הצגת מקור

{{מאמר דעה|'''הלנה נורברג הודג''''}}

==הקדמה (מאת המתרגם):==
זהו תרגום של פרק מתוך הספר Ancient Futures, Learning from Ladakh – עתידים עתיקים, לומדים מלדאק.<br>
לדאק זהו אזור בהרי ההימלאיה, ליד קשמיר, שמבחינה טופוגרפית הינו מבודד וקשה להגעה, והקשר העיקרי של האזור היה עם טיבט בצפון בתוך הרי ההימלאיה.

המחברת, הלנה נורברג הודג' (Helena Norberg-Hodge), חיתה בלדאק מתחילת הזמן שבו האזור נפתח לעולם ולמטיילים מערביים, תוך כדי לימוד התרבות והשפה המקומיים. במשך שנים אלו, המחברת ראתה איך השינויים שיוצר התהליך של ה"פיתוח (מודרניזציה)", או מה שנקרא "גלובליזציה", כופים את קני-המידה המערביים (Eurocentric) על התרבות המקומית, ומשנים את המקום מאזור שבמשך מאות שנים היה בעל קיום-עצמי (Self-sustainable) לאזור התלוי במוצרים ורעיונות המיובאים מתרבות אחרת. שינוי זה משפיע על האנשים, ובמקום אנשים מאושרים ובעלי ביטחון וסיפוק עצמי הם נהיים יותר מדוכאים ועסוקים, עם חוסר-סיפוק בסיסי שלא מצליח להתמלאות ע"י תרבות הצריכה.

ה"קידמה" או ה"פיתוח" מקודמים בשם יעול ושיפור התהליכים, כך שע"י שימוש בכלים מודרניים נוכל לבצע יותר ולקבל יותר תפוקה מאותה עבודה. אך כמו שמדגימה המחברת בספר, השימוש בטכנולוגיה בצורה זו גרם לנו להיות יותר עסוקים ועם פחות זמן חופשי לעצמנו ולקרובים אלינו. כמו שאומר לדאקי: "אחותי גרה בעיר, ויש לה עכשיו את כל הדברים האלו שעושים את העבודה במהירות רבה יותר. כל הדברים האלו חוסכים כל-כך הרבה זמן, ולמרות זאת כשאני מגיע לבקר אותה, אין לה זמן לדבר איתי".

במקום להשתמש בפיתוחים הטכנולוגיים כדי לחיות חיים יותר עשירים בתוכן ומאושרים, נהיינו משועבדים להם, ואנחנו מקריבים את עצמנו כדי לעמוד בקצב שלהם.

מתוך ראייה זו ייסדה המחברת את [[החברה הבינלאומית לאקולוגיה ותרבות]] (ISEC = International Society for Ecology and Culture – [http://www.isec.org.uk]), כדי לעודד אלטרנטיבה מקומית לתרבות-הצריכה העולמית, ולעודד פיתוח המקושר ושייך למקום.

הספר עובד גם לסרט (באותו שם), אך עד היום לא תורגם לעברית (וכנ"ל הסרט), והמלאכה מחכה למי שמעוניין. למרות שעברו קרוב ל-20 שנה מאז שהספר נכתב, עדיין הוא רלוונטי, והשבר הכלכלי האחרון עם הבעיות הסביבתיות הקשות – רק מראים עד כמה אנו צריכים להתעשת ולשנות את הכיוון של הפיתוח, כך שיתמקד באנשים ובאושר שלהם, תוך הרמוניה עם כל החיים מסביב ועם הסביבה בכללותה. עם הזמן נהיה יותר ויותר ברור שאי-אפשר להתייחס לעולם רק כמשהו שאפשר להשתמש בו ולקחת ממנו ללא גבול, אלא אנו צריכים ללמוד איך לחיות יחד ביחסי-גומלין עם העולם שבו אנו חיים.

תודה לאימי שגם עזרה לי רבות בתירגום ובהגהה, תודה לאבי, ותודה לך שמלווה אותי בכל השנים האחרונות.<br>
הזכויות של הספר, כולל הטקסט באנגלית של הפרק הזה – שייכות לISEC ([http://www.isec.org.uk]). התרגום העברי מתפרסם תחת רישיון קופילפט ([http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0/deed.he רישיון ייחוס-שיתוף זהה 3.0 ישראל של Creative Commons]), המאפשר לכל אחד להעתיק, לשתף ולהפיץ את התרגום, כל-עוד עותקים ועיבודים אלו מופצים גם-כן תחת אותו רישיון ובאותם תנאים.<br>
להארות הערות וכו' – אפשר לפנות לשלומי (tazir1[AT] rediffmail.com)

 
==הבלוף של הפיתוח ==
Ancient Futures – The Development hoax
{{ציטוט|תוכן=כדי לפתח את לדאק – אנחנו צריכים למצוא איך לעשות את האנשים יותר חמדנים, אחרת אי-אפשר להניע אותם|מקור=נציב הפיתוח בלדאק, 1981}}.

כשהגעתי לראשונה ללדאק חוסר אהבת-הבצע היה מרשים. כמו שהבחין נציב הפיתוח, התושבים לא היו מעוניינים במיוחד להקריב את הפנאי וההנאה שלהם רק עבור רווח חומרי. בשנים מוקדמות אלו, תיירים היו נבוכים כשאנשים סירבו למכור להם חפצים, לא משנה איזה מחיר הציעו תמורתם. עכשיו, אחרי כמה שנים של פיתוח, עשיית כסף נהיתה עיסוק עיקרי. צרכים חדשים נוצרו.

