פרסום סמוי

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרסום סמוי היא שיטת פרסום שבה מועברים מסרים פרסומיים בצורה שאינה גלויה וברורה לצרכן. פרסום כזה נעשה בדרך כלל, תמורת תשלום או מתן טובות הנאה אחרות, בתכנים של אמצעי התקשורת וכן על ידי אנשי מקצוע, תוך הסתרה חלקית או מלאה של עובדת העברתם. פרסום סמוי נפוץ במיוחד באתרי אינטרנט מסחריים, בקולנוע ובטלוויזיה. הוא יכול להופיע בתכנים כגון כתבות חדשות, תוכניות בידור, סרטי קולנוע, סדרות, קלטות לילדים, הצגות, טורי רכילות ועוד. צורה זו של פרסום דומה לתוכן שיווקי, אשר למרות שיש בה גילוי בדבר מממן הפרסומת, הגילוי הוא מוצנע והצרכן אינו תמיד מודע או יכול להיות מודע להבדל בין תוכן שיווקי זה לבין תוכן מערכתי מקצועי.

באמצעות הפרסום הסמוי המפרסמים "נוגסים" גם בתוכן עצמו (כתבה, תוכנית טלוויזיה) ולא רק בשטח הפרסומי עצמו, וכך מטשטש הגבול בין חומר מקצועי לפרסומת. מטרת הפרסום הסמוי היא להטמיע בתודעתו של הצופה את המוצר, את השירות, את סימן המסחר או את פעילותו של יצרן או ספק של שירותים.

מחקרים פסיכולוגיים מצביעים על כך שהחלק הלא-מודע של המוח מסוגל להתייחס למידע מורכב ואף לבצע מטלות מנטליות גבוהות יחסית כמו זיהוי סמלים, קריאה או חישוב חישובים בלי שהחלק המודע של המוח מודע לכל התהליך, ובזמן שהוא עוסק בעיבוד מידע אחר. [1] על ידי עבודה נכונה יכולים תאגידים גדולים שיש גישה למספיק ידע ומספיק יכולת לבצע פרסום אינטנסיבי לנצל עובדה זו לטובת הגברת המכירות שלהן, שיפור התדמית שלהן או השפעה על סוגיות ציבוריות.

פרסום סמוי הוא חלק מרשת שלמה של טכניקות שתאגידים גדולים וממשלות יכולות לנצל כדי להשפיע על התנהגות של צרכנים, אזרחים ובוחרים במגוון נושאים. טכניקות אחרות כוללות פרסום גלוי, תביעות השתקה כדי לנטרל מידע שלילי בתקשורת; שימוש ביחסי ציבור כדי למנוע ביקורת, להטות כתבים לטובת התאגיד, לפרסם מידע שחשוב לתאגיד לחשוף בצורה שנוחה לו להציג; צנזורה תאגידית נגד פרסומים של ארגוני סביבה וחברה; שיווק לילדים ויצירת הרגלי צריכה מגיל צעיר; שימוש בפרזנטורים כדי להשפיע על התנהגות צרכנים, אזרחים ומקבלי החלטות; השפעה מסחרית על מחקרים והטיה שלהם; קשרי שיווק ויחסי ציבור באמצעות עמותות שהן ניטרליות כביכול; קשרי הון-עיתון והשפעה על התקשורת דרך בעלות ישירה, שליטה באמצעות חברת פירמידה, חברויות של בעלי הון, השפעה דרך פרסום בכלי התקשורת ועוד.

רקע - זכרון לא מודע והטרמה

מזמן הלידה, בני אדם צוברים כמות גדולה מאוד של זיכרונות. בני אדם משתמשים בזיכרונות האלה כל הזמן בלי שיש להם הסבר כיצד נעשה השימוש הזה. חלק גדול מהידע שנצבר בזיכרון אינו נגיש בכל רגע נתון - זהו זכרון לא מודע. למשל, אם אתה יודע לרכוב על אופניים, כשאתה מדווש הגוף שלך שומר על שיווי משקל בלי שאתה מודע לכך. רכיב האיזון ברכיבה הוא לא־מודע. 'זיכרונות אפיזודיים' הם סוג אחר של זיכרונות, של חוויות שבני אדם עברו בימי חייהם. אם לא מעלים אותם באופן מודע, לא תהיה מודע לכך שהזיכרונות האלה נמצאים שם. [2]

