המהפכה הבאה של הקוד הפתוח

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

Nuvola apps edu languages.png זהו מאמר דעה מאת האזרח דרור. מאמר דעה אינו אובייקטיבי.


האתגר הבא של הקוד פתוח - ייצור אל מול עסקים

אני יוצא מנקודת ההנחה שתוכניות מחשב ומערכות הפעלה שפועלות בקוד הפתוח ינצחו בסופו של דבר את יריבותיהן מבית היוצרים של הקוד הסגור. זאת נראית לי הנחה די סבירה (אם כי אופטימית). הקוד הפתוח מתקדם בצורה אבולוציונית, מבוזרת ודמוקרטית מול הקוד הסגור שפועל בצורה אבולוציונית רק בתחילת דרכו (עד לביסוס מונופול או קרטל), ולאחר מכן הינו ריכוזי. מתי שהוא ימאס לאנשים לשלם עבור תוכנה גרועה. אני חושב שעצם זה שיש לנו כיום יותר ויותר אפשרויות וחופש פעולה בתוכנות קוד פתוח מרמז על זה שנצחון הקוד הפתוח הוא עניין של זמן.

השאלה שלי מופנית לחולמים בגדול. מה הלאה? האם תוכנה של קוד פתוח היא סוף הסיפור? אני טוען שאותם עקרונות ומכשירים שאפשרו לנו לייצר ולקדם את מהפכת הקוד הפתוח , יכולים לאפשר לנו להגיע הרבה מעבר לכך – ליצור סביבת ייצור שלמה שהינה מבוזרת, דמוקרטית ואנרכיסטית באופיה, לא לגבי כל המוצרים, אבל לגבי מוצרים רבים המיוצרים כיום בשיטות ריכוזיות ומונופוליסטיות.

ובלן: על הון, ועל ההבדל בין עסקים לבין תעשיה

טורסטין ובלן, אחד הכלכלנים הבולטים במאה ה-19, היה והינו אדם מסוכן למערכת. למרות שחלק מרעיונותיו הופיעו מחדש גם מאה שנים לאחר מותו (לדוגמא כלכלה מוסדית, צריכת ראווה, סטטוס) שמו אינו מוכר לרוב העוסקים בכלכלה, גם לאלו שקראו את ה'קפיטל'. אחד הרעיונות המקוריים של ובלן הוא כי הון איננו מכונות ומבנים המשמשים לייצור (כפי שטוען הזרם הנאו קלאסי בכלכלה), ואינו עבודה קפואה (כפי שטוענים הזרם הקלאסי והמרקסיסטי), אלא דוגמא לסוג של כוח – היכולת לספק זרם רווחים עתידי. כלומר לא דבר מוחשי, חומרי הקשור לייצור אלא מוסכמה חברתית, הקשורה למאבקי כוח בחברה. רעיון מרכזי נוסף של ובלן הינו ההבחנה בין ייצור לבין עסקים. המאפיין העיקרי של הייצור הוא הצורך בשיתוף פעולה של אנשים (ושל גופים, ושל תחומי ידע). לעומת זאת המאפיין העיקרי של העסקים הוא תחרות. עסק מוצלח הוא עסק שמצליח להשיג מונופול על תחומי ידע מסויימים, להסתיר מידע "עסקי", לחסום גישה לשווקים של חומרי גלם או של צרכנים וכו'. התחרות מאלצת את העסקים להכליל גם את טובת הצרכנים (או העובדים או הקהילה) במארג השיקולים שלהם, אבל תמיד מדובר רק במקום שני מכובד. במקום הראשון נמצא הרווח, וזרם הרווחים העתידי. במקרים רבים מידי, האינטרסים של העסקים סותרים את האינטרסים של כל השאר ובאים על חשבונם. דוגמאות יש אינסוף – מייצור מוצרים שמתברר שהם קטלניים עבור הצרכנים שלהם (כמו לוחות אזבסט, סיגריות ואולי גם חלב). או שהעסקים מונעים פיתוח תחליפים מתחרים, או מכניסים פגמים מכוונים למוצרים (התיישנות מכוונת ברוב מוצרי התעשיה), מייצרים אותם בתנאי עבדות (כמו באיי סייפן לדוגמא) או שהמחיר המלא של המוצר שלהם מגולגל על הדורות הבאים, עובדים עניים וחסרי זכויות וצרכנים תמימים- על ידי מוצרים הפוגמים בסביבה הטבעית או כאלו המזיקים לבריאות העובדים או הצרכנים.