מבשרי הפיתוח – תיירים, פרסומות ותמונות קולנוע – בעקיפין, מספרים לתושבי לדאק שדרך החיים שלהם היא נחשלת, והמדע המודרני יעזור להם לנצל יותר את המשאבים הטבעיים כדי לייצר יותר. פיתוח מדרבן חוסר שביעות רצון וחמדנות; כך הוא מחריב את הכלכלה ששירתה את צורכי האנשים במשך יותר מאלף שנה. מסורתית, הלדאקים השתמשו במשאבים שנמצאים באזור עם כושר המצאה ומיומנות בלתי רגילים, כדי לחיות בנוחות יחסית וביטחון מצוין. הם היו מרוצים במה שהיה להם. אבל עכשיו, מה שלא יהיה - אינו מספיק.

ב-16 השנים מאז שהפיתוח הגיע לראשונה ללדאק, ראיתי את הפער בין העניים והעשירים גדל; ראיתי את הנשים מאבדות את הביטחון העצמי והכוח שלהן; ראיתי היווצרות אבטלה ואינפלציה תוך גידול דרמטי בפשע; ראיתי את כמות האוכלוסין מרקיעה, מדורבנת ע"י מגוון לחצים כלכליים ופסיכולוגיים; ראיתי התפוררות של המשפחות והקהילות; ראיתי אנשים מתנתקים מהאדמה, וההסתפקות העצמית מתחלפת בהדרגה בתלות כלכלית בעולם החיצוני.<br>
כשראיתי סיר פליז מוחלף ע"י דלי פלסטיק ורוד, או נעלי עור יאק נזרקות לטובת נעליים מודרניות זולות, התגובה הראשונית שלי היתה תדהמה. אבל מהר מאד מצאתי את עצמי חושבת שאין לי זכות להחיל את ההעדפות האסתטיות שלי או להחליט עבור אנשים מה טוב בשבילם. התפרצות של העולם המודרני יכולה להיראות מכוערת ולא מתאימה, אבל מן-הסתם היא מביאה רווח חומרי. רק לאחר כמה שנים התחלתי להרכיב תמונה כוללת יותר דרך כל הדוגמאות הבודדות, ולראות אותן כחלק מתהליך כולל: הפירוק המבני (סיסטמאטי) של התרבות הלדאקית. התחלתי לראות שהצטברות השינויים הקטנים בחיי היום יום – זוג חדש של נעליים, בית חדש מבטון – הם חלק מהתמונה הגדולה של תלות כלכלית, דחייה תרבותית והשפלה סביבתית.

ככל שהקשר הזה התחיל להיות ברור לי, גדל פקפוקי במה שנקרא "פיתוח". התהליך של שינויים מתוכננים, שאמור להגדיל את רמת החיים דרך פיתוח טכנולוגי וגידול כלכלי, גורם יותר נזק מתועלת. הבנתי שיצירה של תאוות-בצע הינה חלק בלתי נפרד משינוי רחב יותר. הפיתוח של לדאק, כמו בכל מקום אחר בעולם, דורש בניה מחדש מסיבית ומערכתית של החברה, שמניחה מראש השקעה מתמשכת ועצומה ב"תשתיות": רחובות סלולים, בתי-חולים בסגנון מערבי, בתי-ספר, תחנות רדיו, שדה תעופה והכי חשוב מערכת חשמל. כל זה כרוך לא רק בהוצאת סכומי כסף מופרזים, אבל גם ביבוא מסיבי של כוח אדם והנהלה. בשום מקום אפילו לא שאלו האם התוצאה של מאמצים עצומים אלו יוצרת שיפור במה שהיה קיים לפני כן, או לא. זה כמו להתחיל מאפס, כאילו שום תשתיות לא היו קיימות בלדאק לפני תהליך הפיתוח. זה נעשה כאילו לא היו שם שירותי בריאות, חינוך, תקשורת, תחבורה או מסחר. הרשת המסועפת של הכבישים, הדרכים ונתיבי המסחר, המערכת הנרחבת ומסועפת של תעלות השקיה שנוהלו במשך מאות שנים: כל סימני החיים הללו, התרבות המתפקדת והמערכת הכלכלית, טופלו כאילו פשוט לא היו קיימים. לדאק נבנתה מחדש ע"י הקווים המנחים המערביים – בזפת, בטון וברזל.

כאחד המקומות האחרונים בעלי מערכת קיום כלכלית (subsistence economies) ששרדה כמעט בשלמות עד לימינו אלו, לדאק יצרה נקודת מבט יחודית המאפשרת לראות את תהליך הפיתוח בכללותו. ההתנגשות עם העולם המודרני היתה פתאומית ודרמטית, אך השינוי שנחווה שם עכשיו אינו יחודי כלל; בעיקרו זה אותו תהליך שכל פינה בעולם מושפעת ממנו.


כשאני מקשרת את השינויים בלדאק לצורות דומות של שינוי במקומות אחרים, באופן בלתי-נמנע אני עושה כמה הכללות רחבות. איני מתנצלת על כך, בגלל שתהליך המודרניזציה שאני מתארת הוא עצמו הכללה עצומה – יצירת חד-תרבות ומערכת כלכלית אחת במקום מגוון אזורי ותלות עצמית.

ביסוד הפיתוח מונחת ההנחה ששימוש בכסף מזומן תמיד גורם שיפור, ככל שיש יותר כסף – יותר טוב. יתכן שזה נכון עבור אלו התלויים בכלכלה המצויה, אך זה בלי ספק לא נכון עבור מיליוני אנשים שחיים במערכת של קיום כלכלי (כלכלי = בלי כסף) המבוססת על יחסי-גומלין ישירים בין המשאבים המקומיים. לאנשים אלו, היכולים לייצר את האוכל, הביגוד והמחסה הנדרשים בשבילם, נגרמת ירידה משמעותית באיכות החיים אחרי שהם נוטשים את התרבות והעצמאות שלהם לטובת הכנסה כספית לא יציבה.