ידע סמנטי מאוחסן בזיכרון ברשתות אסוציאטיביות. למשל, שולחן וכיסא. אם מפעילים אצל אדם חלק מהרשת, למשל, אומרים לו או מראים לו "שולחן", הוא חושב על דברים שקשורים לרשת האסוציאציות הזאת יותר מאשר לפני כן. לכן המחשבה "כיסא" או "ארוחה" יצוצו בצורה קלה יותר [3]

בשפת הפסיכולוגיה הניסויית הפעלה כזו נקראת PRIMING (הטרמה). טכניקה מקובלת אחת לעשות זאת באופן לא־מודע היא הקרנה סבלימינלית של גירוי של שולחן למשך זמן ארוך מספיק בשביל שייקלט במוח ויפעיל את רשת האסוציאציות הרלוונטית, אך קצר מכדי שהצופה יהיה מודע לכך ("הנחקר רואה את הגירוי, אך לא יכול לדווח שהוא שם").

פרסום סמוי במדיות שונות

פרסום סמוי בסרטי קולנוע ובסדרות טלוויזיה

אחת הצורות הראשונות של פרסום סמוי הוא הכנסת תמונות בתוך רצף סרט באופן שהעין מזהה את התמונה, אבל התמונה אינה מגיעה להכרה של הצופה. צורה זו של פרסום אינה נחשבת לגיטימית כיום. במקום זה מקובל הרבה יותר לחשוף את הצופה לפרסום בצורה ניטרלית יותר כמו שלט פרסומת ברקע, לוגו על גבי מוצר שגיבור הסרט או הסדרה צורך וכו'. כך לדוגמה בסדרה "בית הקלפים" בסצנות רבות שבהן רואים את הדמויות משתמשות במחשבים ניידים, מופיע הלוגו של חברת "אפל".

פרסום סמוי בעיתונות

הסרט המאה של העצמי מסתכל על ההיסטוריה של הפסיכולוגיה, הפרסום והשיווק במאה ה-20 וכיצד עלה הרעיון לפיו מילוי התשוקות המיידיות של הפרט, כפי שהן באות לידי ביטוי בשוק, הוא המטרה החברתית החשובה ביותר.

בפרק הרביעי של הסרט מאותר השינוי שהתרחש בשוק העיתונות במהלך שנות ה-80 וה-90 בבריטניה של מארגט תאצ'ר. הפרק מתאר כיצד חברות שיווק קיטרגו מחדש את האנשים, לא לפי המעמד החברתי שלהם, אלא לפי הצרכים הפסיכולוגיים הנפשיים שלהם, לדוגמה ג'ון בנקס מחברת פרסום מסביר כי אם מדובר באנשים שהצורך העיקרי שלהם הוא שייכות ובטחון הצרכנים מכונים "מיינסטרימים", אם מדובר ברצון לקבל הערכה מאחרים, אלו "שואפים", ואם מדובר בצורך בשליטה אלו "מצליחנים" ואם מדובר בהערכה עצמית אלו רפורמטורים.

תרבות זו של שיווק החלה להשתלט על מוסדות שנשלטו בעבר על ידי אליטות פטרוניות, במיוחד ענף העיתונות והשפעת תעשיות הפרסום ויחסי הציבור על העיתונות. עם בעבר התחום נתפס כאידיוטי או מושחת הוא כעת נתפס כמרכזי וזוהר. הוא אפשר לקדם סלבריטאים ומוצרים. חברות יחסי הציבור הבינו שהם יכולים להשתמש בידוענים כדי לקדם מוצרים דרך העיתונות כחלק מפרסום סמוי. העיתונים יכלו לקבל ראיונות בלעדיים עם סלבריטאים וכוכבים אבל רק אם תהיה השמה של מוצרים במסגרת הראיון.

בראיון עם מתיו ווריט (matthew wright), עיתונאי צהובונים מהשנים 1993-2000, הוא טוען כי היצרנים של המוצרים קיבלו שליטה על הצגת המוצרים בכתבות. לדוגמה אם אתה עיתונאי ורצית לכתוב על קפריס, אז ההכונה היתה לכך שהיא אוכלת פיצה, ולא סתם אוכלת פיצה היית צריך להראות אותה אוכלת פיצה-האט, להזכיר את פיצה האט כמה פעמים במקומות מסויימים וכו'. לא היתה לך בחירה איך להתייחס לזה אלא נאמר לך מה לכתוב ואיפה, על ידי אנשי יחסי ציבור. זו עליה של תרבות תאגידית בעיתונות. עבור עיתונאים מסורתיים פלישה כזו של היצרנים לעיתונות היתה השחתה של המקצוע. אבל עבור תומכים של תאצ'ר, כמו אייל העיתונות רופרט מרדוק, ששלט בעיתונים כמו הטיימס והסאן, זו היתה מהפכה דמוקרטית, נגד אליטה תרבותית שמזה זמן רב התעלמה מהרגשות של הציבור הרחב.

