מרקוס, שמבחני סרטן שעשה עם פלואור בחיות מעבדה עוותו. הוא גילה תופעות של סרטן עצמות וסרטן בכבד. התוצאות סולפו, וד"ר מרקוס פוטר. ואכן, מאוחר יותר פסק שופט פדראלי כי הבסיס לפיטוריו היה עמדתו בנושא הפלואור.

פלואור והמוח – הטיוח במכון פורסית'

לסיום, נספר על ד"ר פיליס מולניקס. מולניקס היתה טוקסיקולוגית מצטיינת שחתומה על פיתוח השיטה המודרנית לכימות ההשפעות הרעילות של נוירו-טוקסינים. כשהתקבלה לעבודה במכון לחקר השן פורסית', היא נתבקשה לחקור את הפלואור בעזרת השיטה שפיתחה. בתחילה חשבה שזה בזבוז של זמן, אך לבסוף הסכימה ועשתה זאת. הממצאים שעלו הראו שחשיפה לפלואור ברמות נמוכות גורמת להפרעות קשב וריכוז וגם להיפראקטיביות.

ימים ספורים לאחר שמאמרה התקבל לפרסום, פוטרה מולניקס ממכון פורסית'. מאז לא הצליחה לקבל שום מענק שיאפשר לה להמשיך במחקר.