המצב בלדאק ובממלכת הימלאיה השכנה של בהוטן מדגיש בבהירות את קוצר הראות בהגדרת אושר רק ביחס לכסף. בכל מקרה, רמת החיים למעשה גבוהה יותר בהשוואה לרוב העולם השלישי. אנשים מספקים את צרכיהם הבסיסיים, ועוסקים גם באמנות ומוסיקה נפלאים, ובאופן משמעותי יש להם יותר זמן למשפחה, חברים ופעילות פנאי מאשר אנשים במערב. עדיין הבנק העולמי הגדיר את בהוטן כמדינה העניה ביותר בעולם. בגלל שהתוצר-לאומי גולמי (תל"ג) כלפי חוץ הוא אפס, המדינה מדורגת בתחתית הסדר העולמי כלכלי. למעשה, לא נעשית הבחנה בין חסר-בית ברחובות ניו-יורק וחקלאי בהוטני או לדאקי. בשני המקרים נראה שאין הכנסה, אבל המציאות מאחורי הסטטיסטיקה שונה כמו הלילה מהיום.

יש באופן ברור משהו שגוי במערכת של ניהול חשבון לאומית הרואה בתל"ג את הסימן העיקרי של רווחה חברתית, בין אם בכלכלות מרוחקות עם קיום עצמי או בלב העולם התעשייתי. כפי שהדברים עומדים, המערכת היא כזאת שכל פעם שכסף מחליף ידיים – בין אם בשל מכירת עגבניות או בשל תאונת מכונית – אנו מוסיפים זאת לתל"ג ומחשיבים את עצמנו עשירים יותר. מדיניות הגורמת לתל"ג לצמוח פעמים רבות הינה זו המתמידה למרות ההשפעות השליליות על איכות הסביבה או החברה, העיקר שהמאזן של החברה יראה טוב יותר. לדוגמא, אם כל היערות היו נכרתים מהקרקע, בגלל שעצים כרותים שווים כסף; ואם הפשע גדל ואנשים קונים יותר מערכות סטריאו או מכשירי וידאו במקום אלו שנגנבו; אם אנחנו שמים את החולים והזקנים במוסדות סיעוד יקרים; אם אנחנו מחפשים עזרה חיצונית לבעיות רגשיות ובעיות הנובעות מלחץ; אם אנחנו קונים בקבוקי מים בגלל שהמים בברזים נהיו כ"כ מזוהמים – כל אלו תורמים לתל"ג ונמדדים בתור צמיחה כלכלית.

המצב נהיה די אבסורדי – מהבחינה הכלכלית עדיף שבמקום לאכול עגבניות הגדלות בגינה שלך - תקנה עגבניות הגדלות בצד השני של המדינה, שנטחנו, הוקפאו והורכבו מחדש ככדורי עגבניה בצבעים בהירים. צריכה בדרך זו, כוללת כמובן, גם הובלה, שימוש רב בדלק, יותר זיהום, תוספת כימיקלים וחומרי שימור, וניתוק בין היצרן לצרכן. כך נוצר גידול בתל"ג, ולכן גישה זו זוכה לעידוד.

זוהי ראיה חד-מימדית של צמיחה, שבמידה ניכרת מועדפת ע"י כלכלנים ומומחי פיתוח, ועוזרת למסך את ההשפעה השלילית של הצמיחה הכלכלית. יותר מזה, היא מעוורת אותנו כלפי הערך של כלכלות מקומיות בעלות קיום עצמי (Sustainable). זה מוביל לחוסר הבנה חמור של המצב של רוב האנשים בעולם כעת – המיליארדים במגזר הכפרי של העולם השלישי, ומסווה את העובדה שתוכניות הפיתוח רחוקות מלהועיל לאנשים הללו, ובהרבה מקרים הן גורמות רק להנמיך את רמת החיים שלהם.

חקלאים שבעבר גידלו מגוון יבולים והחזיקו כמה חיות כדי לפרנס את עצמם – בין ישירות או דרך הכלכלה המקומית – מקבלים עכשיו עידוד לגדל יבול שמומר לכסף בקלות, עבור שווקים מרוחקים. בדרך זו הם נהיים תלויים בכוחות שמעבר לשליטתם – רשת תובלה עצומה, מחירי הדלק והתנודות הפיננסיות הבינ"ל. לאחר זמן מסוים, האינפלציה מאלצת אותם לייצר יותר כדי להבטיח את ההכנסה הנצרכת כעת על-מנת לקנות מה שבעבר הם גידלו בעצמם.

מאחר שאפילו משכורת זעומה ביותר או תשלום במזומן מוערך כלכלית כשיפור – יבול המיועד למכירה שיוצר גידול במסחר ותובלה נראה באופן חד-משמעי בעל ערך. לאמיתו של דבר, הרבה פעמים הפיתוח המקובל מסתיים ביצירת עוני, כי האוכלוסייה הכפרית מתפתה להתנתק מהקרקע, והיא מגיעה למשכנות עוני בערים. בצורה גדלה והולכת, אנשים ננעלים בתוך מערכת כלכלית השואבת משאבים מהפריפריה למרכז – מהחלקים הלא-מסחריים לחלקים המסחריים של העולם, מאזורי הכפר לעיר, מהעניים לעשירים. תכופות, משאבים אלו חוזרים למקום שבאו ממנו בתור מוצרים מסחריים, ארוזים ומעובדים, במחירים שהעניים לא יכולים להרשות לעצמם.

