המאבק על החופים בישראל

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
גרסה מ־11:07, 16 ביולי 2018 מאת האזרח דרור (שיחה | תרומות) (קישורים חיצוניים)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפגנה של מגמה ירוקה נגד הבנייה בחוף סי אנד סאן בסוף שנות ה-90.

המאבק על חופי-הים בישראל נוגע למאבקים של ארגונים סביבתיים, ארגונים חברתיים ופעילים שונים בעד שמירת חופי ישראל כמוצר ציבורי איכותי ונגיש לכל בני האדם, ובעד שמירתו כמערכת אקולוגית בריאה ומתפקדת. חופי הים של ישראל נתונים תחת סיכונים שונים - זיהום ימי, בניית מרינות שוברי גלים, הפקעה לצורך תשתיות לאומיות נמלים וצרכים צבאיים, בניית בנייני מגורים ותיירות, הפרטת הגישה לים וגביית תשלום על גישה אליו, זיהום מים וזיהום נחלים שפוגעים בסביבה הימית ועוד.

חופי ישראל כוללים את החופים לאורך הים התיכון - 196 ק"מ, חופי הכנרת - 56 ק"מ, החוף המערבי של ים המלח וחופי מפרץ אילת - 14 ק"מ. מרבית שטחי החופים בישראל הם בבעלות ציבורית. שטח הסביבה החופית בישראל, שנותר לרווחת התושב - למטרות נופש, חינוך, מדע ומחקר, לאחר שהופקעו ממנו שטחים לצורכי תשתיות וצורכי ביטחון הוא מן המצומצמים בעולם, כדי 2 ס"מ לתושב. גידול אוכלוסין במדינת ישראל יחד עם מגמות הפרטה בישראל מייצרים שני כוחות חשובים בהגדלת מיזמי בניה והפקעת שטחים לטובת תשתיות ומיזמים מסחריים שונים. חופי ישראל מצטיינים ברבגוניות ביוטית ובמערכות טבעיות ייחודיות, בנופים תת-ימיים מרשימים בעלי ערכים אקולוגיים ואסתטיים.

מספר תהליכים ארוכי טווח גורמים להחרפת הלחץ סביב נושא החופים. תהליך אחד מרכזי הוא גידול אוכלוסיית ישראל. תהליך זה גורם לתהליכי משנה רבים שמגבירים את העומס על החופים - ביקושים רבים יותר לדיור ולתשתיות, ביקוש ליותר מים מהנחלים ומי התהום וכן החמרת הבעיה של זיהום נחלים בישראל. האוכלוסיה הגדלה גורמת גם לעומס גדול יותר של מבקרים בים דבר שיוצר בעיות עומס בהקשרים של חניה, מים, שירותים, צל ועוד - היבטים אלה דורשים השקעה כספית ודבר זה מצריך פתרון על ידי הרשויות או הממשלה או פתרון על ידי גורמים מסחריים - דבר שעלול לעודד סגירה של חופים והפקעת החופים לטובת גורמים מסחריים. גידול האוכלוסיה מגדיל גם בעיות של זריקת פסולת ולכלוך הן בחוף הים והן במזבלות ובאתרים סמוכים ליד שעלולים להגיע לים עם הרוח או עם הנחלים. היבט נוסף שמחריף את בעיית הבנייה בחופים הוא תהליך של פרבור בישראל ובנייה לא צפופה על פני שטח רב במקום בנייה של ערים צפופות כחלק מעירוניות מתחדשת. היבט נוסף הוא תהליך הפרטת התכנון בישראל והגדלת ההשפעה של גורמים פרטיים ופוליטיים על מוסדות התכנון והקטנת היכולת של הציבור ושל ארגוני סביבה להשפיע על תהליכי תכנון. תהליך נוסף שמגדיל את הבעיות הוא גידול בצריכה הפרטית במיוחד של דברים שיוצרים פסולת כמו כלים חד פעמים או שקיות חד פעמיות.

