דיילי: כלכלה אקולוגית, פרק 10, כשלי שוק

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כלכלה אקולוגית: עקרונות ויישומים מאת הרמן דיילי

1. מבוא לכלכלה אקולוגית

2. האקוסיסטמה המכילה והמקיימת - הַשׇלֵם.

3. מיקרו-כלכלה

4. מאקרו-כלכלה

5. גלובליזציה

6. מדיניות

1.מבוא

בפרק זה נבחן את התכונות ההופכות מוצרים להיות מוצרי שוק, כלומר כאלו אשר ייוצרו ויחולקו בצורה אופטימלית בשוק משוכלל. נראה מה קורה כאשר למשאבים/מוצרים אין את תכונות אלו, וניווכח שלשום מוצר או שירות המסופקים על ידי הטבע אין את התכונות הנדרשות להיות מוצר שוק.

נשתמש במונח "פארטו יעיל" או פשוט "יעילות" במקום "פארטו אופטימלי". זה מה שעושה הכלכלנים נאו-קלאסיים. הם משתמשים במונח "יעילות" במקום "יעילות פארטו", ויוצרים את הרושם שיעיל פארטו זה ממש דבר חשוב והכרחי, ולמעשה הערך הערכי היחיד שקיים בשיקול האנושי, בעוד ששיקולים כמו צדק או מוסריות אינם חשובים.


2.תכונות אופי של מוצרי שוק

בלבדיות (Excludability)

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - מוצר בלבדי

מוצר בלבדי הוא כזה שיש אפשרות לבעלות בלבדית עליו. השימוש בו מותר לבעליו, או למי שבעליו מרשה לו להשתמש במוצר, או מוצר שניתן להחיל עליו זכויות קניין.

במוצר לא בלבדי (למשל שכבת האוזון שמגינה על כולם מפני קרינה מזיקה), כל אדם יכול להשתמש גם בלי רשות מהבעלים, ולכן סביר שאף אחד לא ישלם עבורו. לכן היצרן של מוצר שכזה לא ירוויח. השוק לא נותן תמריץ למישהו לייצר מוצר לא בלבדי, ולכן מוצר שכזה לא ייוצר או שיהיה בכמות קטנה מידי או באיכות פגומה - וזאת למרות שכולם היו יכולים להנות ממוצר זה - זה לא יעיל פארטו.

אם היינו יכולים לדעת באופן פלאי כלשהו את העדפות הצרכנים, והיינו מכריחים אותם לשלם עבור המוצר לפי העדפה שלהם, יכול להיות מצב בו היינו יכולים להגדיל את היעילות לפי פארטו - אם עוגמת הנפש על התשלום של כל אחד קטן מהתועלת שהוא מפיק מקיום המוצר.

למעשה בלבדיות לא קשורה רק למהות המוצר אלא גם להסכמים ולגופים חברתיים לגביו. במציאות אף מוצר אינו בלבדי אלא אם יש למחזיק המוצר מספיק כוח פיזי למנוע מאחרים להשתמש בו, או לחלופין יש מוסדות חברתיים (משטרה) העושים זאת. קל יותר להפוך מוצרים ממשיים כמו בית או בגדים לבלבדיים. קשה יותר מוצרים לא ממשיים כמו ידע. פטנטים וזכויות יוצרים מנסים להפוך ידע למוצר בלבדי אך מתעוררות בנושא זה בעיות.

רוב שירותי הטבע הם כאלו שקשה לדמיין איך אפשר להפוך אותם לבלבדיים: אוזון, האבקה, אקלים וכו'. לעיתים קרובות אפשר להפוך קרן טבעית לבלבדית, למשל יער. אפשר להפוך את המאגר שלה (העץ), שמספק מוצר, לבלבדי, אך לא את שירותי הקרן שלה (השפעה על האקלים, אצירת מים, מניעת סחף ועוד).

יריביות (Rivalness)

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - מוצר יריבי

כדי שמוצר יהיה מיוצר ומוקצה בשוק ביעילות, עליו גם להיות יריבי. מוצר יריבי הוא כזה ששימוש של אדם אחד במוצר, מצמצם את השימוש של אדם אחר במוצר. מוצר לא יריבי, הוא כזה שהשימוש בו אינו פוגע בכמותו או באיכות השימוש של אדם אחר.מוצרים לא יריביים הם למשל: תאורת רחוב, מידע, אוזון, אקלים יציב, נוף וימי שמש.

כל המאגרים הם בהכרח יריביים כי אם מישהו משתמש בהם, לשני נשאר פחות. כל מוצר שאינו יריבי, הוא בהכרח שירות זרם- כזה שלא מתכלה בגלל שימוש - כמו שכבת האוזון.

מוצר יריבי, הוא גם יריבי מרחבי בהווה, וגם יריבי איכותי בעתיד. למשל אם אדם א' נוסע במכונית, זה מונע על פי רוב מאדם ב' לנסוע בה למקום אחר, ובעתיד, אם א' ימכור את מכוניתו, היא תהיה מעט בלויה יחסית למצבה היום (הבדל באיכות המכונית). כמו כן, שימוש במשאבים מתכלים על ידי הדור הנוכחי, מקטין את היכולת להשתמש בהם על ידי הדורות הבאים.