כחלק מאותו תהליך, כסף לפיתוח מגיע בקלות לפרויקטים עצומים רבי-מימדים שמטרתם היא להגדיל את תזרים הכסף בשוק. בשקט, ללא דיון ציבורי, ביליוני דולרים מוזרמים לבניית כבישים, סכרים, ומתקני זבל-כימי, כולם משמשים להגברת התלות במערכת מרכזית והגדלת צריכת האנרגיה. עדיין, כשזה בא לפרויקטים מקומיים שבאמת מעודדים תלות-עצמית, כמו מתקן הידרו-אלקטרי בכפר או תנורי שמש ודודי-שמש לתצרוכת ביתית, מיד נשאלת השאלה "האם האנשים יכולים לשלם?” כורים-אטומים וסכרי-ענק מסובסדים ביד-רחבה, בזמן שטכנולוגיות מקומיות המבוססות על אנרגיה מתחדשת אינן מקבלות תמיכה משמעותית מאף סוכנות סיוע מרכזית. אחת מהשערוריות הגדולות של הפיתוח היא שלמרות פוטנציאל אדיר, אין אפילו מדינה מתפתחת אחת המצליחה לעודד יישומים של אנרגיה סולרית בקנה מידה מקומי, שאינם רק במידה סמלית.

ברחבי העולם, תהליך הפיתוח עקר ממקומן תרבויות מקומיות בעלות קיום עצמי, וחקלאים קטנים באופן פרטני. בעולם המתועש יותר מ-90% מהאוכלוסיה נעקרה  מהחקלאות. עכשיו אותו תהליך קורה בעולם השלישי, רק בצורה יותר מהירה, כשקיום עצמי מקומי נשחק בקביעות.

אותם כוחות הדוחפים חקלאים מהקרקע מבקשים להחליף אותם בשיטות חקלאיות תעשייתיות הדורשות שימוש מרובה באנרגיה והון. ההנחה היא שהמעבר מחקלאות לעסקי החקלאות נדרש כדי להגדיל את היבול, והגדלת היבול נצרכת להזנת אוכלוסיית העולם הגדלה. חקלאות תעשייתית, בכל אופן, הוכחה כלא-יציבה. הזבל הכימי ומדבירי המזיקים מזהמים את המים והורסים את הקרקע, ולאחר גידול התחלתי - היבולים נוטים לקטון. בנוסף חד תרבות [monoculture] גורמת לצמחים להיות יותר פגיעים להרס ע"י מזיק בודד ומדבירי-חרקים כימיים נוטים לשבש את המערכת הטבעית שמתמודדת עם החרקים. חקלאים בלדאק ששוכנעו להשתמש במדבירי-חרקים מספרים על גידול ניכר בחרקים!

חקלאות מתועשת מסלקת את הגיוון של זרעים מקומיים ומחליפה אותם בזנים "קבועי תקן". תאגידים רב-לאומיים וחברות פטרוכימיות ענקיות מפקיעות זרעים, במיוחד מהעולם השלישי, ומשתמשות במידע הגנטי – המייצג אלפי שנות הסתגלות לתנאים מקומיים – ליצור בן-כלאיים. תוצר זה נמכר בחזרה לחקלאי בעולם השלישי יחד עם דשן כימי ומדבירי-חרקים שהכרחיים לו. בן-הכלאיים הזה תכופות חסר את היכולת ליצור זרעים חדשים, והחקלאים נכנסים למעגל חוזר של  תלות, של קניית זרעים חדשים וחומרים כימיים מהתאגיד המחזיק ושולט בהם.

ככל שההגיון מאחרי החקלאות התעשייתית מתבהר, זה נראה מאיים יותר. עם המהפכה הביו-טכנולוגית – השתלת מאפיינים גנטיים "מבוקשים" מאורגניזם אחד למשנהו – מתגלה מניפולציה מדעית בקנה-מידה מרשים. ככל שהטבע מסתגל לספק את הצרכים של התעשייה - התוצאה היא תקן קבוע ואחידות המגדילים את הפגיעות.

הדגש אינו על רווחה אנושית אלא על רווח מסחרי. למרות העובדה שרוב המחקר נעשה בעזרת משאבים ציבוריים, השליטה בטכנולוגיות הללו נמצאת כמעט כולה בידי תאגידים רב-לאומיים, שעכשיו יכולים להנדס צמחים, חיות ואפילו גנים אנושיים, ולהפוך אותם למוצרים שיכולים להירשם כפטנט ולהימכר.

כמובן, בני-אדם פיתחו בני-כלאיים בצורה זו או אחרת מאז תחילת החקלאות. הדזו (Dzo) בלדאק הינו דוגמא של בן-כלאיים המתאים לחלוטין לסביבה, בשונה מהנדוס גנטי היום בו בן-הכלאיים מפותח ללא קשר עם המערכת האקולוגית המקומית. מעבר לכך, השימוש בבסיס הגנטי נעשה ללא מושג ברור מה תהיה התוצאה ארוכת הטווח. מה שאנו כבר יודעים זה שטכנולוגיה זו הרסה את המגוון ופרמה את רשת קשרי התלות הביולוגית.