צמיחת התאגיד הרב לאומי

במוקד הייצור כיום לא עומד בית החרושת אלא התאגיד.

העיצוב הפיזי, הייצור הטכני, האחסון, ההובלה וההפצה הפיזית - כלומר ההיבטים הפיזיים של הכנת ומכירת המוצר הם משניים, מה שחשוב הרבה יותר הוא התכנון, הלוגיסטיקה, התאום, השיווק, המיתוג, יחסי הציבור, השיווק – כלומר ההיבטים החברתיים והתרבותיים, הבלתי מוחשיים, הנוגעים למידע וידע ואשר קשורים בייצור ובמכירה.

במהלך המאה ה-19 וה-20 ייצור מוצרים הפך לתהליך מורכב יותר ויותר. מוצרים רבים בנויים מיותר ויותר יחידות משנה שתהליך הייצור שלהם נעשה על ידי יותר אנשים בעלי התמקצעות צרה יותר ויותר. שוב אין בתי חרושת למכוניות, שלא לדבר על ייצור מכונית בגראז', אלא אלפי מפעלים המייצרים חלקים קטנים שיעברו הרכבה והרכבה מחודשת במפעל הסופי.

מנקודת מבט ארגונית, הייצור עבר 2 שלבים עיקריים. הראשון היא עליה בריכוזיות – ממצב של מאות ואלפי יצרנים של מוצרים מוגמרים, אל מצב של פחות ופחות פירמות שבתוכן מתבצע יותר ויותר ייצור בצורה ריכוזית.

בשלב השני, תאגידים שכבר ביססו מעמד מונופוליסטי שהתבטא גם בגישה קלה יותר למימון, פוליטיקאים למתן סבסוד ולפרסום, העבירו חלקים בייצור שלהם אל עסקים קטנים וגדולים הנמצאים מחוץ לתאגיד (מיקור חוץ), והשאירו בתוך התאגיד פעולות ליבה כמו ניהול, שיווק, מחקר ופיתוח ועוד. דבר זה מתועד בספר בלי לוגו של נעמי קליין.

מיקור חוץ אינו "שוק חופשי", אלא מונופסון (קונה יחיד). בדומה למונופול, המונופסון יכול להפיל על עובדים, אזרחים, שכנים וצרכנים עלויות חיצוניות שונות, בעוד הוא נהנה מהרווחים.

לדוגמא, העברת מפעלים אל מחוץ לתאגיד, לקבלני משנה, מאפשרת לתאגיד להתעלם מחוקי עבודה או נורמות שהיו נהוגות בתוך התאגיד עצמו והקטינו את הרווח. קבלני המשנה אינם יכולים לדוגמא למכור פולי קקאו או את כפתורי הפלסטיק של מקלדת המחשב. לעיתים יש קבלנים המייצרים כמה מוצרים שאת חלקם הם יכולים למכור לקהל הרחב (לדוגמא כרטיסי מחשב), או שהם מוכרים לכמה תאגידי ענק ולא רק לענק יחיד.

הלקח של הקוד הפתוח

מהקוד הפתוח אפשר ללמוד שכשייצור של מוצרים הופך מורכב יותר ויותר אנחנו יכולים לזהות 2 קטבים מנוגדים. קוטב אחד הוא תאגיד מיקרוסופט המשתדל להכיל או לשווק בתוך המסגרת של עצמו כמה שיותר קוד, בעבור כמה שיותר רווח. גם מערכות הפעלה כבר אינן נבנות במוסכים, אלא דורשות חלוקה למשימות משנה ותאום בין אנשים רבים. מה שאנשי הקוד הפתוח הדגימו, הוא שאפשר גם אחרת. אם כל מה שנחוץ הוא תאום בין אנשים, אין צורך דווקא בבסיס עסקי כדי לעשות זאת – אלא אפשרי לעשות זאת גם בצורה של קוד פתוח – שבו אנשים שונים מסיבות שונות (חלקם בגלל אינטרסים של תאגידים ופירמות עסקיות מתחרות), תורמים קטעי קוד. הפתיחות של קוד המקור והענפים האבולוציונים השונים אינם מאפשרים סגירה או ניגוד אינטרסים בין המפתחים לבין הצרכנים. במידה ומשיהו רוצה שהתוכנה תתנהג בצורה שונה, כל מה שעליו לעשות הוא לתכנת את הקוד בעצמו או לשלם למישהו שיעשה זאת – הוא אינו תלוי באיזשהו תאגיד מרוחק.