על פי הכלכלה הנאו-קלאסית כדי להגיע למצב של יעילות פארטו באמצעות השוק יש צורך שבשיווי משקל העלות השולית לייצור (או שימוש במקרה של מוצרים מהטבע) במוצר, תהיה שווה לתועלת השולית ממנו. לפי הכלכלה הנאו-קלאסית בשיווי משקל מתקיים MCx=Px=MUx (ראו הסבר על עקומת היצע בפרק 8). אך במוצר לא יריבי, עלות השימוש על ידי אדם נוסף היא אפס, לכן מחירו יהיה אפס, ולכן אף אחד לא ירצה לייצר אותו, וזה לא יעיל.

יש לשים לב שגם שחלוקת מוצרים לא יריביים בחינם לא תגרום להגעה ליעילות פארטו.

מוצר דחיס (Congestible)

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - מוצר דחיס

מוצר דחיס אינו יריבי כאשר השימוש בו מועט, אך ככל שהשימוש בו גובר, הוא הופך ליותר ויותר יריבי: נסיעה של מכוניות ברחוב. כל עוד נוסעות מעט מכוניות, הכביש הוא מוצר לא יריבי. אך ככל שנוסעות יותר, שימוש של אחד, פוגע בשימוש של האחר, כי נוצרים עומסי תנועה.

דחיסות תלויה בהיקפה הכולל של הכלכלה - הסקאלה, וככל שהסקאלה גדלה (עולם מלא), מוצרים הופכים מלא-יריביים ליריביים.

3.הקומבינציות בין בלבדיות, יריבות ודחיסות

לכל שילוב של תכונות מוצר מהתכונות הנ"ל, צריך להתאים מדיניות שונה, כי המוצר שונה. לכן נעמיק כעת באפשרויות השונות של תכונות מוצרים.

א.משאבים עם גישה חופשית- לא בלבדיים אך יריביים

שימוש ציבורי במשאבים אליהם הגישה חופשית מוביל למה שגארט הארדין (Garret Hardin) כינה הטרגדיה של נחלת הכלל. נניח שטח מרעה ציבורי היכול לתמוך ב-100 פרות. בכפר שלו שייך השטח יש 100 משפחות ולכל אחד פרה אחת והכול טוב. אדם אחד מוסיף עוד פרה שגורמת לרעיית יתר, דילול משאבים ולכך שכל הפרות קצת יותר רזות. למרות שזו התנהגות רציונלית של הפרט, אם כולם ינהגו כך, לכולם יהיה רע יותר. מקסום תועלות אישיות על ידי פרטים רציונליים, לא מוביל ליד נעלמה, שמביאה הכי הרבה טוב להכי הרבה אנשים, אלא לרגל נעלמה שבועטת בנחלת הכלל לעזאזל.

לא מדויק לכנות את הבעיה "הטרגדיה של הרכוש הציבורי (The tragedy of the commons)". רכוש ציבורי מנוהל על ידי הציבור לו הוא שייך, והציבור יכול להקים מוסדות שינהלו את השימוש וימנעו ניצול יתר. מדויק יותר להגדיר את הבעיה כ"בעיית הגישה החופשית".

הארדין כתב במקור את המאמר כדי להסביר את הבעיות בגידול אוכלוסייה. ריבוי ילדים אומר פחות קרקע לכל אחד מהם, ולבסוף כמות קרקע קטנה מלקיים את האוכלוסייה הגדלה.

כלכלנים אמרו ובצדק, שאם היו מחלקים את הרכוש הציבורי ל-100 המשפחות, כל אחד היה מנצל את תא השטח הפרטי שלו באופן יעיל ולא היה ניצול יתר. אך פיתרון זה אינו ישים לרוב המשאבים עליהם נדבר, כי אי אפשר להכיל עליהם זכויות קניין. ובנוסף, יש מקרים בהם זכויות קניין לא יביאו לתוצאות יעילות.

הדגה באוקיינוסים היא דוגמה למשאב שהגישה אליו חופשית, אך קשה להכיל עליו זכויות קניין. כמעט כל האוקיינוסים הם מים בינ"ל. למרות שיש הסכמים בינ"ל לגבי שיטות דייג, זני הדגים שמותר לדוג, כמות, גודל וכו', החתימה על ההסכמים היא וולונטרית, ובודאי שהאכיפה קשה מאוד.

נסתכל לדוגמא על דגי הקוד (Cod) באוקיינוס האטלנטי. דיילי מזכיר מספר מאמרים שחקרו את הנושא. המסקנה היא, שעקב דייג יתר, האוכלוסייה הידלדלה עד מאוד, וכיום בגלל נדירות הדגים, הדיג יותר יקר. הדבר גם גרם לירידה בגודל של הדגים ובגילם-נקבות צעירות מטילות פחות ביצים וביצים קטנות יותר, דבר המסכן את יכולת ההתאוששות של האוכלוסייה. יתכן שאוכלוסיית ההקוד ירדה מתחת לרמה הקריטית, ובהדרגה תיכחד גם ללא דיג נוסף. השקעה במדגה היא להימנע מדייג בהווה בכדי להגדיל את היבול בעתיד. אך במוצר לא בלבדי, אין לאף אחד אינטרס להשקיע כי לא המשקיע ייהנה מפירות ההשקעה. אם דייג א' ידוג פחות בתקווה שבעתיד המדגה יגדל, אז דייג ב' פשוט יכול לדוג את הדגים שא' לא דג. בעתיד אם המדגה יגדל, כל הדייגים ייהנו מכך למרות שרק א' שילם את מחיר השקעה.

