המדינה התעשייתית החדשה (ספר)

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
גרסה מ־20:26, 18 ביולי 2017 מאת עידן ד (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המדינה התעשייתית החדשה (באנגלית: The New Industrial State) הוא ספר עיון מאת הכלכלן ג'ון קנת גלבריית שיצא לאור בשנת 1967. בספר טוען גלבריית כי מעט מאוד תעשיות בארצות הברית תואמות את המודל של תחרות משוכללת. בספר גלבריית טוען כי הסקטורים התעשייתיים בחברות קפיטליסטיות מודרניות, המכניזם המסורתי שם היצע וביקוש מוחלף על ידי תכנון של תאגידים גדולים באמצעות מנגנונים כמו פרסום ואינטרגציה אנכית. הספר מכסה נושאים דומים לאלו של הספר חברת השפע שיצא כעשור לפניו, אבל גלבריית מרחיב בו רעיונות לגבי ייצור ותכנון ארוך טווח.

בעברית הספר יצא לאור בסדרת אפקים של הוצאת "עם עובד" (ב-1967 וב-1975).

הספר יצא לאור בעקבות סדרת הרצאות בת 6 חלקים ב-BBC Reith Lectures שהייתה בעלת שם זהה, שבה הוא תיאר את כלכלת הייצור ואת ההשפעה שיכולה להיות לתאגידים גדולים על מדינות. גלבריית טען כי השפעה כזו הכרחית בגלל תכנון ארוך טווח הנדרש לשם תהליכי ייצור שמערבים טכנולוגיה מתקדמת, שכרוכה בהם מידה משמעותית של סיכון נוסף לעומת תעשייה מסורתית. הוא גם טען כי אתגרים טכנולוגיים דומים נענו על ידי תכנון מסוג דומה בברית המועצות. לפי גלבריית, תחרות משוכללת שמופיעה בספרי הלימוד של כלכלה נאו-קלאסית היא כבר לא תיאור מועיל לסקטור התעשייתי (אם כי היא כן שימושית עדיין לתיאור הסקטורים בכלכלה שנשלטים עדיין על ידי מגוון גדול של פירמות קטנות).

גלבריית טען כי "המערכת התעשייתית", שבה הוא מתכוון לחברות ששלטו בכשני שלישים מהתוצר במגוון של סקטורים חשובים לכלכלה, נשלטות בפועל על ידי "מבנה-טכנולוגי" (Technostructure) במקום על ידי בעלי המניות. הוא טוען כי המבנה-הטכנולוגי לא פועל במטרה למקסם רווחים לבעלי המניות (דבר שכרוך בסיכון לכישלון) אלא בעיקר כדי לשמור על הארגון עצמו, וכמטרה משנית, להבטיח כי הוא ממשיך לגדול.

לפי גלבריית המטרה העיקרית של המבנה-הטכנולוגי היא לשמור על השליטה שלו על החברה, ובכך הוא מעדיף לבצע מימון באמצעות רווחים שלא מומשו במקום על ידי הלוואות מהבנק; דבר זה מוריד את ההחזרים לבעלי המניות כדי להבטיח שהחברה לא תסכן את עצמה. יותר מכך, החברות של המערכת התעשייתית מייסדות מערכת לא פורמלית של קביעת מחירים (בין כמה חברות) ויציבות מחירים כדי להבטיח שתכנון ארוך טווח יתאפשר.

גלבריית טוען גם כי הרעיון המסורתי בכלכלה של סיכון אשר מקושר לפירמות קטנות הופך לפחות רלוונטי עבור מיזמי תעשייה גדולים וקונגלומרטים (פירמות שעוסקות במגוון גדול של מוצרים ושירותים - מאוניות ועד שרוכי נעליים). גלבריית טוען כי הסיכון קטן באמצעות יתרון שיש לפירמות גדולות בהבטחת ספקים לטווח ארוך וחוזי עבודה ארוכי טווח, ובאמצעות שימוש בכלים פיננסים כמו חוזים עתידיים על סחורות, שנועדו כדי להקטין סיכון של תנודתיות במחירים של חומרי גלם. ההשפעה הפוליטית של תאגידים גדולים על נושאים כמו מדיניות כלכלית או מדיניות עבודה - חלק מקשרי הון שלטון, היא דוגמה נוספת לפי גלבריית לגורם נוסף שנוטה ליצור מצבי שוק יציבים שהם לפי גבלריית הכרחיים לשם תכנון ארוך טווח של ייצור תעשייתי.

דיון

בסרט המאה של העצמי מציין הבמאי אדם קרטיס את השינוי שחל הן בתרבות והן ביחס של תאגידים לרעיון של פרט אינדיבדואלי. עד שנות ה-50 שלט בכיפה הרעיון כי הפרט צריך להתאים עצמו לחברה ולהיות צרכן ואזרח שתורם לכלכלה. בשנות ה-60, עת בו החל להופיע הרעיון של "ביטוי עצמי" החברות הגדולות ראו בו בעיה. ביטוי עצמי פירושו מגוון, ובאותה תקופה שהם יצרו רק מוצרים בשיטות של ייצור המוני שהתאימו לחברה קונפורמית, שהיה להם הגיון כלכלי רק כאשר נמכרו עם עיצוב אחיד למיליוני אנשים. הרעיון של ביטוי עצמי איים על כל המערכת הזו.

בשנות ה-80 שיטות הייצור בסיוע מחשבים אפשרו ליצרנים ליצור סדרות מוצרים קטנות יותר, שהן מותאמות לקהלי צרכנים מגוונים יותר. חוקר השוק דניאל ינקולביצ' טוען בסרט כי בעבר התעשייה חששה כי היא תייצר יותר מידי מוצרים שאנשים לא יקנו, בעיה שכונתה "ייצור יתר". אבל לא שומעים על בעיה זו כיום. הכלכלה עברה מסיפוק של רצונות שונים שיש להם גבול, לסיפוק של רצונות בלתי מוגבלים שכל הזמן משתנים ושאין להם שום גבול. דבר זה אפשר לכלכלה לצמוח ולהתגבר על המיתון של שנות ה-70.

ראו גם

קישורים חיצוניים