המאבק על גישה חופשית לחופים

מאבק על גישה חופשית לחופי הים התיכון

עד שנות ה-60 של המאה ה-20 היה נהוג לגבות כסף על כניסה לחוף הים. בשנת 1959 סרב משה פוטרמן לשלם בכניסה לחוף הים בהרצליה, התקוטט עם הסדרנים ונעצר. פוטרמן הורשע בבית משפט השלום בתל אביב על כך שלא שילם ועל התנגדותו בכוח לסדרנים וחויב לשלם קנס, אבל הוא סרב לוותר. באמצעות עורך הדין אברהם סוחובלסקי, הגיש פוטרמן ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב ושם ביטל השופט יעקב גביזון את ההרשעה. בין השאר, הוא הסתמך על גישת המג'לה — קובץ הדינים העותמאני — שקבע: "המים, האוויר והאור הם הפקר לכל, וכלל האדם שותפים בשלושה דברים אלו". הוא גם קבע שפוטרמן היה זכאי להשתמש במידה סבירה של כוח נגד הסדרנים, כדי שיוכל לממש את זכותו לגישה חופשית אל הים. בפסק הדין כתב השופט:‏[1]

מתנת אלוהים זו של שפת הים, ההנאה מאווירה הצח ומהדר נופה, והרחצה בים, אינם מן הדברים שאפשר להתנות את השימוש בהם בתשלום כלשהו ואין לשללה גם מפליטי־עם, מעוטי אמצעים וברוכי ילדים שאין ידם משגת לשלם תשלום זה

הפסיקה בפרשת החוף בהרצליה הפכה, לתקדים משפטי שעיגן את זכות הציבור לגישה חופשית אל הים. לדברי עורך הדין עמית ברכה, מנכ"ל אדם טבע ודין התקדים הוביל לחקיקת חוק הסדרת מקומות רחצה, האוסר על גביית דמי כניסה לחופים הניתנים בהם שירותים בסיסיים בלבד (מותר לגבות עבור שירותי חניה בכניסה לחופים). כמו כן היא גם הובילה להחלטת בג"ץ בעתירה שהגישה "אדם טבע ודין" נגד משרד הפנים בתחילת שנות ה-2000, המחייב את המשרד להורות לרשויות המקומיות לקיים את החוק ולהימנע מגביית דמי כניסה בחופים שבהם ניתנים שירותי רחצה בסיסיים בלבד.‏[1]

המאבק על גישה חופשית לחופי הכנרת

במשך השנים השתלטו גורמים שונים על חופי הכנרת. סגרו אותם לציבור ו/או גבו תשלום על כניסה לחופים. בשנת 2005 היו בחופי הכנרת 22 חופים מוכרזים באורך כולל של 1,500 מ' שגבו תשלום (או תפקדו כחוף פרטי). בנוסף היו כ-15 חופים מוסדרים סביב הכנרת באורך כולל של כ-12.5. חופים אלה כוללים שרותי חוף (מים, מקלחות, שירותים...) אך ללא שרותי הצלה. חלקם הגדול גבה תשלום בכניסה. בנוסף היו חופים לא מוסדרים - חופים בהם קיימת גישה נוחה יחסית למים ללא שרותי חוף למעט ניקיון. כ-5 חופים לא מוסדרים סביב האגם באורך כולל של כ-4.5 ק"מ. [1]

בשנת 2003 החלה החברה להגנת הטבע לקדם את "שביל סובב כנרת", מסלול טיול רגלי מסומן, אשר אמור להקיף את הכנרת קרוב ככל הניתן לשפת המים ולאפשר גישה לחוף. ‏[2] את השביל יצרו קבוצות של בני נוער כחלק מפעילות חינוכית. נכון לשנת 2017 השביל נמשך לאורך של כ-35 ק"מ לאורך הכנרת ‏[3], עיקר השביל נמצא בחלק המזרחי של הכנרת. בחלקה הצפוני-מערבי של הכנרת אין כמעט שביל. חלקים רבים של שביל סובב כנרת פתוחים היום לציבור, הפרויקט מאושר על ידי המועצה הארצית לתכנון ולבנייה.

בקיץ 2005 הצטרף תא כנרת של ארגון "מגמה ירוקה" לפעילות בנושא. פעילים של הארגון התפרצו לחוף גיא, ודרשו במפגיע גישה חופשית למים. באוקטובר באותה השנה הגיעו מספר פעילים באישון לילה, חתכו גדרות תיל החוסמות את החוף, ודרשו משר הפנים שסייר בכנרת, להורות על פתיחת החופים לציבור. בשבוע שלאחר מכן, עשרות פעילים התכנסו למחנה סוכות שכלל, התפרצות לחופים אשר גודרו בניגוד לחוק על ידי גורמים פרטיים, החתמת תושבים על עצומה לשחרור הכנרת, ועבודות פריצה בשביל סובב כנרת.באוקטובר 2006 חזרה מגמה ירוקה למחנה סוכות השני. המחנה הפך לאירוע שנתי שחזר ב 2007, אז נפגשו הפעילים עם מי שכיהן אז כהשר להגנת הסביבה, גדעון עזרא במהלך סיור שלו בשטח וב-2008. גם המחנות הללו כללו התפרצויות לחופים סגורים, החתמה על עצומות, עבודה על השביל, הפגנות מתוקשרות והפלת גדרות שנבנו בצורה לא חוקית.‏[2]