מוצרי הביו-טכנולוגיה מבטיחים להיות יותר טובים מהטבע: חסינים לחיידקים, חסינים לבצורת ועם יבול מרובה, אבל לכמה שנים התירס עם הפטנט יצמח גדול יותר ובירוק זוהר? ולכמה שנים הקרקע העייפה תקיים את זה? לאנשים עם אמונה בלתי-מוגבלת במדע וטכנולוגיה זה לא נושא לדאגה. לפני שנים ספורות, כשהבעתי חרדה לגבי שחיקת הקרקע בשיחה עם מנהל בחברת נפט מובילה, הוא ענה "אל דאגה! אנחנו עובדים על בן-כלאיים חדש. בעתיד לא נצטרך קרקע".

עם אמונה אדוקה כזאת בקדמה המדעית, המבט שלנו נהיה יותר ממוקד וצר, אך המניפולציה שלנו על הטבע משפיעה בצורה עצומה ובלתי-הפיכה. אפילו המדען הכי מוכשר לא יכול לחזות את התוצאות של המניפולציות הללו כשהן מתפשטות דרך מרקם החיים. במקום להיות זהירים יותר – טווח הזמן בין גילוי מדעי ושימוש מסחרי מתכווץ וכמעט נעלם.

זה לא שאין מקום למחקר מדעי, או שטכנולוגיה אינה יכולה להיות שימושית, אבל למעשה שניהם נהיו קשורים ליעד צר של רווח ותועלת קצרי-טווח והם משפיעים בצורה לא זהירה על החברה שלנו. אנחנו בסכנה של איבוד מוחלט של מוסר וערכים.


עד כה, השתמשתי במונחים "פיתוח", "התחדשות (מודרניזציה)", "התמערבות" ו"תיעוש" פחות או יותר בצורה נרדפת ביחס לאותה תופעה – פעולת הגומלין של דוגמה כלכלית צרה עם התקדמות מדעית וטכנולוגית מתמשכת. תהליך זה נוצר במאות השנים האחרונות של קולוניאליזם אירופאי והתפשטות תעשייתית, שדרכם העולם המגוון שלנו עוצב בתוך מערכת כלכלית אחידה – מערכת שנשלטת ע"י אינטרסים רבי-עצמה של מדינות מתועשות, תאגידים רב-לאומיים והאליטה של העולם השלישי.

ההבטחה של פיתוח הוגן היא שע"י הליכה עיוורת בעקבות המדינות ה"מפותחות" בעולם, המדינות המתפתחות יכולות להיות עשירות ואמידות, העוני יעלם והבעיות של צפיפות אוכלוסין והידרדרות איכות הסביבה יפתרו.

טיעון זה שיכול להיראות הגיוני במבט ראשון, מכיל פגם פנימי, כמעט רמאות – העובדה היא שהמדינות המפותחות צורכות משאבים תעשיתיים בצורה ובשיעור כזה שזה בלתי אפשרי לאזורים בלתי-מפותחים לחקות את צעדיהם. כאשר 1/3 מאוכלוסיית העולם צורכת 2/3 מהמשאבים העולמיים, ואז כפעלול פונה וקוראת לאחרים לעשות כמותה, זה לא פחות מבלוף. פעמים רבות מדי פיתוח מסווה ניצול, קולוניאליזם חדש. כוחות הפיתוח והמודרניזציה מרחיקים את רוב האנשים מקיום עצמי בטוח, וגורמים להם לרדוף אחרי אשליה, רק כדי ליפול על הפנים, מרוששים חומרית ומבולבלים פסיכולוגית – רובם מסיימים כדרי שכונות עוני. אחרי שעזבו את הקרקע והכלכלה המקומית הם מסיימים בצל חלום עירוני שלעולם לא יוכלו להשיגו.

איך התרמית הזו עדיין מונצחת? מספיק קל להבין למה פיתוח מצוי נראה מושך לאנשים כמו הלדאקים, מאחר ולכאורה הוא מציע רווח עצום ללא עלות הנראית לעין. אין להם דרך לדעת, לדוגמא, שיחסיהם עם הסבא ישתנו כשיהיה להם יותר כסף או מכונית. אבל למה אנחנו, שראינו את התוצאות של הפיתוח מסביב לעולם, ממשיכים להנציח את המיתוס שכל-אחד הולך לחיות את "החלום האמריקאי"? במידה מסוימת לפחות, התשובה נמצאת באינטרס אישי. חברים באליטה של העולם השלישי כרגיל מקבלים את כסף הפיתוח, ומטרה יסודית של מדינות מתועשות הינה ליצור שוק למומחיות ולמוצרים שלהם.

אבל שם יש יותר מזה. אחרי הכל פיתוח לא נמצא בלעדית בידי אנשים עם מניעים אנוכיים, צרים; די והותר מומחי פיתוח רוצים באמת לראות עוד פיתוח ישר וסביבתי. ועדיין המגמה של הפיתוח היום נשארה בעיקרון אותו דבר כמו שתמיד היתה. כל עוד עזרה-עצמית, בטחון עצמי וסיפוק עצמי נהיו מונחים די אופנתיים, רמת התלות והחוב רק גדלים, והכסף ממשיך להיות מכוון בעיקר רק לפרויקטים רבי-מידות שהם הרסניים מבחינה חברתית וסביבתית.