נסתכל בשלבי חיים שונים של מוצרים פיזיים כמו כיסא, רדיו או אופניים ונראה עד כמה הם מתאימים לעבור הסבה לקוד פתוח:

תכנון ועיצוב

בשלב ראשון, כל מה שמתכנתים יכולים לעשות, יכולים לעשות גם אחיהם המעצבים, המהנדסים והשרטטים. אלו ואלו עוסקים בסופו של דבר בסיכום ועיצוב של ידע ומידע. אם אפשר לעשות שיתופי פעולה סביב עיצוב וכתיבה של קוד לוגי מסובך, אפשר באותה מידה (על ידי תוכנות מתאימות שיאפשרו שבירה של המשימה לתתי משימות מבוזרות) לבצע גם שיתופי פעולה בכל הנוגע ליצירה של שרטוטים ועיצובים הנוגעים לחפצים מוחשיים.

בכל מקרה מדובר בבעיה דואלית – אפשר לייצג קוד על ידי מוסכמות חזותיות, ואפשר לייצג התנהגות ועיצוב חזותי ופיזי על ידי קודים. לכן לדעתי, בכל מה שנוגע לאספקטים הטכניים של תכנון ועיצוב הקוד הפתוח יכול לתת מענה לרוב מה שנדרש. בנוגע ליצירתיות שיש בהם: את זה הקוד לא נועד להחליף – אלא לאפשר לאנשים פחות ופחות מקצועיים להגיע בכוחות עצמם לתוצאות יותר ויותר מתוחכמות ויצירתיות בצורה יותר ויותר קלה.

הכוונה היא שכמו בתוכנה יהיו עיצובים סטנדרטיים לדוגמא לכדור- רגל או לאופניים. אבל הצרכן הקטן, או כל מעצב קטן יוכל לבחרו לעצמו עיצובים שונים שיתאימו לו: אם מדובר בנעל לפי מידה, עבור בצבעים ומראה מסויימים, וכלה באופניים עשויות עץ בעלות ידיות בצורת עלי בננה – העיצוב הדמוקרטי של הקוד הפתוח יכול לאפשר גם ברמת העיצוב הפיזי, את החופש שהוא נותן במרחב הוירטואלי הגמור של התוכנה. העיצוב - מרחב שהוא רוחני בטיבו אבל מוחשי ברמת הדברים בהם הוא עוסק, יכול להנות מהדברים שהיו עד כה ברמת המרחב הרוחני בטיבו שעוסק בדברים מופשטים – הקוד.

לוגיסטיקה

השלב הבא בייצור מוצר איננו הייצור עצמו, אלא השאלה מי ייצר מה ואיך. ייצרנים עסקיים מייצרים זרם עצום של תתי מוצרים ועליהם לתאם בין הזרמים האלה – למנוע מצב של אלפי כפתורי מקלדת שישבו ללא מקלדות, או להפך.

בשיטת הייצור של הקוד הפתוח כל מה שעלינו לדאוג לו הוא הקישוריות של מוצר אחד ויחיד. שוב מדובר בעיקר בשאלה של מידע – שיכול להיות מיוצג על ידי מחלקת לוגיסטיקה ענקית או להיות מנוהל על ידי תוכנת קוד פתוח על הרשת.

אם אתם חלק מתאגיד, גם הלוגיסטיקה (ולא רק העיצוב והתכנון) צריכה להיות סודית היות וקבלני משנה, מתחרים, ספקים וצרכנים יכולים לוותר על שירתי התיווך שלכם ולנסות לסדר את העניינים בלעדיכם. לא כדאי שהמתחרה ידע מי הם הספקים שלך לדוגמא, היות ואז הוא עלול להציג להם מחיר מפתה יותר.

אם אתם מיליוני צרכנים ויצרנים , האינטרס שלכם הוא הפוך. כיצרנים אתם רוצים גישה לכמה שיותר צרכנים, אבל גם כמה שיותר גישה ליצרני משנה וליצרנים שאיתם אתם צריכים לשתף פעולה. כצרכנים, ברור שגישה ליצרנים שונים הוא האינטרס שלכם. כאזרחים וכעובדים יש לכולנו אינטרס חזק לכך שהייצור יעשה באווירה של חופש ושיתוף מידע ולא באווירה של הסתרה ותככנות.