כלכלנים טוענים שאפשר להחליף את סוגי הדגים, אם זן אחד נגמר יעברו לאחר. זה באמת מה שקורה- כל הזמן עוברים לצוד דגים מזנים נמוכים יותר בשרשרת המזון, ועדיין כמות הדייג מצטמצמת. האו"ם מעריך ש-11 מתוך 15 אזורי המדגה העיקריים בעולם, ו- 69% מזני הדגים המסחריים, נמצאים במגמת הידלדלות. הסיבה היחידה שכמות הדייג לא קטנה באופן משמעותי עדיין, היא שזנים מסורתיים מוחלפים בדגים מזנים נמוכים יותר בשרשרת המזון.

בתוך המים הטריטוריאליים מדינה יכולה לאכוף את חוקי הדיג, אך הדגים נודדים. אפילו בין קנדה לארצות הברית יש מתיחות למי שייכים דגי הסלומון, ואם הטיפול בדגה נכשל, איך נצליח לטפל בגידול אוכלוסייה? הערה: קנת' בולדינג הציע לחלק לכל הנשים אשרות ילודה ל- 2.1 ילדים ולאפשר להן לסחור באשרות.

ב.מוצרים בלבדיים ולא יריביים

בעבר הלא רחוק (ימי אדם סמית') המידע לא היה בלבדי. אם פלוני הפיץ סודות ייצור של אלמוני, לא היה מה לעשות בנידון. כיום, מידע הוא בלבדי על ידי פטנטים (יותר על פטנטים בפרק 18 על גלובליזציה), וכך הוא הופך להיות מוצר שוקי. ההצדקה לפטנטים היא לתת תמריץ לאנשים לפתח ולהמציא חידושים. לאחר פקיעת הפטנט, הידע הופך לנחלת הכלל.

במציאות, שימוש של פלוני במידע, לא רק שלא פוגע בשימוש של אלמוני באותו מידע, אלא אפילו עוזר להתפתחות עוד מידע. באקדמיה למשל, שיתפו אנשים אחד את השני במידע, ובנו זה על גבי הרעיון של זה עוד ועוד רעיונות. האינטרנט היא תוצאה של מידע משותף עם גישה חופשית. מבחינות רבות, זרם חופשי של מידע ורעיונות יוצר יעילות של נחלת הכלל ולא טרגדיה.

פטנטים לעומת זאת יכולים להאט את קצב התפתחות המידע והשימוש בו. מידע קיים הוא הבסיס לעוד מידע. תאגידים לעיתים מוציאים פטנטים על אלגוריתמים ומתודות מדעיות, ובכך מעכבים שימוש בהם, שיביא להתפתחות עוד מידע. דיילי מביא דוגמא של זן אורז עמיד לווירוסים, שאי אפשר להפיצו, כי יש 34 בעלי פטנט שהשקיעו בפיתוחו.

הערה של שחר: צריך לזכור שפטנטים לא חוסמים לחלוטין את המידע, להפך - כשכותבים פטנט חייבים לפתוח את כל המידע הקשור בו והוא הופך לנחלת הכלל. מה שאסור זה השימוש במידע ללא רשות (או תשלום) לבעלי הפטנט. בנוסף, אין מגבלה על שימוש בידע לצורכי מחקר, כך שבאקדמיה ניתן להשתמש בידע באופן חופשי (כמו פיתוח האורז שהוזכר לעיל), אבל אי אפשר להשתמש בתוצאה מבלי לפתור את נושא הזכויות בכל הפטנטים שבמוצר (תהליך מסורבל, איטי, קשה ועולה במשאבים רבים, אם מדברים על חוסר יעילות...).
מחייבי הפטנטים טוענים שהאפשרות האחרת היא הסתרה טוטלית של המידע. זאת אומרת, אם לא היה מוסד כדוגמת פטנט, בעלי הרעיונות היו מסתירים את המידע לעד ולא מאפשרים לאחרים שימוש בו.

סוגיית זכויות היוצרים היא משמעותית ביותר. חוקת ארצות הברית קובעת שיש לתת זכויות יוצרים ל'זמן מוגבל כדי לעודד התקדמות מדעית. בהתחלה הזכויות ניתנו ל-14 שנה ואופציה לעוד 14 אם המחבר עדיין חי. כיום, בלחץ תאגידים, זכויות היוצרים של תאגיד, הן ל-95 שנה, ושל אדם פרטי לכל חייו ועוד 70 שנה.

עוד הערה של שחר: השם בעברית 'זכויות יוצרים' מטעה ומוטעה. כיום החוק משמש לשמור על זכויות חברות המדיה, לא היוצרים. עדיף כבר להשתמש בשם האנגלי - 'זכויות העתקה'...

פטנטים יכולים להביא לחוסר יעילות מסיבות נוספות. למשל, הקוקטייל נגד איידס מדלל את רמת ה-HIV בדם ומפחית את סיכויי ההדבקה. החברות המחזיקות בפטנט משווקות אותו במחיר יקר, וכך לא מונעות הרג בני אדם (באביב 2001, בעקבות לחץ ציבורי, מספר חברות ויתרו על תביעותיהן נגד ממשלת דרום אפריקה על מכירת התרופה ללא תשלום מלא על זכויות יוצרים). האירוניה היא שזכויות יוצרים מוגנות על ידי השוק החופשי, אך הן יוצרות מעין מונופול שהוא מנוגד לשוק החופשי!

