כלכלה יהודית

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
גרסה מ־08:52, 6 במאי 2015 מאת האזרח דרור (שיחה | תרומות) (היחס לעוני לעושר ולחמדנות)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כלכלה יהודית היא גישה יהודית להבנת הכלכלה ולעיצובה. היא מנסה להבין כיצד יש להסדיר את הכלכלה המודרנית על פי העקרונות של המסורת היהודית מן הדורות הקודמים.

הנסיון לברר את דרכה של הכלכלה היהודית נתקל בקושי בסיסי בכך שהמסורת היהודית התהוותה לפני התקופה המודרנית, כאשר העם היהודי חי במסגרת של קהילות ולא במסגרת מדינית, כך שקשה ללמוד מן ההקשרים של העבר אל מציאות ימינו [1]. יחד עם זאת ישנם ביהדות ערכים, השקפות ומצוות שבודאי נותנים כיוונים משמעותיים שעל ידם ניתן לפתח את החשיבה הכלכלית.

קיימות ושמירה על האקולוגיה ביהדות

בקהלת רבה פרשה ז , יש מדרש מציג את יופיו של העולם ואת החשיבות שבשמירה על קיומו: תַּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי, שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ.

בתלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כג, עמוד א מופיע הסיפור על חוני המעגל שישן 70 שנה. חלק מהסיפור מתאר את החשיבות של צדק בין דורי ותכנון ארוך טווח בתשובה לשאלת חוני מדוע אדם שפגש בדרך נוטע חרובים, הוא עונה לו "אֲנִי מָצָאתִי אֶת הָעוֹלָם בַּחֲרוּבִים; כְּשֵׁם שֶׁנָּטְעוּ אֲבוֹתַי לִי כָּךְ אֶטַּע אֲנִי לְבָנַי."

מצות הלוואה ואיסור ריבית

התורה אוסרת הלוואה בריבית בין יהודים, ומצוה לתת הלוואה ללא ריבית לנזקקים לכך. איסור ריבית על פי ההלכה מתייחס הן לקבלת ריבית והן לנתינתה. ריבית נקראת בתורה "נשך" או "מרבית", והתורה מזהירה מפניה בכמה מקומות ואוסרת אותה ב-3 מקומות שונים. במסגרת ההלכה פותח המושג של היתר עסקה שמאפשר מתן הלוואה בריבית במסגרת כללי ההלכה. בעסקה זו אין שני צדדים: מלווה ולווה, אלא זו עסקת חבילה, בה המלווה והלווה הופכים להיות שותפים להפסד ולרווח כאחד. בעל הממון הוא שותף פאסיבי הנותן כסף ל"מתעסק" - השותף האקטיבי, על מנת שישקיע אותו בעסק, כך שמחצית הכסף ניתנת כהלוואה ומחצית הסכום ישמש כפיקדון והמלווה יהיה שותף עם המתעסק לא רק ברווח אלא גם בהפסד. בפועל בכלכלה המודרנית כיום יש יהודים רבים המקבלים ומספקים הלוואות. יש גם מוסדות גמ"ח אשר מספקים הלוואות ללא ריבית לנזקקים.

מדיניות רווחה

רוב מדיניות הרווחה היהודית מבוססות על יוזמות קהילתיות ומקומיות באופיין כמו מפעלי גמ"ח, מצוות צדקה, נורמות חברתיות של עזרה הדדית בין חברי הקהילה ובין יהודי אחד ליהודי אחר ואף סיוע לגר (כלומר לאנשים שאינם ממוצא יהודי). כמו כן היהדות שמה דגש על קיומם של מוצרים ציבוריים כמו מערכת חינוך קהילתית לכלל בני הקהילה, ומוסדות צדקה ותמיכה.

כמו כן ישנן מצוות שונות ביהדות אשר גורמות להתערבות מחזורית בפעילות השוק והכלכלה, אשר גורמות לחלוקה מחדש של ההון ושל הכספים בקהילה , ושיש להם יוכולת גם לסייע לעניים ולחלשים. כך מצוות השבת גורמת ליום חופש לכולם, כולל גם לבעלי החיים העובדים. מצוות התערבות מחזוריות אחרות כוללות את השמיטה, היובל וכן מערכת החגים השנתית.