גם כאן, היות ומדובר בבעייה של תאום והעברת מידע, אין סיבה אמיתית שזו לא תקבל מענה על ידי תוכנה לשיתוף פיסות מידע. מי שמזמין את המוצר יכול לברר אילו יצרנים יכולים לעבוד עם יצרנים אחרים, אילו תתי מוצרים דרושים לו, מחירים, לוגיסטיקה של זמנים, מקומות אחסון, שינוע, וכו'. זו אינה משימה קלה , מה גם שהיא צריכה להתבצע לא עבור כל אב טיפוס של מוצר, אלא עבור כל מוצר ומוצר (מה גם שרבים מהם יהיו יחודיים). אבל מצד שני, גם בנייה של מערכת הפעלה אינה דבר פשוט כל כך.

שיווק

לא כל אחד יכול או רוצה לתכנן לעצמו מוצר, קל הדבר ככל שיהיה. לא כולם רוצים לבחור עיצוב של הבגד שילבשו או את הכורסה או השעון. לאלו יהיו כמה פתרונות. ראשית יהיו דגמים פופולריים יותר אותם יוכלו להזמין (בשינוי קטן אם יחשבו שהדבר מתאים להם). ושנית, יהיו עדיין חנויות ומתווכים שיתמחו בגישור וקישור בין הקונים לבין היצרנים, אולם אין שום יתרון לחברה גדולה על פני אדם פרטי בסוג כזה של תיווך, בסביבה בה המידע הוא חופשי ונגיש לכל אדם.

סקרי שוק. התאגידים כיום צריכים לנחש מה הצרכנים ירצו לקנות בעתיד. התאגיד מפלח את השוק ל'פלחי שוק' – תת אוכלוסיות על פי גיל, מין, העדפה מינית, מקום מגורים, מקצוע, צורת בילוי וכו'. האוכלוסיות נבדלות זו מזו בגודלן, בכמות הכסף שיש להן, בכמות הכסף שהן מוכנות להוציא על מוצרים בכלל ועל התחום שבו המוצר אמור לספק פתרון בפרט, בגורמים הפסיכולוגיים המניעים אותן, בבטחון הכלכלי, בנגישות שלהן וברגישות שלהן לאמצעי פרסום ושיווק. התאגיד רוצה להעריך כמה הוא ימכור לכל תת אוכלוסייה כזו על פי מוצרים שונים וזאת על ידי סקר שוק. התאגיד יכול ולנסות להעריך את המידה שבה הוא יכול על ידי מניפולציות של פרסום ושיווק לגרום לאנשים מתת אוכלוסיות שונות לקנות את המוצר שלו. כך לדוגמא למכור קוטג' שיתקשר ל"חמימות ביתית", חומוס שיתקשר ל"נינוחות" וחולצות שיתקשרו לסטטוס חברתי. מובן שבמודל של קוד פתוח הצרכנים עצמם מחפשים באופן פעיל אחר מוצרים ויצרנים. יש לצרכנים אינטרס להבהיר את הצרכים האמיתיים שלהם, ואת הדרישות האמיתיות שלהם מהמוצרים (אני בספק אם רבים מהם יחפשו חומוס שיתן להם הרגשת נינוחות). הבהרת הרצונות של הצרכנים לכלל המשתתפים תאפשר ליצרנים מתן מענה לצרכים אלו ללא ההשקעה של סקר שוק.

הדבר מאפשר גם לצרכנים להחליף ביניהם מידע לגבי החשיבות היחסית של תכונות של המוצר. מהן התכונות החשובות לכם בקניית מדיח כלים? המחיר (העלות הראשונית), הגובה הרוחב, הנפח, הצבע, עד כמה הוא שקט, כמה נוח להכניס אליו כלים, כמות המים והחשמל ואבקת הכלים שהוא צורך, משך הניקיון, איכות הניקיון, כמה מערכות כלים ניתן להכניס אליו, כמה מהר הוא יתבלה, איכות השירות , עלות ההפעלה וההחזקה (תלות בכמות המים, החשמל, מחיר השירות, מחיר החלפים) , זמינות החלפים, האם ניתן להכניס אליו סירים.