עוד במהלך השנים הוקם הגוף "משמר הכנרת" שכולל את מגמה ירוקה יחד עם החברה להגנת הטבע. כמו כן בוצעה פעילויות לובי פוליטי שבעקבותיהן הוחל התיקון לחוק חופים על הכנרת. בנוסף הארגונים קידמו מיצגים, עצומות, עבודה עם התקשורת, עבודה על שביל סובב כנרת, הקמת איגוד ערים כנרת ועוד.‏[2]

מאבקים נגד בנייה בחופים

מאבקים בשנות ה-90

בשנות ה-90 החלה מודעות רחבת היקף נגד הבנייה בחופים. פרוייקטים בולטים כאלה היו בניית המרינה בהרצליה, הבנייה למגורים סמוך לחוף "סי אנד סאן" בתל אביב, ובניית "מגדלי חוף הכרמל" בחיפה. החברה להגנת הטבע החלה בקמפיין "חוף הים הוא לא נדל"ן".

תוכנית מתאר ארצית חלקית לחופים, תמ"א 13, שנחתמה בשנת 1981, אסרה על בניית מבנים במרחק 100 מטרים מקו המים. לטענת מגמה ירוקה, ממוקם פרוייקט סי אנד סאן על חוף תל ברוך, במרחק 65 מטר מקו המים בניגוד לחוק.‏[4] לשם הוכחת הדבר, בנו פעילי הארגון שלט ארוך בצורה של סרט מדידה ענק, ומדדו באמצעותו את המרחק בין החומה של הפרוייקט לבין קו המים. הדבר זכה לאיזכור כתמונה בשער אחורי של עיתון "ידיעות אחרונות". בנוסף הארגון טען כי בעוד יעוד הקרקע במקום הוא דירות לצורכי נופש נמכרו במקום דירות מגורים. ‏[4]

בסוף שנות ה-90 החלו פעילים סביבתיים לנקוט בטקטיקות של פעולה ישירה לא אלימה - שיבוש של פעילות כלכלית או פוליטית על ידי נוכחות ישירה במקום. באפריל 1998 התבצרו מספר פעילים של ארגון מגמה ירוקה שפעלו יחד עם ארגון פעולה ירוקה, במשך מספר ימים במרומי המנוף בחוף "סי אנד סאן" והשביתו אותו.‏[4] הדבר גרם לכמות גדולה של כתבות וידיעות על מצב הבנייה בחופים ועל הפרות של חוקים ותקנות שאסרו בניה בסמוך לחוף. אחד הדברים הבולטים הייתה סדרת כתבות כולל כתבת שער בנושא בעיתון "העיר" שהיה אז אחד העיתונים הנפוצים בתל אביב. חודש לאחר מכן במאי 1998 התבצרו אנשי ארגון פעולה ירוקה במנוף מול מגדלי חוף הכרמל בחיפה. ‏[5]

חוק החופים

חוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004 (מכונה בקיצור "חוק החופים") הוא חוק ישראלי שמטרתו הגנה על חופי ישראל ועל השטח הסמוך להם בים וביבשה. חופי ישראל נמצאים תחת איום מתמיד של בנייה לצורכי מגורים, נופש, תיירות ועוד. מצד אחד מדובר בשטח פתוח לאורך החוף שקורץ למיזמים שונים ומצד שני מדובר במוצר ציבורי - כלומר אין לאיש אחד או לקבוצה מצומצמת אינטרס כלכלי חזק להגן על החופים. מכאן שיש נכונות פוליטית נמוכה מצד הרשויות להגן על הסביבה ועל האינטרס הציבורי אל מול יזמים ואינטרסים של פיתוח כלכלי.