ובכן, הבעיה במידע היא שאם אין עליו הגנה, אין תמריץ לפתחו (הלינוקס היא דוגמא הפוכה המראה שדווקא שיתוף מידע ולא רווחים, מביא לפיתוח מוצלח של ידע). מצד שני, אם מידע יהיה חופשי, יעשה בו שימוש עד שיתקיים התנאי להקצאה אופטימלית, קרי עד אשר MU=MC. כיוון ש-0=MC (אין עלות לשימוש נוסף במידע) הרי שאופטימלי ששימוש במידע יעשה באופן אינסופי! זהו המצב היעיל! זכויות יוצרים פוגעות ביעילות של השוק. בעייתיות זו הביאה ל-Copyleft - הרשאה להפצה ולשימוש של מידע בתנאי שכל הנגזרות שלו יהיו גם כן Copyleft [יש כאן כמה נקודות עדינות, לא בטוח ש-MU=MC; די בטוח שלינוקס מפותח גם בגלל הרצון בהורדת מחיר למוצר משלים; ועלות שימוש במידע נוסף אינה אפס אלא עלות הלמידה של מידע זה, האזרח דרור].

ג.מוצרים בלבדיים ודחיסים

אלו הם מוצרים שוקיים כמו כבישי אגרה, בריכות שחיה ואתרי סקי [וכן גישה לצינורות כלשהם - קווי מתח גבוה, שרתי אינטרנט, ביוב, קוי טלפון לחו"ל, האזרח דרור]. יעילות גדולה יותר תהיה אם המחיר ישתנה בהתאם לשימוש- בשעות השיא מחירים גבוהים, ובשעות השפל נמוכים.

ד.מוצרים לא בלבדיים ודחיסים

אלו אינם מוצרים שוקיים- כבישים, חופים ציבוריים, פארקי טבע. הקצאה יעילה תהיה אם בזמני עומס שימוש יגבה תשלום, ובשעות שפל הגישה תהיה חופשית. יתכן ושיטת תשלום זו תהיה מסובכת ויקרה לביצוע, ותלויה ברמת הבלבדיות של המוצר.

ה.מוצרים ציבוריים טהורים- לא בלבדיים ולא יריביים

כלכלנים מודים שהשוק לא יכול לייצר ולהקצות ביעילות מוצרים ציבוריים טהורים כי כל אחד יכול להשתמש במוצר ציבורי (הוא לא בלבדי), בלי קשר למי משלם עבורו.

במוצר שוקי, כל אחד צורך בדיוק על פי מה שהוא מוכן לשלם. במוצר ציבורי טהור, כל פרט צורך כמו מה שכל החברה צורכת יחדיו. למשל, פלוני צורך ביטחון ברמה שכל תושבי ישראל צורכים ביטחון יחדיו, כי מטוסי חיל האוויר מגנים על כולם. במוצר שוקי שווה לייצר עוד יחידת תוצר ממנו, אם לפחות פרט אחד מוכן לשלם את ה-MC לייצורו או יותר. במוצר ציבורי טהור, שווה לייצר עוד יחידת תוצר, אם כל החברה יחדיו מוכנה לשלם את ה-MC לייצורו. נניח עיר שיעלה 100 מיליון ש"ח להקים שם פארק גדול לרווחת התושבים. החברה כולה מוכנה לשלם עבור הפארק 150 מיליון ולכן כדאי שהפארק יקום, כי מספיק שכ"א ייתן 2/3 ממה ששווה לו הפארק, ויגיעו ל- 100 מיליון. הבעיה היא לאסוף מהאנשים את הכסף שהם מוכנים לשלם עבור הפארק. נניח תקום פירמה פרטית שתגבה 150 ש"ח מכל אחד עבור כניסה לכל החיים. יהיו כאלו שזה לא יהיה להם שווה, והפירמה, תפסיד את כספם. כמו כן, יהיו כאלו שהפארק שווה להם יותר מ-150 ש"ח, וישמחו לתת רק 150, ושוב הפירמה תפסיד את כספם, ויתכן שלא תגיע לסכום המינימלי להקמת הפארק- 100 מיליון ש"ח. אז נניח שהפירמה תגבה שקל לכל כניסה. במקרה כזה, כולם ישתמשו בפארק פחות לו היו משתמשים בו אם הכניסה הייתה חופשית, והחברה מאבדת רווחה. אם הכניסה תהיה חופשית, הרווחה החברתית תהיה מקסימלית, אך אף פירמה לא תקים אותו.

בעיה זו נקראת אפקט הטרמפיסט- נניח שהפארק שווה לאדם 1,000 ש"ח. האדם הרציונלי עושה חשבון שאם הוא לא ייתן כלום, וכל השאר יתנו את מה שהפארק שווה להם, עדיין יקום פארק אך טיפה קטן יותר. לכן יעדיף לא לשלם כלום ולקבל פארק טיפה קטן יותר, ולכן לא ישלם. האסטרטגיה העדיפה של אותו פרט היא לא לשלם כלום, אך אם כולם ינהגו כך, לא יקום פארק וכולם מפסידים.

ניקח לדוגמא אריס עובד אדמה בברזיל. הבעלים גרש אותו מאדמתו כדי לגדל סויה ולייצא אותה לאירופה כמזון לבקר, כי זה משתלם יותר מלגדל מזון למקומיים. האריס יכול לתפוס חלקת יער אמזונס ולעבד אותה ואז להרוויח 10 דולר לדונם באופן חד פעמי עבור העץ, ועוד 3.3 דולר לשנה מחקלאות כרות והבער (Burn and Slash). לעומת זאת האנושות מעריכה את השירותים האקולוגיים של דונם ב-166 דולר לשנה (דיילי מביא את הנתונים ממאמר של קונסטנזה ואחרים שפורסם ב-Nature ב 1997). ברור שעדיף שהאנושות תשלם לאריס פחות מ-166 דולר, ושהוא יקבל יותר מ-13.3 דולר עבור זה שלא יכרות את היער.