עד סוף שנות ה-90 תאצ'ר ובני בריתה בתקשורת ובפרסום הביאו את התשוקות של האינדיבידואל (כפי שהן באות לידי ביטוי בשוק, ובסיוע השפעה של מפרסמים) למרכז החברה. בארצות הברית שינוי דומה הובל על ידי הנשיא רונלד רייגן.

פרסום סמוי בשילוט רחוב וצורות נוספות

צורה נוספת של פרסום "סמוי" היא שלטי פרסומת ופרסום ברחוב. למרות שפרסום זה הוא גלוי לחלוטין לכאורה. הסיבה היא שאת רוב הפרסומות שיש אנחנו לא קוראים ולא שמים לב לנוכחות שלהן. ברחובות עירוניים רבים הצרכן חשוף לעשרות ולפעמים מאות מסרים פרסומיים שלרובם הוא אינו מודע.

שילוב של פרסום סמוי וגלוי

אחת הדרכים של תאגידים גדולים לבצע פרסום היא שילוב של פרסום סמוי וגלוי. החברות נעזרות בתחומים של פסיכולוגיה שיווקית כדי לבדוק איזה זיכרונות אסוציאטיביים מקושרים אצל קבוצות מיקוד למוצרים שלהם. חלק מהזיכרונות נעימים וחלקם בלתי נעימים. החברות נעזרות אז בפרסום גלוי ואינטנסיבי כדי לחזק זיכרונות אסוציאטיביים מסויימים למוצר שלהם - לדוגמה לחזק את הרשת האסוציאטיבית של זיכרונות ביתיים לממרח קוטג', או לחזק את הקשר בין פעילות ספורט אקסטרים לבין קוקה קולה.

אפשר גם לחזק את הקשר בין מוצר מסויים או חברה מסויימת (לדוגמה בנק) לבין שחקן/ית, זמר/ת או דוגמן/ית מפורסמת טכניקה המכונה "פרזנטור".

המטרה של הפרסום הגלוי הוא לחזק קשרים אסוציאטיביים מסויימים, על ידי חזרה אינטנסיבית שוב ושוב על מסרים ודימויים שיקשרו בין פעילות יומיומית שבה הצרכן עשוי לבחור במוצר, לבין החוויה שמתארת הפרסומת, שהיא בדרך כלל חוויה מרגשת במיוחד, וכמובן לחזק את הקשר בין החוויה המרגשת הזו לבין צריכה של המוצר. כך לדוגמה אם אנשים נתקלים במצב מסוכן, מצב מרגש, או שהם נמצאים בטיול או עושים ספורט, הדבר עשוי להדליק אצלם תמונות וקולות מרשת הזיכרונות הקשורות שהם צברו בזמן שצפו בפרסומות, לדוגמה תמונות של אנשים ונשים מושכים מבחינה מינית שמבצעים פעילות ספורט אינטנסיבית. דבר זה עשוי להדליק זכרון בלי מודע נוסף של צריכת המוצר שאליו מכוונים.

הפרסום הסמוי יכול להיעשות במגוון צורות - כעת אין צורך בכלל להזכיר את המוצר עצמו, די להזכיר לצרכן את מוקד הגירוי שמקושר עם המוצר. הדבר יכול להיעשות לעיתים אפילו על ידי שילוב של צבעים עזים המזוהים עם החברה (אדום לבן במקרה של קוקה קולה, כתום בהקשר של המותג אורנג' בישראל עד שנת 2016 וכו').