על רקע בנייה מסיבית בחופים בשנות ה-90 ומחאה ציבורית נגדה, עלתה דרישה ציבורית בכלי אפקטיבי אשר ימנע בנייה לא מבוקרת באזורי החוף. החוק לשמירת הסביבה החופית, שאושר בחודש אוגוסט 2004 נועד לתת מענה הולם לבעיות אלו. החוק מתייחס לתפיסת הסביבה החופית כמשאב בעל ערכים ייחודיים, ושם דגש על שמירתה לתועלת והנאת הציבור תוך קביעת עקרונות לפיתוח בר-קיימא. מתוך ראייה זו החוק חל על מכלול הסביבה החופית, כלומר רצועה רחבה המשתרעת לכל אורכו של חופי ישראל למעט חופי ים המלח, בכלל זה בתחומי הערים. החוק קובע טווח של 100 מטרים מקו המים האסור בבנייה, ומייחד לכל בנייה או שינוי מהותי בטווח של 300 מטרים מהחוף הליך אישור מיוחד ומחמיר.

בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 נוסחו שתי הצעות חוק לשמירה על חוף הים. האחת נוסחה כהצעה ממשלתית על ידי המשרד לאיכות הסביבה והשנייה כהצעת חוק פרטית על ידי עמותת אדם טבע ודין. הצעת החוק הפרטית "חופי הים התיכון" הונחה בכנסת ב-22 בנובמבר 1999 כיוזמה של ח"כ עוזי לנדאו מהליכוד וח"כ אופיר פינס מהעבודה, אליהם הצטרפו 32 חברי כנסת. בינואר 2000 זכתה הצעת החוק לתמיכת ועדת השרים לחקיקה ובסוף אותו חודש היא הובאה לקריאה טרומית ועברה ברוב של 63 תומכים מול מתנגד אחד. הצעת החוק עברה להכנה לקריאה ראשונה בוועדת הפנים ואיכות הסביבה - ובתאריך 24 ביולי 2002 עברה הצעת החוק "חופי הים התיכון (הגנה, פיתוח, ניהול ושימור), תשס"ב-2002" בקריאה ראשונה במליאת הכנסת ברוב של 32 תומכים וללא מתנגדים. אישור הצעת החוק הפרטית גרם לזירוז אישור הצעת החוק הממשלתית "לשמירת הסביבה החופית". ביום האחרון של מושב הקיץ של הכנסת, עברה הצעת החוק הממשלתית בקריאה ראשונה ברוב של 26 תומכים וללא מתנגדים. עוד בפגרת הקיץ החלו הדיונים בוועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת בהצעת החוק הממשלתית. במהלך השנה שחלפה עד לאישור הצעת החוק קיימה הוועדה כ-30 ישיבות. ביום האחרון של מושב הקיץ של הכנסת ב-4.8.2004, אושרר החוק לשמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004, ברוב של 38 כנגד מתנגד בודד.

המשך הבנייה על החופים בגלל תוכניות בנייה ישנות

על חופי הארץ מאיימות מעל ל-52 תוכניות בניה ישנות, שיצאו לדרך עוד מלפני שנחקק חוק החופים בשנת 2004.[2] ארגוני הסביבה מגמה ירוקה, החברה להגנת הטבע וארגון "אדם טבע ודין", מתמקדים בניסיון להחיל גם באופן רטרואקטיבי את התיקון משנת 2004 לחוק החופים, הקובע כי אין לבנות במרחק של 100 מטר מקו המים, ועד 300 מטר מקו המים נדרש אישור מוועדה מיוחדת לבנייה בחופים.‏[6]

לפי סקר של מכון שריד שנערך בשביל "מגמה ירוקה" בחודש יוני 2014, רוב מוחלט בציבור (82 אחוזים) מאמינים שאין צורך בבניית בתי מלון נוספים על חופי ישראל, ושאין להתיר בחוק בנייה במרחק 300 מטר מקו המים.‏[6]

המאבק על חוף פלמחים

בשנת 2014 בחן עוזי לנדאו שכיהן אז כשר התיירות, הקמת כפר נופש בחוף פלמחים, הסמוכה לראשון לציון. פעילי מגמה ירוקה והפורום הישראלי לשמירה על החופים התנגדו.[3] [4]. לנדאו בסופו של דבר תמך בהקמת הכפר, המאבק בנושא נמשך גם בשנת 2015 והובא להכרעת הועדה המחוזית לתכנון ובניה [5]

מאבקים על נקיון החופים מול פסולת מוצקה

פסולת בחופי הים כוללת שקיות פלסטיק, בקבוקי פלסטיק, פילטרים של סיגריות, וכן שאריות של אריזות מזון כולל עטיפות פלסטיק, פקקי מתכת של בקבוקים, קופסאות וכו. כ–90% מכמות הפסולת בחופים הם מפלסטיק. ‏[7]