אך עסקה כזו לא תתקיים כי:

  • רוב האנשים לא מעריכים את הערך האדיר שיש לשירותי הטבע.
  • אפקט הטרמפיסט יגרום לאנשים לשלם כלום או פחות מה שהם מקבלים באמת מאותו יער.
  • אין לנו כרגע מוסדות שיעבירו כסף מהאנושות לאיכר עבור שמירת האקוסיסטמה.

לכן האיכר הרציונלי יעדיף לכרות את היער.

1.מחסור במוצרים ציבוריים

כל מי שמבין שהאקוסיסטמה מייצרת שירותים תומכי חיים, מבין את החשיבות הרבה של מוצרים ציבוריים. אך כלכלת השוק מציעה מעט מידי בכל הקשור לייצור יעיל וחלוקה אופטימלית של מוצרים ציבוריים. ייצור מוצרים בשוק דורש חומרי גלם מהאקוסיסטמה ופליטת פסולת. שני דברים אלו פוגעים באקוסיסטמה וביכולתה ליצור שירותים תומכי חיים. אחת מהנחות היסוד של הכלכלה האקולוגית היא שרבים מהמקורות החשובים ביותר הם מוצרים ציבוריים המיוצרים על ידי הטבע, אך הכלכלה מתייחסת רק למוצרי שוק.

נחזור למידע וידע. אמרנו שאם הוא בלבדי הוא לא יוקצה כהלכה, ואם הוא מוצר ציבורי יתכן והוא לא ייוצר מספיק. על פניו נראה שהמערכת עובדת וההתקדמות הטכנולוגית משביעת רצון. מדוע אם כן להתערב? סיבה ראשונה היא כי המשאבים ליצירת ידע (מדענים, מעבדות) מוגבלים, ואם הם משמשים ליצירת ידע שיביא לרווחים (תרופות למחלות של עשירים), אי אפשר להשתמש בהם ליצירת ידע לרווחת הכלל (תרופות למחלות מדבקות ומגפות). בשנות ה-50 של המאה ה-20 מצאו דרכים יעילות להלחם בשחפת. משירד שיעור ההדבקות, הורידו את התקציבים לטפל במחלה. בשנות ה-70-80 של המאה ה-20 חולים רבים לא קיבלו טיפול הולם והמחלה התפרצה שוב בשנות ה-80 של המאה ה-20 ומעל מיליארד דולר הושקעו כדי למגרה שוב.

שחפת היא מחלה של עניים. רק 13 מ-1,240 התרופות החדשות שיצאו בין בשנים 1975-1996 היו למחלות של אנשים במדינות מתפתחות. וגם כשיש תרופות הן יקרות מידי, למרות שממשלות וגם ה"עשירים" ייהנו מכך שהחולים ייטלו את התרופות, כי זה יפחית את ההדבקות ויביא לרווחה לכולם.

כיום המגזר הפרטי מממן מחקרים אקדמאיים. חייבים שיהיה מימון ציבורי למחקרים שיהיו לטובת הכלל, אחרת אף אחד לא יחקור ויפתח מוצרים ציבוריים. טיפשי שממשלה מזרימה כסף למחקר, ומאפשרת לחברות לרשום עליהם פטנטים. כך כסף ציבורי מגיע לפירמות המרוויחות בזכותו כסף, בגלל יכולתן לרשום פטנטים. אין הכוונה שכל המחקרים יהיו ממשלתיים, אך אם לא נזרים כסף ציבורי לממן מחקרים לפיתוח מוצרים ציבוריים, התקדמות טכנולוגית תזניח מוצרים שאינם שוקיים.

סיבה נוספת שצריך להתערב היא שלא כל ידע חדש מועיל לאנושות. תמרוץ ידע אשר יועיל לאנושות במקום לתת רווחים לפירמות, הוא מתכון מוצלח יותר שיביא תרופה לאיידס, מלריה ושחפת במקום השתלות לב. אם תמשיך המגמה של ייצור מוצרי שוק, והזנחת מוצרים ציבוריים, תגבר הבעיה של הקצאת מאקרו: חלוקת משאבים בין מוצרי ושירותי שוק, לבין כאלו שאינם שוקיים.

2.תחלופה של מוצרים ציבוריים

כלכלנים נאו-קלאסיים (כנ"ק) טוענים שהון מעשה ידי אדם הוא תחליף מצויין להון טבעי. כהוכחה הם מציינים את מלטוס שצפה קריסה של משאבים, אך קריסה לא באה. כלכלנים נאו-קלאסיים טוענים שכשמשאב אוזל מחירו עולה, וזה מהווה תמריץ למצוא תחליפים. נכון שהיו חברות שנכחדו בגלל ניצול ייתר של משאבים, אך הקפיטליזם ימנע זאת. היקש זה הוא כמו לומר שהתמריץ לרווח חזק יותר מייצר ההישרדות. הוכחת העבר שתחליפים נמצאו, אינה בהכרח מבטיחה שתמריצים כאלו יימצאו בעתיד. יותר מזה: מה יקרה כשהמוצרים שיחסרו הם מוצרים ציבוריים? כיוון שאין להם מחיר, מחירם לא יכול לעלות, והיצרנים לא יבחינו שיש להם ביקוש. בנוסף אין בייצורם אפשרות לרווחים, כך שאף אחד לא ייצר אותם. [גם אם בגלל הפגיעה באוזון יש ביקוש וייצור של תחליבי הגנה, המוצר מגן חלקית בלבד על עורם של בני אדם. אי אפשר למרוח קרמים על עלים של עצים... כך גם עם מערכות לטיהור אוויר ומים: השוק אומנם מייצר אותם כששירותי הסביבה האמונים על טיהורם נפגעים, אך הללו נותנים מענה חלקי בלבד לבני אדם בלבד.]