מתכנני-פיתוח יכולים לטעון שכל-אחד מסוגל לחיות כמו ניו-יורקי כל עוד הם מתעלמים מהעובדה שמשאבי הטבע מוגבלים. זהו דיון עתיק-יומין בסוגיה זו בין כלכלנים ומומחי-סביבה. כלכלנים ואופטימיסטים טכניים מעריכים כי אנו מסוגלים להמציא דרך מחוץ לכל מחסור במשאבים, שהמדע באופן כלשהוא ימתח את גבולות כדור-הארץ עד לאין-קץ. ראייה זו מתעלמת מהעובדה שהעולם הטבעי מוגבל, וזה מעבר לכוחותינו לשנות זאת, זהו עיקוף נוח של הצורך לחלוקת העושר מחדש. שינוי בכלכלה העולמית אינו הכרחי אם אתה מאמין שכל הזמן יש יותר ויותר למצוא מסביב. האנשים בעולם השלישי רק צריכים "להתחנך" ולהיכנס לשוק העולמי כדי שיוכלו לחיות בדיוק כמו אחיהם הגדולים במדינות המתועשות.

לפי דרך חשיבה זו, עוני ואכלוס-יתר - הן הבעיות העיקריות של העולם היום, ופיתוח כלכלי מוחזק כפיתרון לכך. האמת היא, בכל אופן, שבעוד שבעיות אלו הן בסיסיות ורציניות, הן במידה רבה התוצר של פיתוח מצוי. העיור והתיעוש שהפיתוח מקדם יחד עם הזנחה של חקלאות וכלכלה מקומית יצרו עוני בקנה-מידה עצום וחסר תקדים. הניסיון שלי בלדאק מציע שמגוון לחצים כלכליים ופסיכולוגיים קשור לגידול האוכלוסין, אבל השיבוש בין הקשר הישיר בין האנשים והמשאבים המקומיים הוא הגורם העיקרי. למעשה, מומחי-אוכלוסין מזהים שאחרי יצירת קשר עם העולם המודרני – כמות האוכלוסיה מזנקת.

ההחרפה בבעיות סביבה עם גידול בחוב של העולם השלישי וברעב, צריכות להיראות כסימנים שישנה טעות במודל הפיתוח הנוכחי. מכל מקום, למרות שקיים דיון רציני בנושא במהלך השנים האחרונות – הוא לא מרחיק לכת מספיק. כמעט בכל רמה, החל בסוכנים רב-צדדיים וכלה בארגונים ציבוריים (Grass-roots) קטנים, ישנו דיבור על שינוי מדיניות כללי לכיוון תמיכה בפרויקטים יותר סביבתיים וברי-קיימא. אבל אולי מכיוון שהפיתוח לא מובן כתהליך מערכתי רחב, הרבה מתוצאותיו ההרסניות ממשיכות להיפטר כ"השפעות לוואי" או כמשהו השייך למצב הטבעי של הדברים. רוב הספרות לגבי פיתוח בר-קיימא אינה מתמודדת ישירות עם הגורמים הבסיסיים מאחורי ההרס החברתי והסביבתי.

אפילו ארגונים קטנים ואידיאליסטים נוטים להתעלם מהבעיות השורשיות, ותכופות גוררים יותר ויותר אנשים לתלות בכלכלה החיצונית (macro-economy) במקום לתמוך בגיוון מקומי וביטחון עצמי אמיתי. באותה מידה של חשיבות, חוסר השאלה על מודל החינוך הנוכחי, ארגונים אלו מראים שאינם מבינים את הצורך בשינוי בסיסי בכיוון של הפיתוח. רוב הארגונים עדיין תומכים נמרצות בחינוך המכשיר אנשים להיות צרכנים-עירוניים-מערבים.

בדומה לזה, אפילו הקבוצות שעובדות עם טכנולוגיות  בקנה-מידה קטן המבוססות על אנרגיה מתחדשת, נוטים לרמוז שאפשרות זו נועדה רק לנחשלים באזורים הנידחים, ושהיא צריכה להתקיים יחד עם "הדבר האמיתי" – הפיתוח המסובסד ביד נדיבה. רוב הספרות המונחית-טכנולוגית, זו שבאופן טיפוסי מראה אנשים מתכופפים ליד חתיכות של מתכת חלודה, מצביעה על מגמה זו. מעבר לזה, הרוב הגדול של פרויקטים מונחי-טכנולוגיה מעודדים טכנולוגיה בבידוד, בלי להתחשב בהקשר הכלכלי והחברתי המקיף. בתנאים אלו, התאמה טכנולוגית נידונה להיכשל. עדיין, עד שכל זה באמת יוחזר לאיתנו, אין תקווה לגיוון סביבתי ותרבותי בר-קיימא. במקום זה, המעגל האין-סופי של חוב ותלות צפוי להמשיך, כשמדינות מתפתחות מתחרות על מטבע זר לרכישת טכנולוגיות מתקדמות "יעילות".


כתהליך שנוצר ממדע המרוכז באירופה (Eurocentric) ומיושם ע"י מערבים והאליטות המתמערבות, הפיתוח הוא בתהליך של צמצום כל המגוון התרבותי בעולם לחד-תרבות בודדת. זה מבוסס על ההנחה שהצרכים בכל מקום שווים, וכל-אחד צריך לאכול את אותו אוכל, לחיות באותו סוג של בית, ללבוש את אותם בגדים. אותו חומר בנין, אותם צעצועים, אותם סרטים ותוכניות טלוויזיה מוצאות את דרכם לפינות היותר-נידחות של העולם. אפילו השפה מתחילה להיות אחידה, מכיוון שנהיה הכרחי ללמוד אנגלית כדי להיות חלק מהקהילה המודרנית.