צרכנים שונים יגדירו תכונות שונות בדרגות חשיבות אחרות. לדוגמא משפחה עם תינוק תתעניין אולי באפשרות לשטוף בקבוקים. אנשים המודעים לטביעת הרגל האקולוגית שלהם יתנו משקל גבוה יחסית לכל השאר לצריכה נמוכה של מים, חשמל ואבקת כלים (רצוי עם אפשרות ללא דטרגנטים). משפחות עניות יתנו משקל גבוה יחסית למחירי זולים של קניה, תפעול, תחזוקה ואופציה לפריסת תשלומים. שקיפות מידע לגבי העדפות הצרכנים (מי קונה מה ומתי) תאפשר לאנשים להגיע להחלטה מושכלת יותר האם הם זקוקים בכלל למוצר. אם

ייצור

אפשר לזהות כמה שינויים משמעותיים בתחום זה בהשוואה להיום: ראשית , כדי לאפשר את חזון הקוד הפתוח בייצור, יצרנים יצטרכו להתממשק עם כל שאר השלבים, ובינם לבין עצמם: להיות מסוגלים להפעיל מכונות על פי שרטוט ותכנון שמקורם בקצה השני של העולם. ולשלוח את המוצר המוגמר או החצי מוגמר למישהו אחר. שנית, מה שנכון לגבי מערכת ההפעלה לינוקס , יהיה כנראה נכון גם עבור מכונות המעורבות בייצור. לינוקס ויוניקס מכילות הרבה תוכנות קטנות שעושות דברים קטנים, ושילוב של הרבה תוכניות כאלו מאפשר לבנות תוכניות שעושות דברים מסובכים בצורה גמישה. דבר דומה יצטרך להיות גם בייצור – במקום קו ייצור ענקי אחד המייצר אלפי מכוניות בצבע שחור (פורד T), יהיה למפעל סט של מכונות שכל אחת מהן מבצעת בצורה גמישה כמה פעולות. כל מוצר יעבור בחלק מהמכונות שיבצעו עליו פעולות שונות בהתאם למפרט שלו. כל מוצר (בתאוריה לפחות)יהיה ייחודי ועל פי הזמנה. בצורה יותר מציאותית, ניתן לתזמן הזמנות של לקוחות שונים המעוניינים באותו דגם. כך שבשבוע הקרוב המכונות ייצרו אופניים מאלומיניום בצבע כחול מדגם 6678912, עבור 4 השבועות העוקבים יצטברו מספיק הזמנות עבור דגם אחר (אדום עם נקודות מדגם 887623) וכך הלאה.

מחיר

ייצור של מוצר ייחודי הינו קשה ויקר יותר ממוצר של קוו ייצור שאינו ייחודי. מצד שני, איכותם של המוצרים תעלה על מוצרים שאנו מכירים כיום – כך שבסך הכל אין זה מחוייב המציאות שנוציא יותר על מוצרים המיוצרים בשיטה זו. מה שמשנה אינו המחיר שאנו משלמים למוצר, אלא המחיר שאנו משלמים בעבור שימוש במוצר פר יחידת זמן. לדוגמא, אם טוסטר א' עולה פי 2 מטוסטר ב', אבל טוסטר א' מחזיק מעמד 20 שנים וטוסטר ב' מחזיק מעמד 5 שנים, אזי המחיר שאנו משלמים על שימוש בטוסטרים מסוג א' הוא למעשה זול יותר מאשר טוסטר ב' וזה בהנחה ששניהם בעלי איכות דומה וצריכת חשמל דומה.

מבחינות רבות אחרות, אנו עשויים לשלם מחיר זול יותר בשיטת ייצור זו. שכן למעשה נפטרנו מעלויות רבות הקשורות בדרך בה פרימות עושות עסקים – פרסום ייצרי, מיתוג, יחסי ציבור, שיווק, סקרי שוק, משכורות עתק למנהלים ולסלבריטאים, כל אלו ירדו מהמחיר בצורה מיידית. בנוסף להם אפשר להוסיף עלויות סמויות שאנו נושאים בהם כיום – ייצור של מוצרים שפוגעים בעובדים, בסביבה החברתית או הטבעית או בצרכנים יהיה חשוף בהרבה לביקורת, וקל הרבה יותר להחלפה מאשר הייצור האלמוני הנעשה במחשכי המרוחקים של התאגיד. חלק עצום ממחירי המוצרים שאנו משלמים כיום נובע לא מ"עלויות הייצור" שלהם (אותם כלכלנים מתיימרים לייצג במשוואות שלהם), אלא מ"עלויות עסקה", "עלויות מלחמות עסקים וניגודי אינטרסים", "עלויות חסימות", "עליות שיווק", "עלויות ניהול" , "עלויות עיצוב", "עלויות תיווך", ועוד היד נטויה. החקלאים מוכרים את הפרי בכמה אגורות לטון. המשווקים מוכרים את הפרי בכמה שקלים לקילו. מחיר הייצור של שעון יוקרה הינו כעשרה דולר, רוב המחיר המשולם על ידי הצרכנים נועד כדי לכסות על פרסום בסכומי עתק. מלחמות בין עסקים גורמות לשינויים רבים שלא נועדו להיטיב עם הצרכן, אלא להשיג יתרון על היריב. "אשפי הניהול" גורפים סכומי עתק לכיסם (כשחוכמת הניהול שלהם היא לעיתים קרובות קבלת סיוע מ"ידיד" בממשלה, "הבנות" עם המתחרים, או עוד "חוכמה" ישנה של זריקת העלות האמיתית של המוצר על גבי העובדים, משלמי המיסים, הצרכנים, דורות העתיד או כולם גם יחד(.