3.האופי הגלובלי של מוצרים ציבוריים

יערות עץ המונגרובה מייצבים את משטר המים והאקלים ברמה המקומית, תורמים לדגה במובן האזורי, ולהתחממות כדור הארץ במובן הגלובלי. מדינות ריבוניות אינן דואגות מספיק למוצרים ציבוריים ברמה הגלובלית. למקבלי החלטות ברמות שונות (מקומי, איזורי, ארצי, בינ"ל ובין דורי) יהיו תמריצים שונים והם יגיעו להחלטות שונות. למרבה הצער, מע' פוליטיות מבוססות על מדינות או יחידות קטנות יותר, ולכן לא מתאימות לדון בנושאים גלובליים.

ו. סיכום הקומבינציות בין התכונות השונות והמדיניות העדיפה.

בטבלה להלן מסוכמות הקומבינציות האפשריות בין תכונות המוצרים. בלבדי (Excludable) לא בלבדי (Nonexcludable) יריבי Rival)) מוצר שוקי- מזון, בגדים, מכוניות, בתים, יכולת ספיגת זיהום כשהזיהום תחת פיקוח. משאבים עם גישה חופשית ("טרגדיית נחלת הכלל")- מדגה באוקיינוסים, יערות לא מוגנים, זיהום אויר, יכולת ספיגת זיהום כשהזיהום אינו מפוקח. לא יריבי (Nonrival) מוצרי שוק בפוטנציה- מידע, טלוויזיה בכבלים, טכנולוגיה. (פרטים צורכים פחות מהאופטימום, קרי MB>MC) מוצרי שוק טהורים-מגדלורים, תאורת רחוב, ביטחון לאומי, רוב שירותי הטבע. לא יריבי אך דחיס (Nonrival but Ongestible) מוצר שוקי, אך היעילות תגדל אם המחיר ישתנה בהתאם לשימוש- כבישי אגרה, אתרי סקי. מוצר לא שוקי אך גביית תשלום עבור שימוש בשעות העומס יכול להגדיל יעילות- כבישים, חופים ציבוריים, פארקי טבע.

4.השפעות חיצוניות

השפעה חיצונית היא כאשר עסקה בין שחקנים (פירמות,פרטים) מסוימים משפיעה גם על שחקנים שאינם צד בעסקה לטוב או לרע. עלות שולית חיצונית היא העלות לחברה של השפעה חיצונית שלילית מפעילות של שחקנים. למשל: מפעל פחם המוכר מוצר לצרכנים (השחקנים בעסקה הם המפעל והקונים של המוצרים שלו), מלכלך את הכביסה של מכבסה סמוכה (המכבסה היא חיצונית לעסקה). זיהום של נחל משפיע על אחרים. כך גם זיהום אויר על ידי מכוניות. הצבת עציץ על אדן החלון היא דוגמא להשפעה חיצונית חיובית, כי העסקה היא בין מוכר העציץ לדייר הקונה, אך כל העוברים ברחוב נהנים מהעציץ.

בגלל שהשחקן לא מפוצה או נקנס על ההשפעה החיצונית החיובית/שלילית שלו, יש פחות מידי עסקאות עם השפעה חיובית, ויותר מידי עסקאות עם השפעה שלילית. אם היו מפצים/קונסים את השחקן, הוא היה מפנים את ההשפעות, הן כבר לא היו חיצוניות, והיה מתקיים MB=MC.

כלכלנים טוענים שזכויות קניין יפתרו את הבעיה. אם למכבסה יש זכות לאוויר נקי, המפעל יפצה אותה ויוביל לשווי משקל יעיל. אם לחלופין למפעל יש זכות לזהם, המכבסה תשלם לו להפחית את הזיהום. רונאלד קואס (Ronald Coase) הוכיח שלא משנה למי נותנים את הזכויות, בשני המקרים יגיעו לאותו שווי משקל יעיל שבו מחיר הזיהום = מחיר התועלת מאי זיהום (בתנאים מסוימים כגון שוק תחרותי). המסקנה היא שעלויות חיצוניות לא דורשות התערבות ממשלתית. זוהי תאוריית קואס.

הערה: פיצוי המכבסה למשל, לא יוביל בהכרח לשווי משקל יעיל, שכן יש אפשרות שתקום עוד מכבסה בקרבת מקום רק כדי ליהנות מפיצויים.

[דיילי מביא הסבר לרמת זיהום אופטימלית. אני מעדיף הסבר מעט שונה ויותר ברור לדעתי. שניהם מגעים לאותו שווי משקל.]

נניח תהליך ייצור שמזהם. ההתייחסות היא לייצור כמות קבוע של מוצר ולשאלה כמה לזהם כשמייצרים כמות זו. למשל: מייצרים KW חשמל, והשאלה היא כמה להפחית את הזיהום בייצור, ולא האם לייצר פחות חשמל. עלות הפחתת הזיהום הולכת ועולה מימין לשמאל, כי ככל שרוצים פחות זיהום, זה יעלה יותר. נניח למשל שכדי לזהם פחות שמים פילטר על הארובה. כל פילטר קולט 80% מהמזהמים. לכן הפילטר הראשון קולט 80% מהמזהמים, השני מעליו קולט 80% מה-20% הנותרים כלומר 16% בלבד, וכך הלאה. אפשר גם לומר שכדי לזהם טיפה פחות, מספיק להגביה ארובות, אם רוצים להפחית עוד את הזיהום צריך להתקין פילטרים (יותר יקר), ואם רוצים לזהם מעט מאוד, צריך לעבור לגז- מאוד יקר.