הדבר מהווה קודם כל פגיעה אסטית בהנאת המתרחצים והשוהים בחוף. כמו כן הדבר עלול להיות פגיעה בבריאות עקב חשש לפצעיה משברי זכוכית, מתכת או מגע בחומרים מסוכנים. היבט חשוב נוסף הוא שהפסולת עלולה לפגוע בבעלי חיים - לדוגמה בליעה של שקיות וחומרי פלסטיק על ידי דגים, צבי-ים, דולפינים ועוד. כמו כן הפסולת עלולה לפגוע בכלי שיט. ‏[8]

על פי החוק, האחריות לשמירת הניקיון על פי החוק מוטלת על כל רשות מקומית בשטח שיפוטה. האחריות המשפטית נובעת הן מפקודת העיריות והן מחוק הניקיון. בפועל, רשויות רבות אינן מנקות חופים לא מוכרזים מסיבות של סדר עדיפויות תקציבי. על אף שיש גופים רבים, ממשלתיים ופרטיים, שיש להם עניין מובהק בשמירת החופים, עד לשנים האחרונות אף גורם לא לקח את נושא ניקיון החופים הבלתי מוכרזים תחת אחריותו. כך נוצר מצב שחופים פתוחים, לא מוכרזים ושאינם משמשים לתשתיות, סובלים מהזנחה והצטברות של פסולת.‏[8]

על פי ההערכת המשרד להגנת הסביבה, בחופי הים התיכון של ישראל כ-74 ק"מ של חופים לא מוכרזים שסובלים מפסולת. כ-41 ק"מ מתוכם מנוקים מפעם לפעם אך בדרך כלל םם מלוכלכים, וכ-33 ק"מ מתוכם אינם מנוקים כלל והם גדושים בפסולת כל ימות השנה. עוד מעריכים במשרד כי 40% מהפסולת המזהמת את חופי ישראל מקורה בפסולת שמגיע ממי הים התיכון (כלי שיט, מדינות שכנות) וכ- 60% נובעת מפסולת שמושלכת על ידי הציבור בישראל.‏[8]

ביוני 2005 נפתחה תכנית "חוף נקי" של המשרד להגנת הסביבה בשיתוף רשות הטבע והגנים והמרכז לשלטון מקומי. שנועדה לשמור על נקיון חופי הים התיכון ואילת. העלות היתה 3 מיליון ש"ח בשנה למשך 3 שנים. להערכת מידת ניקיון החוף, נבנה "מדד חוף נקי"- מדד המאפשר הערכה אחידה אובייקטיבית ובת השוואה של כל החופים. לפני הפרוייקט היו רוב החופים הבלתי מוכרזים מלוכלכים. על פי המדד בשנת 2006 היו מרבית החופים היו במצב "נקי" ו- "נקי מאוד" ורק 3 מהחופים במצב "מלוכלך מאוד".‏[8] במחקר שנערך בשנת 2016 על ידי גליה פסטרנק נמצא כי כמות הפסולת בחופי ישראל נמוכה בהשוואה למדינות אחרות, וכי דבר זה לא נובע ממודעות גבוה לנקיון של הציבור אלא עקב פעילות חוף נקי של המשרד להגנת הסביבה. ‏[7] המשרד מפעיל תכנית מתנדבים בשם "משמר החוף" שנועדה לסייע בהגברת המודעות ושינוי התנהגות בקרב הציבור בכדי למנוע השארת פסולת בחופים.[6]

פעילות מחקרית מול זיהום במיקרופלסטיק

כאמור כ–90% מכמות הפסולת בחופים הם מפלסטיק. בשנים האחרונות נחשב הפלסטיק לאחד האיומים החמורים על הסביבה הימית. עם הזמן הפלסטיק מתפורר למיקרופלסטיק - חלקיקים קטנים שגודלם פחות מחמישה מילימרטים. כאשר המיקרופלסטיק מגיע לים לא ניתן לאסוף אותו. הנזק שהם גורמים עדיין לא ברור לגמרי, אולם ידוע שחלקיקים אלו נספגים בגופם של בעלי חיים, שבטעות מזהים אותם כמזון, ועלולים להיפגע מבליעתם. חוקרים כמו נועם ואן דר האל באוניברסיטת חיפה בוחנים את ההשלכות. לפי המחקר הסביבה הימית רוויה בחומר סינתטי עם מרכיבים רעילים. ריכוז המיקרופלסטיק ליד חופי הארץ גבוה פי עשרה לעומת הממוצע בחלק המערבי של הים התיכון. באחד המוקדים אף נמדד ריכוז מהגבוהים שאי פעם נמדדו בעולם. כמו כן התגלו על חלקיקי הפלסטיק ריכוזים גבוהים של מזהמים מסוגים שונים שמקורם בפעילות תעשייתית ושריפת דלקים. ‏[7]