היחס לעוני לעושר ולחמדנות

כדי להבין את חשיבות ההשקפה היהודית בנושאי עוני עושר ותענוג, יש לבחון ראשית את הרקע התרבותי ליחס של הקפיטליזם לנושאים אלה. בנצרות, אחד מ"שבעת החטאים", הוא החמדנות. הנצרות הקתולית הדגישה את החשיבות של גמול בעולם הבא, כפרס על סגפנות ועוני בעולם הזה וראתה בעונג חטא. בניגוד לכך, התאולוגיה הפרוטסטטנית קידשה את החומרנות וטענה כי הסימן לכך שהאל רואה בעין יפה את פועלם של אנשים מסויימים הוא הצלחה כלכלית שלהם. להשקפה זו השפעה חשובה על התרבות המערבית בת זמננו ועל הקפיטליזם, שבו צבירת עושר היא מטרה בפני עצמה, והוכחה לכך שאתה תורם לרוווחה החברתית ומקבל על כך גמול. בתאוריה הקפיטליזם מניח שכל העסקאות צריכות להעשות ללא כפייה וללא השפעות חיצוניות שליליות ומתוך כך שעסקאות אלה מעלות את הרווחה של הקונה והמוכר כאחד. בפועל בתרבות הקפיטליסטית הפופלארית אין יחס שונה בין עשירים שונים.

היהדות לעומת זאת לא ראתה בעוני אידאל, ואין מסורת של הערצה לסגפנות, עינוי הגוף ועוני והדגישה את הערך של עבודה ופרנסה עצמית. בהתאם לכך גם לא צמחה בה תגובת-נגד של הערצת העושר החומרי. היהדות מודעת לבעיה של התרגלות הדונית ולכך שבני אדם עשירים יותר אינם בהכרח מאושרים יותר. בהתאם לכך ישנו הפסוק אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.

ביהדות, הדיבר האחרון מעשרת הדברות, לא תחמוד, נוגע לאיסור על התאווה שבלב. אם כי פרטי ההלכות אינם תואמים לגמרי איסור על תאוות בצע. תוצאות נגררות של תאוות ממון נאסרו בהלכה באיסורים עצמאיים, כמו גזל, גניבה, שוחד, עושק, הונאה, רמאות, הסגת גבול, ריבית וכדומה. בעל ספר משלי מגנה את התכונה כשלעצמה (משלי א' י"ט, ט"ו כ"ז), ואף הנביאים במספר מקומות מגנים את ישראל בשל תאוות הבצע שלהם (ירמיהו ו' י"ג, ח' י'). במקרא, יתרו יועץ למשה למנות שופטים שאחת מתכונותיהם היא שנאת בצע (שמות י"ח כ"א). בספר שמואל מסופר על בניו של שמואל הנביא, השופטים שהיטו משפט בשל רדיפת בצע ולקיחת שוחד ועל כן העם מאס במשפטם וביקש לו מלך (שמואל א', ח' ג').

היחס לעושר בתרבות היהודית בא לידי ביטוי גם בהקשר של קשרי הון-שלטון וההשפעה הפוליטית והתרבותית של עשירים, בין היתר בביטוי בעל המאה הוא בעל הדעה.

לעשירים עלול להיות יתרון גם בתחום המשפט ויישוב סכסוכים. בתרבות הנוצרית יש הנחה סמויה כי העני והחלש הוא צודק והעשיר או החזק טועה או רשע. בתרבות הקפיליסטית עקרון זה שונה במידה מסויימת היות ועשירים יכולים להנות מתנאים טובים יותר כמו לובי פוליטי, משטרה פרטית, הגנה טובה יותר של המשטרה הציבורית וכן מעורכי דין ממולחים ומשכילים יותר. היהדות נזהרה בנושא זה לא לתת עדיפות אוטומטית בבית המשפט לעניים. שנאמר "ודל לא תהדר בריבו". [2]

היחס לצריכה ולתענוג

בתגובת נגד לנצרות הקתולית שראתה בכל תענוג חטא, צמח זרם התועלתנות שראה בכל עינוג של הגוף מטרה בפני עצמה. יחד עם הנחות של אנוכיות ורציונליות נוצרו מצבים שבהם יש הצדקה מוסרית לצריכה ולמכירה של כל דבר, כל עוד יש לו ביקוש. הכלכלה נאו קלאסית טוענת כי אם יש צריכה של מוצרים בתנאים של שוק משוכלל, הדבר מעלה את הרווחה הכלכלית. התועלתנות, הקפיטליזם ובמקרים רבים גם העיתונות הפופלארית אוחזים בטענה דומה, אבל ללא סייגים של שוק משוכלל. כאשר מניחים כי אין השפעות חיצוניות, כל האנשים הם ראציונלים לגמרי, יש מידע מלא על תכונות המוצרים, ואין בעיה כמו חרטה או התמכרות, אפשר להגיע להצדקה של כל מוצר פשוט בגלל שיש לו ביקוש גם אם הוא עלול לגרום נזק לצרכן, לעובדים, או לבני אדם או לבעלי חיים - לדוגמה מכירת נשק, מכירת סמים, טבק, מזון לא בריא מוצרים היוצרים זיהום, ועוד.