נהוג להסתכל על הנזק השולי מזיהום כעולה ככל שיש יותר זיהום. בזיהום קטן, אין נזק למכבסה. כשהזיהום גדל,המכבסה תצטרך לייבש את הכבסים בפנים, ואם יש זיהום גדול, היא תצטרך להתקין מטהרי אויר. כך גם עם מספר מכוניות בכבישים, רעש וכו'.

נראה שהכמות היעילה של פליטת מזהם היא Q. הגישה של כלכלה סביבתית תטען את הדבר הבא: המוצר שבגללו יש זיהום תורם לרווחת החברה, שכן אם מייצרים אותו, מישהו קונה אותו ונהנה ממנו. לכן הדרישה לא לייצר אותו אינה הגיונית. TNS יטענו שאסור לזהם יותר ממה שהאקוסיסטמה יכולה לטפל. בנקודה R למשל, עלות הנזק השולי מהזיהום היא W ועלות הפחתת יחידת זיהום היא V ולכן כדאי להפחית את הזיהום. המכבסה תהיה מוכנה לשלם כל סכום נמוך מ-W, והמפעל יהיה מוכן לזהם פחות עבור כל סכום גבוה מ-V, ולכן יש מקום לעסקה. כמו כן, בכל נקודה משמאל ל-Q, עלות הפחתת הזיהום גדולה מעלות הנזק, ולכן כדאי לזהם יותר.

[צריך לשים לב להנחות שעלות הפחתת הזיהום הולכת וגדלה, ושהנזק מזיהום גם הולך וגדל. במציאות איני בטוח שהדברים תמיד נראים כך. כמו כן, ההתייחסות לכמות המוצר המיוצר כקבועה, מגבילה את הניתוח. אולי הכי יעיל לייצר קצת פחות חשמל?]

בעיות חמורות בניתוח:

  • הניתוח מניח ששני הצדדים מוכנים ויכולים לשלם. אם כתוצאה מזה שהמכבסה תשלם למפעל לזהם פחות תפשוט את הרגל, אזי לא נגיע ל-Q.
  • הניתוח מניח שאין עלויות עסקה. אך בפועל, הבדיקות, המחקרים, עו"ד וכו' כדי להגיע להסכם יכולות להיות יקרות מאוד, שכן מפעל מזהם פוגע מקומית, אך גם גורם לאובך וגשם חומצי במקומות רחוקים ולהתחממות גלובלית. קשה להעריך נזק מורכב שכזה. קשה גם להושיב את כל הנפגעים והמזהמים יחד למשא ומתן.
  • יתכן אפקט הטרמפיסט- מישהו מהנפגעים לא ירצה לשלם עבור הפחתת הנזק, וייהנה מההפחתה בלי תשלום.

קואס זיהה את העובדה שעלות ומורכבות העיסקה יכולה להצדיק התערבות ממשלתית, אך אבחנה זו נשמטה מממשיכיו. מסקנתו של קואס, שלא משנה למי נותנים את הזכויות, השוק יגיע לאותה כמות זיהום יעילה, נכונה לשוק משוכלל שבו יש מידע מלא ועלויות העסקה הן אפס.

כמו כן, שוק חופשי מביא לשווי משקל יעיל בהינתן חלוקת עושר מסוימת. נתינת זכות הזיהום למפעל, או הזכות לאוויר נקי למכבסה, היא בבחינת שינוי העושר ההתחלתי, דבר שיביא לשווי משקל יעילים אך שונים! למרות העיסוק השולי של הכלכלה הנאו-קלאסית בעלויות חיצוניות, עלות חיצונית היא הכלל ולא היוצא מהכלל. כל ייצור מלווה בהשפעות חיצוניות כי חומרי גלם נלקחים מהאקוסיסטמה, וזיהום נפלט אליה, וזה פוגע בשירותי החינם של הטבע. השפעות חיצוניות הן ברמה מקומית, אזורית, גלובלית ובין דורית, ולכן עלויות העסקה להפחתת הזיהום יהיו אדירות. השוק לא יפתור בעיה זו לבד. בנוסף, חסר מידע לגבי השלכות הזיהום. יש המון בורות ואי ודאות בנושא, ולכן קשה לדעת מהי עקומת העלות השולית מהנזק. מצד שני, גם לא פשוט לדעת מהי עלות הפחתת הזיהום-מידע אשר אם קיים נמצא בד"כ אצל המזהם, והוא יכול כמובן לטעון שעלות ההפחתה גבוהה הרבה יותר ממה שהיא באמת. [פיתרון אפשרי הוא לסחור במכסות זיהום]

5.שווקים חסרים-היכן הם הדורות הבאים?

כדי ששוק יהיה יעיל, צריך שכל מי שיש לו עניין במוצר, יוכל להיות מעורב בקנייתו ובייצורו. אך כיוון שאי אפשר שהדורות הבאים ישתתפו בשווקים בהווה, שווי משקל לא מתחשב ברצונותיהם ולכן לא יכול להיות יעיל. איך אפשר בכל זאת להתחשב במי שאינו קיים עדיין? אפשר לחייב קריטריון של קיימות. למשל: חייבים להשקיע חלק מהרווחים מניצול משאבים מתכלים לפיתוח משאבים לא מתכלים לדורות הבאים.

