אי הפסחא

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פסלים מנותצים באיי הפסחא. לאחר קריסת החברה, כילו התושבים את זעמם בסממן הדתי והתרבותי המרכזי של אבותיהם. עד היום איי הפסחא הם חסרי עצים כמעט לחלוטין ומהווים דוגמה מרכזית לחברה שהתמוטטה ולבירוא יערות קיצוני

אי הפסחא (Easter Island בשפת הרפה נוי: רַפַּה נוּי; בספרדית: Isla de Pascua) הוא אי באוקיינוס השקט, כ-3,700 קילומטרים מערבית לחופי אמריקה הדרומית, המצוי מאז שנת 1888 בשליטת צ'ילה. האי נודע בפסלי האבן הענקיים שבו, המכונים מואי (Moai). נכון לשנת 2012 אוכלוסיית האי מונה כ-5,800 בני אדם, כ-60% הם בני רפה-נוי ממוצא פולינזי.


במשך שנים רבות, מאז שהתגלה על ידי האירופים, גירה האי את סקרנותם של חוקרים בשל מספר תופעות שהתקשו להסבירן. התעלומה הראשונה היא מקור תושביו הראשונים של האי, המרוחק אלפי קילומטרים ממקומות מיושבים אחרים. תעלומה נוספת היא אופן יצירתם של פסלי הענק, שמשקלם עשרות טונות ואף יותר, ולא פחות מסקרן הוא אופן הובלתם למרחקים של עד עשרה קילומטרים מאתר מרכזי שבו נחצבו, והצבתם על במות מוגבהות כשעל ראשם מונח גוש אבן גדול שאף הוא שוקל מספר טונות. הדבר מפתיע במיוחד, לאור העובדה שלתושבים לא היו כלי עבודה ממתכת והייתה בידיהם טכנולוגיה פרימיטיבית ביותר. חידה נוספת היא הסיבה לאסון האקולוגי שפקד את האי, והסיבות לאסון החברתי-דמוגרפי שפקד את האוכלוסייה. בנוסף, טרם פוענח הכתב הייחודי שבו השתמשו התושבים.


היסטוריה

התיישבות אנושית באי

מממצאים ארכאולוגיים עולה כי את האי יישבו תושבים מפולינזיה בשנת 400 לספירה, (אך יש טוענים כי ההתיישבות החלה בשנת 900 לספירה).[1] תאריך זה מתיישב גם עם ההבדל הקיים בין הניב הפולינזי המדובר באי הפסחא לשפה הפולינזית. בין התושבים מקובל הסיפור על המנהיג "הוטו א-מאטואה" (Hotu A Matu'a) שהוביל את קבוצת המתיישבים הראשונה מקבוצת האיים האגדתית "היבא" (Hiva) (כנראה קבוצת איי מרקיז בהם סיומת שמות שלושה איים היא היבא).

הדרך בה הגיעו המתיישבים הראשונים אל האי היא אחת מהתעלומות האופפות אותו. נוסף על המרחק העצום שבין קבוצת איי מרקיז לאי הפסחא, קיימת הבעיה שכיוון הרוח והזרם באוקיינוס הוא ממזרח למערב רוב הזמן, כלומר הפוך לכיוון המסע המתואר (ראו בהמשך).

תרבות הילידים באי

הקרקע הוולקנית של אי הפסחא היא פורייה, והאי התברך באקלים נוח, בין היתר בזכות המיקום הטרופי שלו. להלכה היה אם כן האי, שאליו הגיעו התושבים הראשונים, אי עשיר שיכול היה לספק צורכיהם של 3,000 איש לפחות.

הילידים הקימו באי תרבות מפותחת שהתבטאה בבניית פסלי אבן ענקיים (המכונים בפיהם "מואי" (Moai)), בבמות שעליהם הוצבו הפסלים (הקרויות "אהו" (Ahu)), בכתב הירוגליפי הקרוי "רונגו-רונגו" (Rongo-Rongo) שלא פוענח עד היום, בגילוף בסלע וביצירת פסלונים. כמו כן הם הקימו מקדשים חומות ואפילו סוג של "מרכזים אסטרונומיים" כדי לעקוב אחרי תנועת מאורות השמיים. נסללו דרכים מאבן אשר נקראו "אפאפא", נבנו ספינות שיכלו להרים 400 בני אדם. אבל ההתנהלות שלהם הביאה ל אסון אקולוגי כבד לסביבה ואסון מלתוסיאני שהביא למלחמה ומוות של רוב התושבים.