במקרה של חברת קוקה קולה, החברה החלה במיתוג של סנטה קלאוס החל משנות ה-30 על ידי המאייר Haddon Sundblom. החברה לא היתה הראשונה להלביש את סנטה קלאוס באדום ולבן, והדמות של סנטה קלאוס התפתחה בצורה אבולוציונית, אבל אבולוציה זו הושפעה על ידי הפרסומות של קוקה קולה כך שצורות אחרות של סנטה קלאוס הן כיום נדירות הרבה יותר. לפני כן ניתן היה לראות הצגות שונות של סנטה קלאוס - כאיש רזה עם סמלים דתיים (כיאה לקדוש נוצרי), בצבעים אחרים כמו ירוק או צהוב, וכו', עם כובע של בישוף, עם כובע עם עלים ועוד. כיום ייצוגים כאלה הם נדירים בהרבה, אם בגלל המיתוג של קוקה קולה ואם בגלל גלובליזציה של התרבות שיוצרת האחדה של סמלים. לרוב יש שאלה "האם קוקה קולה המציאה את סנטה קלאוס באדום ולבן" - והתשובה היא שלא, אבל אפילו קוקה קולה עצמה מודה שהיא השפיעה על העיצוב של סנטה קלאוס המודרני. [4][5][6]

במקרים נפוצים יותר הפרסום הסמוי מופעל על ידי איזכור של דברים שמזוהים עם המוצר. הדוגמה הנפוצה ביותר היא לוגו. אין צורך להזכיר את כל הפרסומת, מספיק הלוגו שהוא קטן יותר ומופיע בצורה נפוצה יותר. דוגמה אחרת היא שילוב של הפרזנטור באירועים שונים ואזכור שלו בטורי רכילות ועוד. בטכניקה של פרזנטור יש משמעות גדולה לשאלה איזה אווירה רוצים לייצר סביב המוצר. לדוגמה הפרזנטור יכול לעודד אווירה רצינית, שובבה, ידידותית, ספורטיבית וכו', לכן פרזנטור יכול לנקוט בפעילויות שיעצמו אווירה כזו (לפעמים בעידוד המפרסם עצמו) או ילכו נגדה (דבר שיוביל לפעמים להפסקת פעילותו) מסיבה זו תתכן התנגשות בין הופעה כפרזנטור או כמפרסם של מוצרים שונים שיכולים להיות קשורות לרשתות אסוציאטיביות שונות מאוד- לדוגמה חטיף בטעם בצל ושעון יוקרה יתקשו להשתמש באותו פרזנטור.

פרסום סמוי של מוצרים שונים

פרסום סמוי של סיגריות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - תעשיית הסיגריות

במשך כמה עשורים פעלו חברות הסיגריות כדי לקדם סצנות שבהם שחקנים מפורסמים ומושכים מבחינה מינית מעשנים כחלק מעלילת הסרט. סיטואציות קלאסיות הן כאשר הגיבורה מבקשת מהגיבור להדליק לה סיגריה, עישון לאחר סקס, ועישון כחלק מדיאלוג מרכזי ו/או אינטימי בין שתי הדמויות (בדרך כלל גבר ואשה). הדבר נועד לקדם תדמית של עישון כדבר חושני, צעיר, שובב ומרדני. גברים סמכותיים יעשנו סיגרים. כיום סצנות אלה הן נדירות בסרטים מערביים, כחלק מחוקים שנועדו להוביל מניעת עישון.

מספר עיתונאים טענו בשנת 2017 כי בישראל מבוצע פרסום סמוי של אייקוס, הסיגריה האלקטרונית של פיליפ מוריס.

פרסום סמוי של מכוניות

כמעט בכל הסרטים והסדרות רואים את הגיבור נוסע במכונית כלשהי (במעט מאוד סרטים הגיבור נוסע בתחבורה ציבורית או באופניים). בסרטי פעולה רבים כמעט חובה שהסרט יכלול מרדף מכוניות כלשהו. דוגמה נוספת לחשיפה מוגברת למכוניות הם "סרטי מסע" שבה הגיבור (בדרך כלל תושב ארצות הברית) נוסע ממקום למקום במכונית כנהג וכך מגלה את האמת הפנימית על עצמו (דוגמה מפורסמת היא הסרט תלמה ולואיז). הבחירה של סוג המכוניות, הצבע והמודל שלה נעשה בדרך כלל לא רק לפי הצרכים האומנותיים של הסרט אלא גם כחלק מפרסום סמוי שגורם לחשיפה של הצרכנים למודלים חדשים של מכוניות וכו'.