מבחינה אתית ברור שלא יעיל לצרוך היום משאב שנותן רווחה לא הכרחית, אם בעתיד הדבר יגרום לאסון, או שיביא לרווחה אדירה. בהכרה של בורותינו בכל הנוגע לאקוסיסטמה, עלינו להיזהר במעשינו. האפשרות הנוספת היא להמשיך להתנהג כרגיל על פי הכלכלה הנאו-קלאסית - לפעול רק למיקסום רווחה בהווה. אי אפשר להעלות את רמת המחייה בהווה על ידי חלוקת משאבים לעתיד, ולכן על פי הכלכלה הנאו-קלאסית אין עלינו לדאוג לדורות הבאים. כמו שקנת' בולדינג שאל פעם: מה דורות העתיד עשו אי פעם בשבילנו? בפועל הכלכלנים הנאו-קלאסיים לא מתעלמים לגמרי מדורות העתיד, הם פשוט מפחיתים בניתוח שלהם כל השפעה על העתיד-הרחבה בפרקים 11-12. [הרשו לי להוסיף מדרך חשיבתם של אדומי העור מצפון אמריקה. הם יוצאים מנקודת מוצא שלא האדמה שייכת לנו, כי אם אנחנו שייכים לאדמה. כל החלטה שלהם נמדדת במבחן 7 דורות קדימה: איך הדור השביעי יושפע בעתיד, מההחלטה שאנו מקבלים כיום.]

א.הפחתת הערך של העתיד כלכלנים נאו-קלאסיים מפחיתים בשיטתיות עלויות ותועלות של העתיד לעומת ההווה. בעיניהם, 100 ש"ח היום שווים יותר מ-100 ש"ח עוד שנה, כי אני יכול לשים אותם בבנק ולקבל 5% ריבית ריאלית. הם מתייחסים לכסף כתחליף לכל דבר, ולכן כל דבר בעתיד שווה פחות מאותו דבר היום. [לא מדויק. אם צופים שמחירי הנפט יעלו, אז חבית נפט היום שווה פחות מחבית נפט עתידית, וכך גם ערך חברות הנפט למשל]. הערך בהווה של X ש"ח בעוד t שנים עם ריבית במשק בגובה r הוא:PV=Xt/(1+r)t (Preset Value). חישוב עלות תועלת של ערך נקי בהווה (NVP=Net Present Value) ניראה כך: NPV=tT=0 (Benefitst-costst)(1/1+r)t ככל שהתועלת/ עלות הם בעתיד היותר רחוק, הערך שלהם בהווה קטן יותר בגלל שהמכפיל קטן מ-1: (1/1+r)<1.

6.מונופול:

בפרק 8 עמ' 133-134 דיילי מסביר על כשל שוק במקרה של מונופול. ההסבר הוא מתמטי. אני העדפתי לדבר על מונופול בפרק על כשלי שוק, ולהביא את ההסבר האינטואיטיבי. מונופול הוא מצב שיש במשק יצרן אחד בלבד. הדבר קורה כשיש פטנט או מונופול טבעי. מונופול טבעי- קורה כשיש עלות קבועה (עלות לייצר יחידה ראשונה של תוצר) גדולה מאוד, ועלות שולית אפסית. למשל- הולכת חשמל.

מונופול יקבע את המחיר כך שהוא ימקסם את רווחיו. בשוק תחרותי, שווי משקל היה בנקודה E והרווח ליצרנים הוא השטח המקווקו הכחול (CEB). אך מונופול יעדיף לייצר רק K יחידות, להפסיד רווח של משולש EGF אבל להוסיף רווח של מלבן משובץ כחול JMGC על חשבון רווחת הצרכנים. שווי משקל בנקודה M אינו יעיל כי החברה איבדה רווחה בגודל MFE. כמה המונופול יזוז? כמה רחוק K מ-H? זה תלוי בעקומות אך בטוח ש-K<H ופיתרון המונופול לא יעיל. לכן צריך את התערבות הממשלה שתפקח על מחירי המונופול.

7.אינפורמציה א-סימטרית

דיילי לא כותב על זה בנפרד אף כי דיבר על כך שאין מידע מלא בקשר לתאוריית קואס. אינפורמציה אסימטרית מוכרת על ידי כלכלנים נאו-קלאסיים ככשל שוק רביעי. זהו מצב שבו יש פערי מידע בין השחקנים השונים. נראה שפערי מידע מביאים לשווי משקל לא יעיל. נניח שוק מכוניות משומשות ובו 2 סוגי מכוניות- 50% טובות ו-50% גרועות. להלן שווי המכוניות למוכר ולקונה על פי איכותן. איכות שווי לקונה שווי למוכר טובה 2,400 2,000 גרועה 1,200 1,000 הקונה לא יודע את איכות המכונית והמוכר כן. בממוצע הקונה מוכן לשלם על מכונית 1,800=2/(2,400+1,200). ב-1,800 המוכר מוכן למכור רק גרועות, ולכן רק מכוניות גרועות ימכרו. עסקאות שהיו יכולות להתבצע בשוק המכוניות הטובות לא יתבצעו וזהו כשל שוק. פיתרון: אפשר לקחת את המכוניות לבדיקה ולצמצם את פערי המידע. הבעיה: הבדיקה עולה כסף ועדייו הפיתרון לא יעיל. כך גם בשוק העבודה (המעביד יודע על המועמד למשרה פחות מהמועמד עצמו ולכן יש מכוני פילת למיניהם), ביטוחי בריאות וכו').