אסון אקולוגי

סימנים שונים מעידים כי כבר בשנת 800 לספירה החל תהליך בירוא היער - מן הסתם לצורכי הסקה (אקלים האי קר למדי בחורף), ולעבודות הבנייה המסיביות. הקמת פסלי הענק בשנים 1200 - 1500 האיצה את התהליך. לפי אחת הסברות השתמשו המתיישבים הפולינזים בעצים הרבים באי על מנת להעביר את סלעי הענק מהם עשויים הפסלים הרבים באי, זאת כאמצעי לגלגול האבנים על גבי הגזעים. כך נוצר מצב בו המתיישבים ניצלו באופן מוגבר יתר על המידה את העצים כמשאב, אשר לא הצליח לשקם עצמו ולהתחדש. הדקל האחרון נכרת סביב שנת 1400.

התמונה הכוללת המצטיירת באי הפסחא היא הדוגמה הקיצונית ביותר להשמדת יערות באוקיינוס השקט, ואחת הקיצוניות ביותר בעולם כולו: היער נעלם כליל, וכל מיני העצים שלו נכחדו.
-- ג'ארד דיאמונד, "התמוטטות: מדוע נפלו הציוויליזציות הגדולות של העבר? האם זה יכול לקרות גם לנו?", 2005 (תורגם לעברית - הוצאת מטר), עמ' 104.

יש סברה כי עכברושים פולינזים שהגיעו אל האי כנוסעים סמויים עם המתיישבים המקוריים, גרמו נזק לזרעי העצים ובכך מנעו מהם להתחדש. אולם הנחה זו נסמכת על כך שעכברושים פולינזיים גורמים נזק לדקל ה-Pritchardia שגדל בהוואי והוא בעל זרעים קטנים ופירות בשרניים, ולא ברור אם הייתה להם השפעה דומה על הדקל באי הפסחא, שהיה בעל קליפה פנימית קשה. בדקל היין הצ'יליאני (שקרוב לדקל אי הפסחא), שחיקה מכנית מקלה על נביטת זרעים. זרעי טורומירו הינם קרוב לוודאי רעילים מאוד (כרגיל במינים בסוג Sophora) ולא סביר שנאכלו בכמויות גדולות על ידי עכברושים.

עם גדיעת היער החל סחף אדמה, והאי הפך יותר ויותר לערבת דשא. הילידים, שהיו במקור ימאים מוכשרים, נהגו לבנות סירות מעץ שבהן הפליגו אל הים כדי לצוד דולפינים. המחסור בעצים מנע את בניית הסירות ובכך נמנע מהתושבים מקור מזון עיקרי. ממצאים ארכאולוגיים גילו שבתקופה זו נעלמו גם עופות היבשה, ועופות הים הפסיקו לקנן על האי. חוסר היכולת לבנות סירות ניתק את האי סופית מכל קשר עם אוכלוסייה אחרת עד המפגש עם האירופים הראשונים ב-5 באפריל 1722 .

בד בבד עם צמצום מקורות המזון, גדלה אוכלוסיית האי עד לשיא של 10,000 תושבים, אוכלוסייה שלא יכול היה האי לשאת גם אילו נוהל כיאות. זה שהאוכלוסייה גדלה דווקא כאשר רמת החיים ירדה מאשר את תאוריית המעבר הדמוגרפי לפיה ככל שיורדת רמת החיים פחות ילדים שורדים ולכן הילודה עולה. המדענים לא הצליחו בינתיים לפענח את המנגנון שגורם לזה אבל אפשר לשער שבמקרים של רעב מלחמות תמותת ילדים גבוהה, אצל הנשים והגברים שיש להם יתר ילדים יש יותר סיכוי שהילדים יגיעו לבגרות יתחתנו ויולדו עוד ילדים וכך התכונה של ללדת יותר ילדים תתפשט. לעומת זאת במקרים של איכות חיים גבוהה ותמותת ילדים נמוכה לילד שישקיעו בו יותר כי יש פחות ילדים במשפחה יהיה יותר סיכויים להגיע לבגרות למצוא בת זוג ולהוליד ילדים ואז התכונה של לא ללדת הרבה ילדים תתפשט. המעבר מאסטרטגיית R לרבייה (הרבה צאצאים עם מעט הכנה) לאסטרטגיית K (מעט צאצאים מושקעים) קיים גם בבעלי חיים וצמחים. באסטרטגיה הראשונה נוקטים אלה שיש להם תמותת ילדים גבוהה ובאסטרטגיה השנייה אלה שיש להם תמותת ילדים נמוכה.