מעבר לפרסום של חברה מסויימת, כמעט בכל הסרטים שמציגים מכוניות מציגים אותה בצורה מסויימת - כסמל לחופש, מרדנות, נעורים, פמיניזם, עצמאות, הרפתקנות וכו'. כמעט לעולם מכונית אינה מסמלת את התסכול של פקקי תנועה, כבילה לאמצעי תחבורה יקר, שמרנות, כלי רכב של מבוגרים, כלי רכב שפוגע בבריאות וכיוצא בזה. דוגמאות נגדיות הן הסרט "בדרך למטה" (1993) שבו הידרדרות הגיבור מתחילה מפקק תנועה, או "I Heart Huckabees" שבו באחת הסצינות כבאי רוכב על אופניים כמחאה על הקשר בין תאגידי נפט לבין הכבאים שנהרגו בפיגועים ב-9.11.2001. כמו כן סרטים רבים מבקרים את תרבות הפרברים בארצות הברית ואת התופעות החברתיות שלה, אם כי בדרך כלל לא מוסבר הקשר בין פרבור לבין תכנון מוטה רכב פרטי.

דוגמה נוספת לפרסום סמוי למכוניות קיימת בעיתונות הכתובה. חברות המכוניות הן מפרסמות גדולות מאוד ולכן הן נכש חשוב לעיתונות. לפיכך בפעמים רבות מדורים שעוסקים בתחבורה נקראים פשוט "רכב" ומחזקים את הדעה הקדומה לפיה תחבורה = מכוניות פרטיות. בעיתונות היומית יש לעיתים קרובות תיאור מלא של "נסיעות מבחן" שמבצע הכתב בסוגי מכוניות שונות ומתוארים החוויות שלו כנהג. כמה מהר המכונית מאיצה, כמה נוחים המושבים והקפיצים, כמה המכונית חסכונית בדלק. דבר זה מחזק את ראיית המכוניות כמוצר צריכה שמספק את החוויות הרגשיות של הנהג כצרכן. לעומת זאת אין התייחסות להיבטים חברתיים של המכונית כמו כמה היא מזהמת או כמה היא מסוכנת להולכי רגל -לדוגמה הסיכון של מכוניות כבדות יותר או מכוניות בעלות "מפנה בקר" עבור הולכי רגל, לעיתים קרובות אין אפילו התייחסות לסיכון שמכוניות גורמות לנהג עצמו - לדוגמה מכוניות גבוהות יותר מתהפכות בקלות רבה יותר, מכוניות גבוהות יותר גם יוצרות אשליה עבור הנהג שהוא נוסע בצורה איטית יותר ביחס למכונית נמוכה (בגלל מהירות זוויתית נמוכה יותר). נדיר שמדורי "רכב" עוסקים בהשלכות בריאותיות של מכוניות כמו זיהום אוויר, מניעת תאונות דרכים על ידי עיצוב עירוני (חזון אפס תאונות דרכים או סכנות לבריאות בגלל אורח חיים יושבני.

פרסום סמוי בשיווק תרופות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - תעשיית התרופות

לגבי תרופות וטיפולים רפואיים בדרך כלל הצרכן לא מקבל החלטה בזכות עצמו אלא על ידי המלצה של בעלי מקצוע ברי-סמכה כלומר רופאים ואנשי צוות רפואי אחרים. חברות תרופות משקיעות סכומי כסף גדולים מאוד, ומעסיקות תועמלנים רפואיים כדי לעודד רופאים להמליץ על התרופות שלהן. השיטות של השפעה על רופאים כוללות מתן טובות הנאה (כמו הזמנות לכנסים במקומות אקזוטיים במימון חלקי או מלא של חברת התרופות), חברויות בין תועמלן רפואי לבין אנשי צוות רפואי, ארגון של כנסים מקצועיים ועוד מגוון שיטות באופן זה חברות התרופות מעודדות רופאים להמליץ על התרופה שלהן ולא על תרופות מתחרות, כמו כן הדבר מעודד את הרופאים לקדם "רפואה מכוונת תרופות" ולהקטין את המודעות שלהם ושל הציבור לרפואה מונעת.

דרך נוספת של פרסום סמוי בתרופות היא חלוקה של מוצרים שונים לרופאים כמו שעונים, עטים, לוחות שנה ועוד. המטרה היא לעודד את הרופא לשים את המוצרים במרפאה, כדי לחשוף את הרופא ואת החולה ללוגו של חברת התרופות.