אותן יחידות מידה שפותחו במקור לשימוש באירופה, משמשות כעת בכל מקום. לדוגמא, קני-המידה המחליטים כמה תינוק צריך לשקול בגיל מסוים, מה מינימום הטמפרטורה שהחדר צריך להיות ומהי דיאטה בריאה מוחלים אוניברסאלית. מומחים מערביים מתייחסים לאנשים ולחיות בלדאק כאל "ננסים", בגלל שהם קטנים מהסטנדרט הגלובלי! מידת החשיפה המקובלת לקרינה רדיו-אקטיבית שנקבעה עבור זכר צעיר אירופאי לבן, מוחלת על כל האנשים ללא הבדל גיל, מין או גודל. ההשקפה הצרה וממוקצעת של כמה מומחים מונעת אותם מראיית המשמעות הרחבה של העבודה שלהם ואת חוסר הרגישות (insensitivity) של התשובות האוניברסאליות שלהם. מומחה חקלאות שוודי שנשאל בסימפוזיון שהיה לאחרונה, אלו ירקות היו רגילים לאכול באפריקה לפני שהתחלנו לייצא להם את הזרעים שלנו, ענה "לא היה להם כלום. הם אכלו רק עשבים". בשבילו הצמחים שהם אכלו אין להם אותו מעמד כמו הצמחים שהוא רגיל לכנות "ירקות".


במשך שנותי בלדאק, באתי להבנה שהבעיות הגדלות והולכות שאני רואה שם, קשורות יותר בתרבות התעשייתית המודרנית מאשר בכמה שינויים פתאומיים בלדאקים עצמם. עכשיו אני רואה שלא צריך להאשים את הטבע האנושי כשחברים לדאקים נהיים חמדנים ואנוכיים או מתחילים לזרוק זבל באפיקים שלא היו מזוהמים עד כה; המקור של שינויים אלו קשור יותר ללחץ הטכנולוגי והכלכלי המפריד אנשים זה מזה ומהאדמה.

הבנה זו עזרה לי לראות בצורה ברורה יותר את הלחץ שפיתוח שגרתי גורם בחלקים אחרים של העולם. כל המגמות הרות-אסון שראיתי בלה (Leh) כשלדאק נהייתה מודרנית מקבילות במישרין לתופעות הקורות בקנה-מידה גדול במרכזים העירוניים ברחבי הודו. סרינאגר – העיר היפה שלשפת האגם, נכבשה עכשיו ע"י מסחור משתולל, ומכותרת ע"י זיהום אויר ומים, תסיסה חברתית וחוסר ביטחון. בשנים האחרונות היא נהיתה, באופן מילולי, שדה קרב במלחמת ההתבדלות (separatist) כנגד הרשויות ההודיות. בינתיים, דלהי נהיית מזוהמת בצורה ניכרת כל שנה. תנועת כלי-הרכב גדלה בצורה מעריכית (exponentially = טור הנדסי) כמו גם בעיות הנשימה. שיכונים מפותחים של פרברי בטון ואזורי תעשייה מטונפים גדלים מסביב למה שהיתה עיר מוקפת חומה. המים אינם ראויים עוד לשתיה, הרחובות אינם בטוחים כעת והכמות הגדלה והולכת של האלימות והתסכול כמעט ניתנת למישוש. יש שם ריבוי מדאיג של אלימות משפחתית כנגד נשים; פשע וסכסוכים אתניים או דתיים נהיו צרה כרונית.

ב-40 השנים שעברו מאז קבלת העצמאות, הודו מבצעת תוכנית נרחבת של פיתוח תעשייתי. במשך תקופה קצרה יחסית זו, כמות האוכלוסיה יותר מהכפילה את עצמה והעוני רק החריף. הלחץ שנוצר ע"י הכמות והניצול לרעה של המערכות הטבעיות זירז התמוטטות סביבתית. הפיתוח הועיל לכל-היותר ל15 או 20 אחוז מההודים, כל עוד הרוב התרושש ונדחק לשולי החברה.

בחזרתי כל שנה למערב, התחלתי להיות יותר ערנית לכך שהלחץ של השינויים הכלכליים והטכנולוגיים מושכים למטה גם את התרבות שלנו בדרך דומה, גם אנחנו נהיינו "מפותחים". היום, אע"פ שרק 2 או 3 אחוזים מהאוכלוסייה נותרו עם קרקע, חוות קטנות עדיין נדחקות מחוץ לקיום; ואע"פ שהתיעוש צמצם את המשפחה ליחידה גרעינית קטנה, הכלכלה שלנו מחלישה אותה. התקדמות טכנולוגית ממשיכה להאיץ את קצב החיים, תוך-כדי גזילת הזמן מהאנשים. מסחר גדל וניידות גדולה מאי-פעם מקדמים אלמוניות והתמוטטות של הקהילה. במערב מגמות אלו מתויגות כ"התקדמות" יותר מ"פיתוח", אבל הן נובעות מאותו תהליך של תיעוש שבאופן בלתי-נמנע מוביל למירכוז, החלשה חברתית (social degradation) ושימוש בזבזני במשאבים.

ה"קידמה" הגיעה לשלב מתקדם בחלקים רבים של העולם. בכל מקום שאנו מסתכלים, אנו יכולים לראות הגיון קשוח בעבודה – החלפת אנשים במכונות, שימוש בשוק גלובלי במקום שווקים מקומיים עם תלות הדדית, החלפת דרכים מקומיות בכבישים מהירים בWales, והחלפת החנויות המקומיות בסופר-מרקטים בגרמניה. באור זה, אפילו ההבדלים בין קומוניזם וקפיטליזם נראים כמעט לא רלוונטיים. שניהם יצאו מאותה השקפת עולם מדעית הממקמת בני-אדם בנפרד ומעל שאר היצורים; שניהם מניחים שזה אפשרי להמשיך למתוח את המשאבים הטבעיים בלי סוף, ההבדל המשמעותי היחיד ביניהם זה איך לחלק את הרווחים.