התוצאה הבלתי נמנעת הייתה רעב ומלחמה בין משפחות. התושבים נמלטו למערות מקלט שנחפרו בעמל רב בסלעים הוולקניים שמהם בנוי האי. תקופה זו אופיינה במחסור, וקיימת סברה שבאין מזון אחר פנו הילידים למאגר הבשר הזמין הגדול ביותר שנותר להם - בני אדם, שעצמותיהם נמצאו באתרי הפסולת המאוחרים של האי בכמויות גדולות. חיזוק לסברה זו ניתן למצוא בקיומם של ביטויים רבים בשפת התושבים הקשורים לקניבליזם.

פולחן איש הציפור

התמוטטות הסדר הישן והמצוקה הביאו לפריחתו של פולחן חדש שנועד לחלק את המשאבים הבודדים שנשארו. על פיו, נערכה תחרות אחת לשנה, כנראה בסביבות חודש ספטמבר. מכל שבט נבחר נציג (על ידי המנהיגים) שהיה צריך לשחות לאיון "מוטו נוי" (Motu Nui) שנמצא כשני ק"מ מול הקצה הדרום מערבי של האי, כדי להביא ביצה של שחפית כהה (Sterna fuscata), סוג של עוף ים המקנן שם, שנקרא בפי אנשי האי בשם Manutara (מאנוטרא). הראשון לחזור עם ביצה הוכתר כ"איש הציפור" ולמשך שנה שלט על המשאבים של האי לטובת שבטו. אומנם היה לאי מלך רשמי שכונה "אריקי" (Ariki), אך פולחן זה הפך אותו לדמות ייצוגית בלבד. המסורת הייתה קיימת בעת המפגש הראשון עם האירופים.

פגישות עם אירופים

בחג הפסחא של שנת 1722 הגיע ההולנדי יאקוב רוחבן (Jakob Roggeveen) לאי. הוא מצא אי שעל פי תיאורו דמה למדבר, ואלו דבריו:

"ממרחק חשבנו שאדמת אי הפסחא האמור היא חולית. העשב היבש, הקש והצמחייה החרוכה נראו לנו כמו חול... קראתי לאי "אי הפסחא" על זה שגיליתי אותו ביום שבו חל חג הפסחא."

מן המפגש עם הילידים שקידמו את פניו הוא קיבל את הרושם כי הם חיים בתרבות פרימיטיבית. רובם היו ערומים, אלא שגופם כולו היה מכוסה ציורי קעקע אמנותיים. אחרים עטו גלימות אדומות וצהובות של אריג עשוי מקליפת עץ. התושבים התגוררו בבקתות ארוכות, נמוכות, עשויות קנים, נטולות רהיטים למעט מחצלות ואבנים ששימשו ככרים. בכל האי היו סירות מעטות, עשויות קנים קלועים, שלא היו אטומות, דבר שהכריח את השייטים לרוקן מים מהסירה ללא הפסק. תדהמתו של רוחבן הייתה גדולה כשנתקל בפסלי הענק שעמדו בסתירה לרושם העלוב שהותירו בו הילידים. רוחבן ראה כ-400 תושבים, אם כי מהעובדה שכמעט לא נראו נשים היה ברור לו שחלק מהאוכלוסייה מסתתר. ההולנדים ראו את הילידים בבוקר המחרת שרועים על האדמה, מדליקים מאות מדורות וסוגדים לזריחת השמש.

ראו גם


קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תאריך זה נתון כיום במחלוקת. בספר התמוטטות עמ' 88 מצטט ג'ארד דיימונד את הארכאולוגים David Steadman, Claudio Cristino ו-Patricia Vargas שהגיעו לתאריך 900 לספירה. ויקיפדיה האנגלית מצטטת את הארכאולוגים Terry Hunt ו-Carl Lipo שהגיעו לתאריך 1200 לספירה.