התרבות הקפיטליסטית עברה שינוי נוסף. בתחילת דרכה היא הושפעה מזרמים בנצרות כמו הקוויקרים והפרוטסנטים שהדגישו את הנושאים של עבודה קשה, חסכנות, הסתמכות עצמית ופשטות מרצון כדי להגיע לעצמאות כלכלית ואף עושר. החל מתחילת המאה ה-20 וביתר שאת לאחר מלחמת העולם הראשונה חל שינוי תרבותי שהדגיש את החשיבות של צריכת ראווה מבחינת הפרט ולקדם את תרבות הצריכה כתרופה לייצוב הכלכלה וכדרך לעודד צמיחה כלכלית, וקידום הרווחה החברתית.

היהדות לא ראתה בתענוג עצמו חטא, ולא צמח בה מנגד זרם הרואה בצריכת מוצרים מטרה בפני עצמה.

ערך של לימוד והשכלה

עוד מימי רבי יהודה הנשיא יש מצווה של לימוד קרוא וכתוב לבנים. דבר זה יצר קושי משמעותי ליהודים שעבדו בעבודות כפיים ובחקלאות שכן באותה תקופה לא היה מקובל לקרוא והדבר היה נחלתם של משכילים בלבד ולווה בקושי כלכלי ניכר - הן של תשלום למורה והן של העדרות הילדים מסיוע בעבודות הבית ובמלאכות שונות. בהמשך ציווי זה הפך לברכה כאשר היהודים השתלבו במעמד הפקידים והסוחרים של איזור בבל.

הלמדנות ליוותה את היהדות גם בתקופות מאוחרות יותר, של הגלות בתקופה הנוצרית, שבה בהמשך הדרך נאסר על יהודים להחזיק באדמות ולעסוק במלאכות שונות שנחשבו יצרניות כמו חקלאות או בגילדות המקצועיות, והם נדחקו למקצועות של סוחרים, מלווים בריבית או מיני מלאכות פשוטות. גם בתקופה המודרנית נשארה הלמדנות ערך חשוב ביהדות. קיים מתח בנושא זה בין לימודי תורה וגמרה לבין לימודים של מדע טכנולוגיה וספרים חיצוניים אחרים.

איזון בין עבודה משפחה ולימודים

בתרבות היהודית יש הדגשה של איזון בין לימודים, משפחה ועבודה. על האדם לעסוק בכל התחומים האלה ולא להזניח תחום אחד על חשבון השני.

שמיטה

ערך מורחב - שנת שמיטה וקיימות

בתום שנת השמיטה ישנה מצוה לשמוט את החובות. היהדות התקשתה לעמוד במצוה זו. הפרוזבול הוא תקנה הלכתית שנתקנה בידי הלל הזקן בסוף תקופת בית שני, והיא בשימוש נרחב גם בימינו. הפרוזבול הוא תקנה הלכתית שנועדה לאפשר לגבות חובות של הלוואות שעבר זמן גבייתם ולא ניגבו, מבלי שמצוות שמיטת הכספים, תגרום לביטול החוב.

ילודה

בהלכה היהודית, קיימת מצוות פרייה ורבייה (או פרו ורבו) היא החובה לקיים יחסי אישות כדי להוליד צאצאים. מצווה זו היא המצווה הראשונה המופיעה בתורה. במשנה‏ יש מחלוקת כמה ילדים יש להוליד כדי לצאת ידי חובת מצווה זו. בית הלל סוברים שיש צורך בבן ובת וסומכים את החלטתם על הפסוק הסמוך, "זכר ונקבה ברא אותם", ואילו בית שמאי סוברים שיש להוליד שני זכרים. לפי גרסה אחרת, המחלוקת הייתה האם צריך בן ובת, או שמספיק או בן או בת‏. גם לפי בית הלל וגם לפי בית שמאי הכוונה לילדים שיוכלו לקיים גם כן מצווה זו - ילדים פוריים. להלכה, מספיק להוליד זכר ונקבה כדי לקיים מצווה זו‏. אמנם מעבר למצוה מן התורה ישנה גם מצוה מדברי חכמים להוליד ילדים נוספים גם אם כבר נולדו בן ובת. מצוה זו נסמכת על הפסוק מקהלת (יא, י) 'לערב אל תנח ידיך'.

עם השנים השתרשה ההלכה של הולדת ילדים רבים ככל האפשר למשפחה, במיוחד במשפחות חרדיות ודתיות. הדבר אולי הושפע גם מנורמה חברתית שהיתה קיימת עד תחילת המאה ה-20 ברוב החברות המסורתיות של הולדת ילדים רבים, עקב תמותה גבוה של ילדים בגיל הילדות. קיום המצווה עצמה של הולדת בן ובת יכולה לדור בכפיפה אחת עם ייצוב אוכלוסין, אבל הולדת ילדים רבים ככול האפשר עלול לגרור מצב של פיצוץ אוכלוסין כלומר הגעה לתנאי של "מלאו את הארץ" וגם מתנגש עם ערך קדושת החיים שקיים ביהדות.

ראו גם

קישורים חיצוניים