ללא קשר לכיוון הפוליטי שלהם, ממשלות נעולות בתוך מערכת כלכלית המשגשגת דרך הגדלת הסחר הבין-לאומי. הסחר מקבל סובסידיות גדולות במיוחד לתחזוק והרחבת רשת התקשורת והתעבורה. ביסקוויטים שוודיים ותפוחים מניו-זילנד יכולים להתחרות עם תוצרת מקומית באמריקה או בצרפת רק דרך מערכת צורכת-אנרגיה העמוסה בסובסידיות חבויות ומתעלמת ממחיר הזיהום. הגלובליזציה של הכלכלה  צועדת תחת דגל ה"סחר החופשי", וזה נחשב כמועיל כמעט בכל העולם. האנשים בשוודיה שומעים רק על הרווח האפשרי מהצטרפות לאיחוד האירופי, כל עוד במקסיקו היתרונות של הנהגת ליברליזציה בסחר עם ארה"ב עוברות ללא ערעור. הפרסומים לגבי סבב אורוגוואי של ה"הסכם הכלכלי במכסים וסחר" (GATT) מדברים על התוצאות החיוביות שיהיו לזה בשימון הגלגלים של המסחר הבין-לאומי. התוצאות האנטי-דמוקרטיות ובלתי הוגנות של זה – מסירת שליטה כלכלית מסיבית וחסרת תקדים לידי תאגידים בין-לאומיים רבי עוצמה, והצמצום הנוסף במעמד של העולם השלישי בתוך הכלכלה העולמית – נשאר חבוי מן העין.

האם אין זה מוזר שישנה כה מעט אופוזיציה לכלכלה העולמית המאוחדת, וכה מעט פרסום לגבי חסרונותיה החברתיים וסביבתיים? רעיון האיחוד קיבל משיכה סמלית מדהימה; החזון של הרמוניה אוניברסאלית והתקרבות יחדיו אומץ ע"י כל הדתות החשובות והמסורות הרוחניות, ובא לסמל את המטרה העליונה של האנושות. “שוק אחד" מסמל קהילה ושיתוף פעולה, ו"הכפר הגלובלי" נשמע כמו מקום של סובלנות וחילופין הדדיים. אין כמעט הכרה בכך שאיחוד כלכלי וטכנולוגיה אחידה למעשה גורמים חורבן סביבתי והתפוררות של הקהילות. יותר מאשר להביא את האנשים יחד, הכלכלה של היום מגדילה פילוג ומרחיבה את הפער בין העשירים לעניים. אנחנו עוברים לכיוון של מירכוז מסיבי של כלכלה וכוח פוליטי. ממשלות לאומיות מעבירות יותר ויותר שליטה ומוותרות על אחריות לטובת גופים בין-לאומיים כמו האיחוד האירופי והבנק העולמי. ארגונים כאלו אפילו יותר רחוקים מהאנשים שהם אמורים לייצג, ואינם מסוגלים לענות על אינטרסים מגוונים.

שינויים פוליטיים אלו, הם למעשה השתקפות של מירכוז כלכלי המאיים לאפשר לתאגידים רב לאומיים לעבור את הממשלות בהשפעה ובכוח שלהם. מגמות כאלו נפוצות עד מאד מאז שתאגידים אלו נמצאים מחוץ לתחום השליטה הדמוקרטית. איגודי עובדים וקבוצות לחץ סביבתיות אינם משתווים לניידות של תאגידים מפלצתיים; הם יכולים להיאבק במשך שנים לחוקק חוקים המגנים על זכויות עובדים ואוסרים שימוש בכימיקלים רעילים מסוימים, רק כדי למצוא שהחברות יכולות להעביר את פעולותיהן לחלק אחר של העולם עם שליטה פחות קפדנית. זה הכוונה של שוק חופשי עבור תאגידים רב-לאומיים – החופש מהגבלות בחיפוש אחר רווחים חדשים.


היום הכלכלה העולמית מושפעת ע"י הנעה בלתי-מתפשרת אחרי ניצול רב יותר של משאבים, יותר חידושים טכנולוגיים, יותר שווקים, יותר רווחים. לחצים כספיים ופסיכולוגיים דוחפים אנשים בחלקים המפותחים ומתפתחים של העולם לכיוון צרכנות עיוורת. המוטו הוא "צמיחה כלכלית לשיפור האנושות". הפרסומות והמדיה מספרים לאנשים מה לעשות – למעשה, הם מספרים להם מה להיות: מודרני, מתורבת ועשיר.

האנשים באזורים המרוחקים של ה"עולם השלישי" מקבלים במיוחד רושם מעוות של החיים המודרניים – חיים של נוחות וקסם, כשכל-אחד יפה, כל-אחד נקי. הם רואים את המכוניות המהירות, תנורי המיקרוגל ומכשירי הוידאו. הם רואים אנשים עם כמות עצומה של כסף ושומעים תיאורים של המשכורות הדמיוניות שלהם. הפיתוח מסביב לעולם נמצא עכשיו על "טייס אוטומטי". אפילו במקום שאין תוכניות משורטטות לביצוע, הפיתוח ממשיך להתקדם ע"י תמונות חד-ממדיות של החיים המודרניים: תמונות שאינן כוללות את השפעות הלוואי, הזיהום, המתח הנפשי, ההתמכרות לסמים וחסרי הבית. האנשים שהוצג בפניהם רק צד אחד של מטבע הפיתוח נשארים פגיעים ולהוטים למודרניזציה.

[[קטגוריה:צמיחה כלכלית]]
[[קטגוריה:גלובליזציה]]