לפי החוקרים בישראל, יש מספר קווי מדיניות שיכולים להביא להפחתת הפסולת בחופים. אחד מהם הוא להמשיך בקידום וביישום חוקים המעודדים הפרדת פסולת ומחזור פסולת. המלצה נופסת דומה לצעדים המוצעים על ידי תנועת מעריסה לעריסה - שינוי של עיצוב מוצרים ואריזות. לדוגמה לייצר בקבוקים שהפקקים מחוברים אליהם. צעד אפשרי נוסף הוא ניקוי שפכי נחלים וצינורות ניקוז שאינם מטופלים לפני עונת הגשמים, ובכך למנוע סחיפת כמויות גדולות של פסולת אל הים. אחד הצעדים החשובים והקשים הוא הפחתת השימוש בפלסטיק ומעבר לתחליפים. הבעיה היא שתחליפים אלה אינה זמינים תמיד והם לרוב יקרים יותר. ‏[7]

תהליכים שמשפיעים על מאבק החופים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - גידול אוכלוסיית ישראל

מספר תהליכים ארוכי טווח גורמים להחרפת הלחץ סביב נושא החופים, בהיבט של גישה חופשית לחופים, גידול אוכלוסין יוצר ביקוש גדל לחופים. לעומת זאת היצע החופים, ברובו הגדול נשאר קבוע או יורד. יוצאי הדופן הם מספר חופים שהיו פרטיים או סגורים עקב תשתיות שהתפנו. ואילו במקרים רבים יותר חופים שהיו פתוחים כבר אינם משמשים כחופי רחצה עקב בניית מרינות, דיור ומלונות. בשנת 1960 חיו במדינת ישראל 2 מיליון אנשים, עד 1982 היו במדינה 4 מיליון ועד שנת 2013 חיו במדינה 8 מיליון בני אדם. [7] המשך הגידול של האוכלוסיה גורם להגברת הביקוש לחופי רחצה - דבר שבא לידי ביטוי בעיקר בחופשות כמו חופשת הפסח ובעיקר בחופי הכנרת. האוכלוסיה הגדלה גורמת גם לעומס גדול יותר של מבקרים בים דבר שיוצר בעיות עומס בהקשרים של חניה, מים, נקיון שירותים, צל ועוד.

בעיית הלכלוך בחופים מושפעת גם היא מגידול האוכלוסיה מגדיל גם בעיות של זריקת פסולת ולכלוך הן בחוף הים והן במזבלות ובאתרים סמוכים ליד שעלולים להגיע לים עם הרוח או עם הנחלים. תהליך נוסף שמגדיל את הבעיות הוא גידול בצריכה הפרטית במיוחד של דברים שיוצרים פסולת כמו כלים חד פעמים או שקיות חד פעמיות.

היבטים אלה דורשים השקעה כספית ודבר זה מצריך פתרון על ידי הרשויות או הממשלה או פתרון על ידי גורמים מסחריים - דבר שעלול לעודד סגירה של חופים והפקעת החופים לטובת גורמים מסחריים.

תהליך גידול האוכלוסיה גורר גם תהליך נוסף שמשפיע על החופים והוא הלחץ לבנות עוד ועוד דירות ותשתיות אחרות, שחלקן נבנות על חופים או בקרבתם. דוגמה לכך היא התרחבות הבנייה של העיר נתניה לאורך חוף הים צפונה ודרומה. היבט נוסף שמחריף את בעיית הבנייה בחופים הוא תהליך של פרבור בישראל ובנייה לא צפופה על פני שטח רב במקום בנייה של ערים צפופות כחלק מעירוניות מתחדשת. היבט נוסף הוא תהליך הפרטת התכנון בישראל והגדלת ההשפעה של גורמים פרטיים ופוליטיים על מוסדות התכנון והקטנת היכולת של הציבור ושל ארגוני סביבה להשפיע על תהליכי תכנון.

גידול האוכלוסיה יוצר בעיה נוספת עבור החופים ביקוש ליותר מים מהנחלים ומי התהום דבר שמקטין זרימה של מים מתוקים וכן החמרת הבעיה של זיהום נחלים בישראל.


ראו גם

קישורים חיצוניים

פעילות ומחקר
חוק החופים
כתבות ומידע
כתבות על פעילות ציבורית

הערות שוליים