הערות ותיקונים

  • כתבתי את המאמר מתוך הכרות שטחית שיש לי עם נושא הקוד הפתוח והכרות שטחית עם שני תחומי תעשיה בהם עסקתי. אם למישהו יש הכרות מעמיקה עם ענף תעשיה כלשהו והא רוצה להסביר למה המודל המתואר יעבוד \ לא יעבוד\ אולי יעבוד \ יעבוד גרוע בענף ההוא הוא מוזמן מאוד לעשות כן.
  • לא כתבתי מאומה לגבי משרות , שכר ותגמול. הרבה מהקוד הפתוח מבוצע בהתנדבות על ידי אנשים שעל כך גאוותם (בהמשך להערה של יאיר על הערכה לעומת תרומה חומרית). התרומה של ממציאים, חוקרים, אנשי קוד פתוח וכו' היא בכך שהם חוסכים עבודה , במובן הרע של המילה. פיתוח חד פעמי מונע עבודה רפטטיבית של אלפי ומליוני אנשים ומשאיר את האנרגיות שלהם פנויות לפבע עבודה באופן יצירתי או מועיל יותר (כמו לדוגמא יצירה, עיצוב או טיפול אישי באנשים).
  • מבחינה חברתית , כמו הרבה דברים זה מוביל הן להזדמנות והן לבעיה. כמו המהפכה התעשייתית לדוגמא - שיצרה חברה שלכאורה הכל קל בה יותר - היות והמכונות עושות את העבודה ולא האנשים עצמם - ומצד שני, עבודת מכונות קלה לריכוז וניכוס על ידי קבוצה מצומצמת מה שלא נכון לגבי עבודת בני אדם .(אלא במצב של חוב הגורר עבדות- הסדר שהיה מקובל למדי בשעתו). על כל פנים, אם ימצאו הסידורים החברתיים המתאימים, הרי חסכון של עבודה הוא רצוי.
  • בכל הנוגע לקוד פתוח. הכוונה היא לתוכנה חופשית. אבל זה הבדל דק שיותר מבלבל מאשר עוזר. הכוונה לסוג ההגדרה של תוכנה חופשית- תוכנה בעלת קוד פתוח שאין הגבלה לגבי קימפול, הרצה והפצה שלה. כשהמילה "חופשית" באה מהמובן של בני חורין, ולאו דווקא מהמובן של "חינם". אפשר להרוויח גם כאשר התוכנה היא חופשית על ידי א. מכירת התוכנה (אם כי היא חופשית דבר שמקטין מאוד את היכולת לעשות זאת). ב. פיתוח של תוספים וגביית תשלום (אם כי גם אחרים יכולים לעשות זאת, אם כי מי שכתב את התוכנה מכיר אותה טוב מאחרים). ג. הדרכות לגביה (אותו כנ"ל).
  • מאז כתיבת המאמר קמו מספר פרוייקטים ליישום חומרת קוד פתוח ואפילו חברות מסחריות שמוכרות חומרה כזו. בעוד שדבר זה נמצא בחיתוליו, יש כיום טכנולוגיות שונות כגון מכשירי אלקטרוניקה, מדפסת תלת מימדית, טרקטור ועוד.

ראו גם

קישורים חיצוניים

כריס אנדרסון, עורך "Wired" על תעשיית ה"המייקרס", אסף גלעד, 10.01.13