השלכות של פרסום סמוי על התקשורת

פרסום סמוי עלול להשפיע על הצרכן בצורה לא אתית שכן הוא נחשף לפרסום בלי שהוא מודע לכך. בעיה נוספת היא בפרסום סמוי כחלק מחדשות - הצרכן חושב שהוא מקבל מידע אמין ובעצם הוא מקבל מידע חד-צדדי שמטרתו היא הגברת הרכישות של מוצר מסויים או במקרים אחרים המטרה היא לשנות את דעתו הפוליטית לגבי סוגיה ציבורית שהתאגיד קשור אליה (לדוגמה דליפת נפט)

משום כך יש בחלק מהזיכיונות של חלק מגופי התקשורת חוקים נגד פרסום סמוי ותוכן שיווקי, במקומות אחרים יש תקנות לגבי הדרכים לבצע פרסום כזה. לדוגמה חשיפה תת הכרתית על ידי שיבוץ של תמונות כחלק מהסרט לא נחשב פרסום סמוי לגיטימי.

הפרסום הסמוי עלול גם להשפיע על גוף התקשורת עצמו. שכן יש לו כעת אינטרס עסקי לכסות נושאים מסויימים מזווית שמחמיאה לתאגיד המפרסם ולהמנע מתחקירים ודיווחים שעלולים לפגוע בתאגיד זה.

השלכות על התאוריה הכלכלית

בתאוריה הנאו קלאסית בחקר הכלכלה מניחים כי הצרכן הוא רציונלי וכי כל המטרה של פרסומות היא רק ליידע את הצרכן על תכונות של מוצרים. סוג כזה של פרסום היה קיים בעבר לגבי מוצרי צריכה, וקיים גם היום לגבי מוצרים ושירותים עבור עסקים, עיקרו פרסום טקסטואלי וטכני לגבי התכונות של המוצר או השירות ומחירו.

לעומת זאת בפרסום שנועד לגרות את תת-ההכרה או לפעול במישור הרגשי יש בדרך כלל מעט מאוד מידע על המוצר, יש דגש על חוויה אינטנסיבית או "אידאלית" כלשהי (בילוי עם בחורה מאוד יפה, אימון ספורט מסוכן, טיול בחיק הטבע, ארוחה משפחתית מהנה מאוד) על עיצוב מוקפד מאוד (לדוגמה כל השחקנים לובשים גופיות אדומות ולבנות, פרסומות שונות שומרות של אותה חברה שומרות על אלמנטים עיצוביים כמו צבעים ועיצובים דומים - לדוגמה פרסומות של חברת אורנג'), ועל חזרה של הפרסומת שוב ושוב במטרה לבצע שינוי של רשת הזכרונות האסוציאטיבית. כלומר המטרה היא לפעול במישור התת מודע של האדם.

המטרות של פרסום סמוי יכולות להיות מגוונות - הגדלת מכירות, שינוי תדמית על המוצר, השפעה על רגולציה, השפעה על התרבות ודעת הקהל ועוד. דוגמה אחת מופיעה בספר נו-לוגו של נעמי קליין. קליין מזהה כי מותגי ביגוד מסויימים מופצים בשכונות עניות ושחורות בארצות הברית. השוק לבגדים אלה בקרב שחורים הוא נמוך. הסיבה האמיתית לשיווק מותגים אלה לשחורים היא שקיימת מגמה של לבנים להעתיק בגדים וציוד אופנה משחורים במטרה להיות "קול" - לכן המטרה העיקרית היא בעצם שיווק של הבגדים ללבנים שמעתיקים משחורים.

פרסום סמוי בישראל

בישראל הצגה של פרסום סמוי כתוכן מערכתי היא עבירה מפורשת על חוק הגנת הצרכן, האוסר על פרסום של "פרסומת העלולה להביא אדם סביר להניח כי האמור בה אינו פרסומת". אף שהחוק הישראלי מאפשר לקנוס ובמקרים קיצוניים גם להטיל עונש מאסר על מפרסמי פרסומות סמויות, בפועל הסעיפים העוסקים בתופעה זו אינם נאכפים מאז חקיקתם בשנת 2000. בקשה לאישור תביעה ייצוגית שהוגשה נגד אתר ynet מונחת על שולחן בית-המשפט המחוזי בתל-אביב כבר למעלה משנה (נכון לשנת 2016), אך השופט המטפל בה טרם הודיע אם בכוונתו לאשר או לדחות אותה. [7]

מספר עיתונאים האשימו בשנת 2017 כי אתר וואלה ביצע פרסום סמוי לסיגריה האלקטרונית אייקוס של פיליפ מוריס.

ראו גם

קישורים חיצוניים

חקיקה ורגולציה בנושא פרסום סמוי
פרסום סמוי לאייקוס של פיליפ מוריס